משנה בבא קמא פרק י׳ משנה ד׳

זה בא בחבית של יין וזה בא בכדו של דבש כו': אילו השמיענו הדין בחבית של יין בלבד היינו אומרים כגון זה הוא שכשפירש עליו נותן לו דמי יינו אבל חמורו וחמור חבירו שאינו עושה מעשה בידו לא ואם השמיענו הדין בחמורו וחמור חבירו היינו אומרים בזה הוא שאין לו אלא שכרו כשלא פירש עליו לפי שאינו עושה מעשה בידיו אבל יינו ודבש חבירו אפי' לא פי' נותן דמי יינו לפי שהתעסק באסוף הדבש בידו לפיכך הודיענו שהדין בשני המעשים אחד ושלא נאמר בזה משטה אני בך לפי שבשבילו הניח ממונו ונתעסק בשלו לאסוף מה שאבד ולפיכך אם פירש עליו נותן לו דמי חמורו ודמי יינו:

נסדקה חבית של דבש. עיין מ"ש ריש פרק ג':

אין לו אלא שכרו. פירש הר"ב שכר כלי ושכר פעולה וכפירש רש"י. וטעמא דהא מאבד את שלו להציל של חבירו. ובכי הא לא מחייב להשיב אבדה. דאבדתו ואבדת חבירו שלו קודמת כדתנן סוף פ"ב דבב"מ. והקשה נמוקי יוסף דא"כ טפי משכרו הוה ליה למיהב ליה כי היכי דתנן התם [משנה ט'] היה בטל מסלע וכו' נותן לו שכרו כפועל בטל. ופירש הר"ב כבטל ממלאכה כבדה זו ועוסק במלאכה קלה כזו. הרי שנותנין לו יותר משכר פעולה שהוא עושה. ותירץ בשם הרמב"ם דהתם במתבטל ממלאכתו דהוא מלתא דשכיחי לא רצו להפסידו כולי האי. אבל הכא לא שכיחי מלתא. שבקו אדיניה כיון שיכול להתנות. ע"כ. וז"ל הרא"ש בספ"ב דב"מ אמתניתין דהכא דכיון שבפני הבעלים הוא הוה ליה להתנות ומדלא התנה הפסיד ולא יטול אלא שכר טרחו ומינה שמעינן דאם אין הבעלים שם צריך ליתן לו דמי הפסדו. ע"כ. ולא דמי להתם דאינו נוטל אלא כפועל בטל משום דהוא ניהו מאי דמפסיד. דכנגד מה שהיה נוטל יותר שכר במלאכה כבדה. כנגד זה מיקל במלאכה. וזוהי מדת רוב בני אדם להרויח מעט במלאכה קלה כמו להרויח הרבה במלאכה כבדה:

אין לו אלא שכרו. גמרא כשעקל בית הבד כרוך עליה. פירש רש"י חבית של דבש קשורה בעקל ולא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט. וליכא הפקר. ע"כ. ולא יכול למימר מהפקרא קא זכינא כמציל מן הנהר ואינך דתנן במשנה ב':

חייב ליתן לו. מלשון הר"ב משנה ט' פרק ב' דבבא מציעא משמע שצריך שיאמר לו שיציל. וע"ש. ודוקא במקום שיש לו הפסד כי מתניתין. אבל כשאין לו הפסד איתא בגמרא [ד' קט"ז] דאפילו אמר ליה בעל האבדה תציל ואתן לך כך וכך אין לו אלא שכרו. דיכול לומר משטה אני בך:

שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים. אורחא דמלתא נקט דאי שניהם שוים למה יניח שלו ויציל של חבירו. וכך כתב מהר"ר ואלק בשלחן ערוך:

ואם. אמר ליה וכו'. הוא הדין בפני ב"ד כדתנן במשנה ט' פ"ב דבבא מציעא. אלא משום דרישא מיירי ודאי כשיש שם הוא. מחית לסיפא נמי בחדא מחתא:

זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש והדבש חשוב טפי מיין:

אין לו אלא שכרו שכר כלי ושכר פעולה. ולא דמי להך [דב"מ פ"ב מ"ט] דנותן לו כל הפסדו. דהכא הבעלים כאן ולא התנה עמהן, מצי למימר הייתי מוצא אחר בשכירות זה [רס"ד]:

חייב ליתן לו וכשמתרצה כן, חייב לשפוך יינו [וי"ח]. ובאין הבעלים כאן, מתנה בפני ב"ד. מיהו באין להמציל הפסד, אפילו הבטיח לו א"צ ליתן יותר משכרו, וה"ה בשדכן שהבטיח לו יותר מהראוי. וי"א דה"ה בסרסור אין לו רק שכר הראוי. אבל בכבר נתן, אינו חייב להחזיר [שם]:

ואתה נותן לי את שלי חייב ליתן לו נקט חבית לרבותא, אף ששפך בידים, אפ"ה בלא התנה אין לו רק שכרו. ותנא נהר לרבותא דהתנה, אף דממילא נטבע, אפ"ה בהתנה יטול דמי כולו. מיהו י"א דדוקא ביכולים הבעלים להציל ע"י הדחק. אבל בנשבר. באופן שהבעלים אינן יכולין להציל כלל, כל הקודם זכה, וכן בשריפה וכדומה [שם]. מיהו מדינא דמלכותא מחזיר, וכן נוהגין:

זה בא בחביתו וכו' ועיין במ"ש לעיל בסמוך סי' ב':

ואם אמר לו אני אציל את הדבש וכו' בגמ' פריך אמאי לימא ליה משטה אני בך מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו א"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו אלמא א"ל משטה אני בך והכא נמי ומשני הא לא דמיא אלא לסיפא ואם אמר ליה טול דינר בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם דאפסידי' דמיירי האי סיפא שהיה שולה דגים והיה יכול לצוד כדי למכור בזוז והיינו בשכרך דקאמר ליה ומתניתין הרי הפסדו ניכר. ירושלמי תני שנים במדבר ביד זה חבית מים וביד זה חבית דבש נסדקה חבית של מים תנאי ב"ד היא שישפוך זה דבשו ויציל את מימיו שהמים מחיה במדבר ולא הדבש ע"כ:

ואתה נותן לי דמי שלי כצ"ל: