משנה עבודה זרה פרק ב׳ משנה ה׳

אמר רבי יהודה שאל ר"י וכו': מה שהביא' שלא יודיעו בטעם אסורו לקירוב אותה גזירה דלמא אתי לזלזולי בה ולפיכך היה מנהגם כשהיו אוסרים שום דבר בגזרה לא היו מודיעים טעם אותה גזירה כל אותה שנה עד שיתפרסם איסור אותו הדבר ונודע אצל הנשים ועמי הארץ באותה שעה מודיעים הטעם וסיבת איסור גבינת העובד כוכבים שמא יעמידנה בעור קיבת נבילה לפי שהוא מעמיד ג"כ וכבר נודע ששחיטת עובד כוכבים נבילה וכשהעמיד בעור הקיבה נאסרה אותה גבינה לא מטעם בשר בחלב לפי שבשר בחלב אינו אסור אלא בנותן טעם כמו שנתבאר בחולין אבל הוא אסור בשביל שחיטת עובד כוכבים ולא נאמר בזה אחד מששים לפי שהוא מעמיד ומעשה הנבלה הוא נראה וכאילו הגבינה כולה נבלה לפי שהדבר שאסור כשנתערב עם המותר והיה מעשה אותה הדבר האסור נראה ונגלה אינו בטל במיעוטו ואפ' הוא נעלם הנה הוא אוסר הכל ואפי' היה אותו הדבר האסור כל שהוא ולא נאמר עליו לא אחד מששים ולא אחד ממאה כמו שבארנו בשני מערלה באמרם כל המחמץ וכל המתבל וכו': והמעמיד גדול ממחמץ וממתבל וכן אמרו הכל הולך אחר המעמיד ואמנם קיבת הנבלה עצמה היא מותרת לפי שהיא פירשא בעלמא רצוני לומר כעין צואה והלחות ואינה כגוף הבהמה ולפיכך מותר לנו ליקח קיבות העובד כוכבים ונעמיד בהן הגבינה וכמו כן כשאנו רואין העובד כוכבים שהעמיד החלב בקיבה עצמה מותר לנו לאכול אותה גבינה ולא תועיל בזה הפרסום ולא מה שהדעת נותן על הרוב אלא ראיית העין ואשר הביא שלא תאסר הגבינה משום חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו לפי שטעם איסור זה כדי שלא יתערב חלב בהמה טמאה עם אותו החלב ועיקר הוא בידינו שחלב בהמה טמאה אינו מעמיד הנה שלא נשאר איסור אלא איסור נבלה בלבד כמו שזכרנו:

מפני מה אסרו. כתב הר"ב ולרבנן קא בעי לה דאסרו לה באכילה ולא בהנאה. רש"י. וכלומר בכל גבינות של עכו"ם:

בקיבה. חלב הקרוש שבתוך הקיבה. לשון הר"ב במ"ה פ"ח דחולין. ועיין מה שכתבתי שם. והלא קיבת עולה חמורה. שהעולה אסורה בהנאה. ומועלין בה. רש"י:

שדעתו יפה. שאינו קץ ומואס בה שורפה הומי"ר בלע"ז. גומעה. ולא הודו לאומרים כן להתירה לכתחלה. אבל אמרו לא נהנין ולא מועלין וכל היכא דתנן הכי שריא מדאורייתא. אבל רבנן דגזרו בה. והכי משמע לא נהנים מדרבנן. ואם נהנה אין בה מעילה. אלמא מדלית בה מעילה ש"מ האי חלב הכנוס בקיבת העולה כפירשא בעלמא הוא. לשון רש"י. כלומר ומדמדאורייתא אין מועלין משום דפירשא בעלמא הוא הלכך בקיבת נבלה אין כאן שום איסור כלל אפי' מדרבנן. דשאני דעולה דגזרו שלא נהנין משום דבעולה יש מעילה מן התורה ולפיכך אמרו שאף בקיבה לא יהנו לכתחלה. משא"כ איסור נבלה שאין בה איסור הנאה כלל אלא איסור אכילה בלבד. הלכך לא שייך לאסור דבר של נבלה דלאו מידי דמיכל הוא. ועיין מ"ש במ"ה פרק ח' דחולין בס"ד:

מפני שמעמידין אותו בקיבת עגלי ע"ז. לא היה מתכוין כ"א לדחותו דהא אפי' ר"מ דחייש למיעוטא לא אסר לעיל אלא גבינת בית אונייקי אבל שאר מקומות חשיב מיעוטא דמיעוטא תוספות [דף ל"ד ד"ה מפני]:

השיאו לדבר אחר. כתב הר"ב ולא רצה להגיד לו טעמו של דבר מפני שעדיין לא עברו י"ב חדש שנגזרה גזירה זו וכו'. גמ'. ומסיים בשיר השירים רבה. ורבי ישמעאל היה קטן. ר"ש בן חלפתא ור' חגי בשם ר' שמואל בר נחמן כתיב (משלי כ״ז:כ״ו) כבשים ללבושך. כבשים כתיב בשעה שתלמידים קטנים תהא מכבש לפניהם דברי תורה. הגדילו ונעשו ת"ח תהא מגלה להם סתרי תורה. ע"כ. ומ"ש הר"ב וטעמא דאסרו גבינות של עכו"ם מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של שחיטת עכו"ם. ועור לאו פירשא הוא ואסור. רש"י והא דנקט של שחיטה לרבותא בעלמא שאפילו שחטה עכו"ם אכתי נבלה היא. וז"ל הרמב"ם שמא יעמיד בעור קיבת נבלה לפי שהוא מעמיד ג"כ וכבר נודע ששחיטת עכו"ם נבלה. ע"כ:

השיאו. לשון התוס' משיאו לשון משיא עצה. ואית דגרסי השיאו ונפרש הטעו לשון השיאני. ע"כ:

דודיך. לשון זכר. דודייך לשון נקבה והכי קאמרה כ"י ישקני הקב"ה מנשיקות פיהו כי כך אמר לי טובים דודייך מיין. רש"י. ובתוספתא פ"ט דפרה איתא נמי כה"ג ונכתב דודך קמא חסר יו"ד ותניין בחד יו"ד. וי"ל דאעפ"י שנכתב ביו"ד בפסוק שאל לו היאך הוא אם קורא כאילו נכתב בלא יו"ד. אבל הר"ש שם ריש פ"י מייתי לה ובשתיהן בחד יו"ד:

אמר לו כי טובים וכו'. משום דבהכי מתיישב דרישא דקרא לנסתר ישקני וכן פיהו וסיפא דודייך לנוכח אלא דה"ק ישקני וגו' כי כך א"ל כי טובים וכו' שמעתי מפי מהר"ר מאיר באך זצ"ל:

אין הדבר כן. פי' הר"ב אלא כ"י אמרה וכו' כלומר תקנות שתקנו וכו' והיינו דשייליה להאי קרא כלומר כ"י אומרים טובים תקנות ונו' ואף על פי שאין אנו יודעים הטעמים כי טעמם ונימוקם עמהם. אבל בגמ' אמרה כ"י לפני הקב"ה רבש"ע ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה מאי שנא האי קרא דשייליה אמר ר"ש בן פזי ואי תימא ר"ש בר אמי מרישא דקרא קאמר ליה ישקני מנשיקות פיהו. אמר ליה ישמעאל אחי חשוק שפתותיך זו בזו [כדמתרגמינן וחשוקיהם וכבושיהן] ואל תבהל להשיב [ואל תדקדק להקשות] שמעינן דלאו דסיפא דקרא השיב לו וכן רש"י מפרש דברי דודים דברי סופרים מיינה מעיקר תורה. ע"כ. דעתו דד"ס היינו פירושיהן ודקדוקיהן במדות שהתורה נדרשת בהן ולא קאי אתקנות ונ"ל דדעת הר"ב דרש"י לא פי' כן אלא קודם שאמרו בגמ' דרשא דישקני. אבל בתר דאמרן ישקני חשוק וכו' סיפא דקרא דכי טובים על התקנות נאמר דאילו פירושם ודקדוק המדות מאי חשיקה שייך בהו הרי טעמם גלוי ונודע לכל:

חבירו מלמד עליו. שהיא לשון זכר וכנסת ישראל היא דקאמרה לפני שכינה לריח שמניך טובים וגו' עלמות אהבוך לא שייך למימר לנקבה. רש"י:

אמר רבי יהודה שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע כשהיו מהלכין בדרך אמר לו מפני מה אסרו גבינות העכו"ם באכילה, דהרי חלב טמאה אינו נעשה גבינה:

אמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבה של נבלה ר"ל בחלב שנמצא בקיבת העגלים שינק בחייו, ונחרוהו עכו"ם:

אמר לו והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבלה דעולה אסורה בהנאה ומועלין בה:

ואמרו כהן שדעתו יפה שאינו קץ ומואס בהחלב שבקיבה:

שורפה לשון שרף הנוטף. ור"ל גומעה ומוצצה:

חיה ר"ל כשהקיבה עדיין חי ולא נתבשל, אז רשאי למצוץ החלב שבה:

ולא הודו לו להתיר בעולה לכתחילה [ול"כ. היה נ"ל דבבא זו דברי רבינו הקדוש היא, כשסידר המשנה הוסיף בבא זו ואמר שלא הודו לו לר' ישמעאל בזה. דאי דברי ר' ישמעאל, מאן לא מודו לו דקאמר. ותו דא"כ הוה ר' ישמעאל מייתא נורא לקיניה, דמטעמא דאמרו התם אין נהנין מה"ט נמי אסרו גבינות אונייקי, אלא דברי רבי היא, ומצינו דוגמתו פ"ח דסנהדרין וע"ש:

אבל אמרו אין נהנין ולא מועלין ר"ל לא נהנין מדרבנן לכתחלה, ואין מועלין בדיעבד. מיהו מדאין מועלין בה, ש"מ פירשא בעלמא היא, ורק משום חומרא דקדשים דאסור בהנאה גזרו לכתחילה. משא"כ בנבילה דמותרת בהנאה הו"ל למימר דגם לכתחילה מותר כשאר פרש נבילה:

חזר אמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי ע"ז לא רצה לומר לו טעם האמיתי, ורק לדחותו בעלמא אמר לו פעם כך ופעם כך. דהרי אפילו ר' מאיר לא אסר מה"ט רק גבינת אונייקי, שעכ"פ רוב עגליהן לע"ז. אבל בשאר מקומות, נם לר"מ מותרים, מדהו"ל מיעוטא דמיעוטא:

השיאו ר"ל נשא ומשך מחשבתו לדבר אחר. או ר"ל מלשון הנחש השיאני:

לדבר אחר שלא רצה לגלות לו הטעם האמיתי, מדלא עברו עדיין י"ב חודש משעה שגזרו סנהדרין על הגבינות. ובכל כה"ג אין לגלות הטעם עד שתתפשט הגזירה, דשמא יפקפקו בטעם האיסור, וגם זה היה סוד דאל"כ למה לא אמר לו כן. אמנם עיקר הטעם שאסרו גבינת עכו"ם, אף דאין לחוש לחלב טמא, שהרי אינו נעשה גבינה. אבל יש לחוש שמא העמיד החלב עם עור קיבת נחורה, דגם העור גופו מעמיד החלב, והרי רוב הקיבות משחיטת עכו"ם הוא, שהוא נבילה. ואף שיש ס' בחלב נגד העור. דבר המעמיד לא בטל בס'. ואפילו ראה הישראל החליבה, וגם עשה העכו"ם הגבינות לפנינו בעשבים וכדומה. אפ"ה כבר נאסר במניין. אם לא שהחלב והגבינות של ישראל, אז שרי בשעשאן הנכרי לפניו בהיתר [י"ד קט"ו, ש"ך ורט"ז שם]. ואם החלב של עכו"ם, צריך שישים הישראל הדבר המעמיד לתוך החלב [רפ"ח שם סקט"ו]:

אמר לו כי טובים דודייך לשון נקיבה. ור"ל שהקב"ה אומר כן לכנסת ישראל. והכי מסתבר דהרי רישא דקרא פתח בנסתר, ישקני מנשיקות פיהו, וסיפא קאמר דודיך לנוכח. אע"כ ה"ק קרא, דאמרה כנ"י ישקני הקב"ה מנשיקות וגו', דהרי אמר לי טובים דודיך מיין:

אמר לו אין הדבר כן שהרי חבירו מלמד עליו לריח שמניך טובים שהוא לשון זכר, וכולה דברי כנ"י הן, שאומרת להקב"ה ישקני וגו' כי טובים דודים לך, שהן חכמי הדור, טובים ומוטעמים לי דבריהם יותר מיינה של תורה עצמה. דלכל דבריהם יש טעם המובן לאדם, אף שמעלימין הטעם. אבל זאת חוקת התורה, טעמיה נעלמים מכל חי [והיינו דמסיים קרא, דכדי שיהיה ריח שמניך טובים, ולא תגעל נפשם בגזירת חכמים, עלמות אהבוך, ר"ל ע"כ יאהבו להעלים טעם גזירותיהן, ורמז לו בזה שטעם איסור הגבינות וגם טעם העלמת הטעם סוד הוא וכמש"כ לעיל סי' מ"ה]:

[ונ"ל [דוואלכשע קעזע] שלנו, שמעמידין ישראל החלב עם [לאב], והוא חלב שבקיבת עגלים, שהגבינות מותרות, אע"ג שעמד הלאב בהקיבה ימים רבים, עכ"פ הרי יש ס' בחלב נגד הלאב. ואת"ל מעמיד לא בטל. י"ל הרי הלאב הקרושה פירשא בעלמא הוא, והוא רק הוא המעמיד, ומעט החלב הצלול שהיה שם שאינו מעמיד בטל בס' [כש"ך פ"ז סקל"א]. ואע"ג דעכ"פ הו"ל מבטל איסור לכתחילה במזיד, דאסור אפילו באיסור דרבנן [כי"ד סי' צ"ט], ואם עשה כן במזיד אסור למי שנתערב בשבילו, כמו באיסור דאורייתא. ורמ"א דמיקל [בי"ד פ"ז ס"י], ע"כ היינו רק בעשה כן בשוגג. ותו דעכ"פ הישראלים העומדים על החליבה אינן בני תורה, ויש לחוש שלא ידקדקו שיהיה [הלאב] רק מחלב קרוש, ושמא הצלול [שבהלאב] העמידוה בהקיבה מעל"ע, וכשיתנו הצלול בהחלב, מבטל איסור לכתחילה. אפ"ה עכ"פ ספק ספיקא הוה, דשמא לא היה שם [לאב] צלול כלל, או שמא לא העמידוה בהקיבה כ"ד שעות. ותו הרי אפילו היה וודאי שם קצת צלול, כמו שרגיל להיות, אפ"ה לא מחשב מבטל איסור לכתחלה. מדאין כוונתו לבטל הצלול רק הקרוש, וכמו שמותר לטחון חיטין מתולעים מה"ט [כש"ך פ"ד סק"מ ועי' שפתי דעת סי' צ"ב סק"ב]. ואי"ל דעכ"פ הו"ל פסיק רישא דהו"ל כמתכוון, בכל איסור שבתורה אפילו באינו מאיסור מלאכה של שבת [כשבת קל"ג א']. י"ל דהרי כבר כתב הר"ן [גיד הנשה דרצ"א א'], דדוקא במעשה האסור אמרינן פ"ר. ולא בהנאה אסורה, ונ"ל טעמו, דדוקא כשהמעשה העצמה אסורה, והותרה רק מדאינו מתכוון לה, להכי כיון שידע בתחלה שתעשה המעשה לבסוף ואי אפשר בלעדה, הו"ל כאילו התכוון לה. משא"כ דבר האסור משום הנאה, אף דע"י פ"ר ידע בתחלה שתהיה בסוף, אפ"ה כיון דרק ההנאה אסורה, לפיכך מדאינו רוצה ליהנות, הו"ל כלא נהנה. ומה"ט בשעטנז, מוכרי כסות מוכרין כדרכן להראות לקונים ובלבד שלא יתכוין מפני החמה או מפני הגשמים [כב"ק דקי"ג א']. דאע"ג דיש שם מעשה האסור אפ"ה כיון דצריך נמי שיחשוב ליהנות, וכיון דלא נהנה לבסוף ברצון, הנאה בע"כ לא שמה הנאה, וכ"כ הר"ן שם להדיא. ובהא מתורץ נמי לע"ד מה דאמרינן בע"ז [די"ב א ] דבנתפזרו לו מעות לפני ע"ז, דאינו אסור לשחות ולהגביהם רק מדנראה כמשתחווה לע"ז. ואמאי הרי בל"ז לתסר משום פ"ר שמשתחווה לע"ז, אע"כ כרבינו הר"ן הנ"ל, דכל שהמעשה בעצמה אינה אסורה רק כשיצטרף עמה בשעת מעשה מחשבה שבלב. כבשעטנז, הנ"ל. א"כ השתחוויה לע"ז נמי תלוי רק בלב [סנהדרין דס"ב א' וכריתות ד"ג א'] והרי המגביה המעות לא רוצה לעבדה בהשתחוויתו זאת, והרי ההשתחוויה בלי הכוונה זאת אינה אסורה, ולא די במה שיתכוון להמעשה שעושה, רק שיתכוון נמי למחשבה אחרת לע"ז ודו"ק. וא"כ בטחינת התולעים ובעירוב [הלאב] ג"כ הדין כך, כיון שבכל מבטל איסור לכתחילה דאסור, לא די שיתכוון לבטל, רק שיתכוון שע"י שיבטל האיסור יהנה מגוף האיסור בעצמו, א"כ בתולעים וצלול שבהלאב שאינו נהנה בתערובותם כלל, ורק מדא"א בלעדן יבטלן. לפיכך בכל כה"ג אינו נאסר ע"י פ"ר. ואף את"ל דגם הצלול [שבהלאב] מועיל להעמיד החלב, וכיון דרגיל להיות שם צלול. א"כ לא נשאר לנו רק חד ספק, אם העמידו הצלול מעל"ע בהקיבה או לא. אפ"ה י"ל דהרי כבר החליט המשבצת [בי"ד ססי' פ"ז] דבמעמיד קיי"ל דרק מדרבנן אסור, א"כ הו"ל ספק דרבנן. ואף לרמג"א [תמ"ב סק"ט] דמעמיד אסור מדאורייתא, עכ"פ ספיקא דפלוגתא מצטרף לס"ס היכא דיש ספק אם יש שם איסור כלל [כש"ך י"ד סי' ס"ו ססק"י. ועי' תוס' ב"ב דל"ב ב' ד"ה והלכתא]. וכ"ש בהעמידו [בלאב] שבקיבת כשירה, הו"ל ספק כבוש בבו"ח דאינו רק ספיקא דרבנן ולקולא. ותו נ"ל דאפילו העמידו בצלול שבקיבת נבילה, עכ"פ מדמערבין [הלאב] עם יי"ש קודם שיעמודו בה החלב, וגם היי"ש מהני להעמיד, א"כ הו"ל זוז"ג ומותר והרי כאן אין [הלאב] הצלולה הכרח גדול לסייע להעמיד, דבכה"ג לא הוה אמרינן זוז"ג מותר [כרט"ז י"ד קמ"ב סק"ד]. דהרי יכול להעמיד בקרוש או בדבר אחר המותר. ואף את"ל הכא יש כח [בלאב] לבד להעמיד. רק שע"י היי"ש ימהר להעמיד, ובכה"ג לא הוה זוז"ג. עכ"פ הרי גם בזה היקל המרדכי, וכמ"ש הש"ך בשמו [בי"ד סי' פ"ז פקל"ו]:

שאל ר' ישמעאל וכו' ביד פ"ג דהלכות מאכלות אסורות סי' י"ב י"ג. ובטור י"ד כולה מתניתין עד סוף פירקא בסי' קי"ב עד סוף סימן קט"ו:

אמר לו מפני מה מחק הר"ר יהוסף ז"ל מלות א"ל. עוד הגיה גבינת העו"ג בלא וי"ו וכתב כן מצאתי בכל הספרים וכן נכון ופירוש הגיבון שמגבנים העו"ג כלומר שמעמידין אותו ועושין את החלב לחתיכה אחת ועל שם שהיא נקפית נקראת ג"כ גבינה כלומר חלב קפויה ע"כ. עוד כתב ולא הודו לו אלא אמרו לא נהנין ולא מועלין וזה אינו מדברי ר' ישמעאל ולא מדברי ר' יהושע אלא סתם משנה אמרה זה כי אע"פ שאמר ר' ישמעאל שורפה וכו' אינו כן כי לא הודו לו אלא אמרו לא נהנין בה וכו' אך מ"מ קשיא הרי אין מועלין ומשני מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי ע"ז ע"כ:

ולא הודו לו להם הוי לי' למיתני אלא שכן הוא בכל הספרים גם בפירש"י ז"ל:

מפני וכו' ועיין במ"ש בחולין פ' כל הבשר סי' ה' ובמה שכתבתי במתני' דבסמוך:

השיאו וכו' ובערוך הביאו בערך סא ופירש הסיאו כמו הסיעו כלומר העתיקו וכתבתיו בפ"ח דעירובין סי' ה'. ובגמ' פריך אמאי השיאו לדבר אחר וליהדר ליה משום דליתיה לאיסורא בעיניה דהא מורייס לרבנן דלא אסרוהו בהנאה משום דליתיה לאיסור' בעיניה הוא ומשני הכא כיון שמעמיד חשיב ליה כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניהי ובעי תו בגמ' מאי שנא האי קרא דשייליה ומשני מרישא דקרא קאמר ליה ישקני מנשיקות פיהו א"ל ישמעאל אחי חשוק שפתותיך זו בזו ואל תבהל להשיב ולהקשות בדבר זה. (הגה"ה בתשובות הרשב"א ז"ל סי' מ"ג מתחלה היה מעלים ר' יהושע מר' ישמעאל עיקר הענין והיה סבור להעמידו בדבר כאילו מן הדין אסרוהו מפני שמעמידין אותה בקיבת נבלה או בקיבת עגלי ע"ז וכל זה לכסות העיקר משום דגזרה חדשה היתה וכשראה שלא היה יכול לו השיאו לדבר אחר וא"ל כי דברי דודים הם וחביבין הן יותר מיינה של תורה ואל ידקדק בהן או שישק נשיקות פיו שלא יבהל להשיב ולהקשות כי גזרה חדשה היא וכדעולא. אחר כן שאלו בגמרא ומפני מה חדשו וגזרו אותה גזרה חדשה והשיבו משום ניקור חזרנו ושאלנו טעם לעיקר מה שאמר עולא דגזרה חדשה אין מפקפקין בה כלומר שאין מפרשין טעמה ומה הפסד יש בדבר אילו גילה לו ולומר משום ניקור והשיב כדמפרש עולא בעצמו דילמא איכא איניש דלא סבירא ליה ע"כ):

כי טוכים דודיך או כי טובים דודיך לשון נקבה והכי קאמרה כנסת ישראל ישקני הקב"ה מנשיקות פיהו כי כך אמר לי טובם דודיך מיין רש"י ז"ל. וכן מצינו ג"כ שהשיאו השאה זו על שאלה ששאלו בענין מדף וכך השיבו בתוספתא דפרה פ"ט והביאה הר"ר שמשון ז"ל בר"פ עשירי דמסכת פרה וכתב שם הר"ר שמשון ז"ל דשמא בפעם אחת שאלו לר' ישמעאל דאי שני מעשים הוו כיון דהשיב לו בפעם ראשונה דחברו מוכיח עליו לא היה טועה בפעם שנייה ע"כ. ירושלמי אם להפליגו נתכוון היה לו להפליגו בדברים אחרים בחמשה מקראות שבתורה שסימנם ממשאו מחר משוקדים שאת ארור וקם א"ר אילא דברים שמשיקים עליהם את הפה שנאמר ישקני מנשיקות פיהו ר"ש ב"ר חלפתא ור' חגי בשם ר' שמואל ב"ר נחמני כבשים ללבושך כבשים כתיב הא כיצד בשעה שתלמידיך קטנים כבוש לפניהם דברי תורה הגדילו ונעשו כעתודים גלה להם רזי תורה וקתני התם דר' ישמעאל קטן היה באותה שעה מסייעא להא דתני ר"ש בן יוחי ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם מה הסימה הזאת אינה נגלית לכל בריה ובריה כך אין לך רשות לשקע עצמך על דברי תורה אלא בפני אדם כשר ע"כ. ויש מזה בריש שיר השירים רבה. וכתב הר"ר יהוסף ז"ל כי טובים דודיך וכו' נ"ל שהשיאו לפסוק זה מפני שפסוק זה מדבר בדברי חכמים ובתקנותיהם כלומר רמז לו אל תהרהר אחריהם ע"כ: