משנה עבודה זרה פרק ב׳ משנה ד׳

נודות של עובדי כוכבים וקנקניהן וכו': נודות העובדי כוכבים וקנקניהם כמו שאומר לך והוא שאם הם חדשים ולא נשתמש בהן העובד כוכבים מותר לנו לתת לתוכו יין מיד ואם הם ישנים שכבר נשתמש בהן העובד כוכבים ימלא אותן במים שלשה ימים מעת לעת ויחליף מהם המים בכל כ"ד שעות ואחר כך יתן בהן יין ואם נתן בהם ציר או מורייס וכיוצא בהן בתחלה ואף על פי שלא נתן בהם מים שלשה ימים מעת לעת מותר לתת בו יין אחר כן ומותר לתת בהם שכר לכתחילה וכמו כן אם החם אותם באש מותר שיתן בהן יין ואם לא עשה בהם אחד משלשה דברים אלו ונשתהה אצלו שנה תמימה מותר לתת בהן יין: כבר זכרנו פעמים שהחרצנים הם גרעיני הענבים וזגין הקליפה שעל הענב: ולחים נקראים כל שנתן ויבישים אחר השנה ומה שאמרו חכמים מותרין רצונו לומר מותר באכילה והיה מנהגם לתת יין בקצת מיני המורייס ולפיכך אסרוהו באכילה ונתבאר בתלמוד שכשנתברר ממראה אותן מורייס בתכונתו שלא היה בו יין שהוא מותר באכילה ובית אונייקי מקום שרוב העגלים הנמצאים לשם היו קרובים לעבודת כוכבים והיה רוב אותם העגלים לעומת שאר כל הבהמות מיעוט. ור' מאיר חייש למיעוט לפיכך אמר גבינת אותה העיר אסורה בהנאה בשביל קיבת עגלי עבודת כוכבים ורבנן לא חיישי למיעוט ולפיכך אומרים אסור באכילה בלבד ואין הלכה כר"מ בכל דבריו:

נורות וכו' אין איסורן איסור הנאה. כתב הר"ב ואם הכניס בה הנכרי יין לקיום וכו'. מפרש בפרק ב' דביצה דמכניסו לקיום ג' ימים הוא. ומש"ה מערן ג' ימים דכבולעו כך פולטו. מרדכי. ובפחות מכן משכשך כמ"ש בטור י"ד סי' קל"ה:

חרצנים וזגים. לשון הר"ב פסולת של ענבים. וגרעינים שבפנים והקליפים שבחוץ. ופירושו מגומגם דמאי הוי הפסולת אלא הגרעינים והקליפים. ובפירש"י ליתא והקליפים שבחוץ וניחא דפסולת של ענבים הם הקליפים שהוא עיקר הענב יותר מן הגרעין ובי"ס כתוב בלשון הר"ב גרעינים בלא וי"ו. ומהו גרעין ומהו קליפים. עיין במשנה ב' פ"ו דנזיר:

המורייס. עיין במשנה ו' מ"ש שם בס"ד:

נודות [שלויך] של עור:

העכו"ם וקנקניהן [קריגע] של חרס, שדרך להכניס בהן היין לקיום בצונן, דהיינו שרגיל שיעמוד בהן היין לכה"פ ג' ימים רצופין, ואפילו לא השהה שם העכו"ם יינו כ"כ, אז אסור להשתמש בהכלים ההם יין או חומץ, עד שימלאם מים ג' מעל"ע דכבולעו כך פולטו. ואחר כל מעל"ע, דהיינו אחר קצת יותר מכ"ד שעות יריק המים הראשונים, וימלא הכלים שוב במים אחרים, וישהן שוב קצת יותר מכ"ד שעות, וכן פעם שלישי. או שיניחם לעמוד ריקן י"ב חודש שלמין קודם שיתן בהן יין כשר. אבל לשאר משקין של היתר, כמים ושכר, מדיח הכלי רק יפה יפה, ונותן המשקין של היתר לתוכן אפילו שישתהו שם מעל"ע [קל"ה, א', ו', ז', ט', י"ב, ט"ו. וקל"ז ד']. מיהו הכא מיירי שהשתמש בהן יין בלי מלוי מים ג' מעל"ע ובלי יישון:

ויין של ישראל כנוס בהן אפילו לא שהה שם יין של ישראל מעל"ע, ואפילו היה הכלי יבש כשנשתמש בו:

וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה דאין הקונה מוסיף דמים בעבור בלוע יין שבקנקן. אבל בשתייה נאסר מיד, מדדרך להכניס בו יין לקיום, גזרינן שיעשה כן. ואע"ג דכל יין שנאסר רק בשתייה בטל בס', הכא אינו בטל, משום דעכ"פ יין הבלוע היה אסור גם בהנאה [ש"ך קל"ז סק"ג]. אבל בהנאות סתם יינם לא גזרו כולי האי בכליהן. מיהו אם אין דרך להכניס בו יין לקיום, לא נאסר יין ישראל בשתייה, עד שישהה שם כ"ד שעות [קל"ז א']:

החרצנים גרעיני הענבים:

והזגין קליפותיהן אחר שנעצרו מיינם:

וחכמים אומרין לחין היינו תוך י"ב חודש משנעצרו:

יבשין מותרין מדכבר נשתהו משנעצרו י"ב חודש, ודוקא כשתמדן עכו"ם במים תחלה, דאל"כ אסורים לעולם אפילו נתיבשו בתנור [קכ"ג י"ד]:

המורייס שומן דגים שדרך לערב בו יין:

וגבינות בית אונייקי שם כפר שרוב עגליהן קרבין לע"ז. ונ"ל דלא מיירי שיודע וודאי שהגבינות הם מכפר ההוא, דא"כ האיך קאמרי רבנן דניזל בת"ר דעלמא, הרי רובא דעלמא, אינו נכנס כלל בגדר הספק. אלא ר"ל דבאונייקא היו רגילין לעשות גבינות בתמונה ואופן מיוחד, ועל שם זה כל הגבינות שנעשו באופן ותמונה כזה היו נקראים גבינות בית אונייקא:

דברי רבי מאיר דחייש למיעוט עגלים שקרבין בעולם לע"ז:

וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה דאזלינן בתר רובא דעלמא. אבל באכילה החמירו:

והקשה שם רט"ז סק"ח, א"כ רמי בר דיקולא שצלה הטחלי בפורצני, ושאל לו רב חסדא דלמא מיי"נ הוה. והשיב לו לאחר יב"ח הוה [כחולין ק"י ע"א]. וקשה מה מהני, דעכ"פ מי יודע שתמדן עכו"ם במים תחלה. ואת"ל דכך היו רגילין, ותולין במצוי בין להקל בין להחמיר אפילו בספק איסור דאורייתא [כי"ד סי' ל"ב ס"ז וע"ש קכ"ח ס"ב]. עכ"פ ק"ל מה קא"ל רב חסדא דלמא דיי"נ הוה, וכי יי"נ רוב הוא. או וכי קיי"ל כר"מ דחיישינן למיעוטא. והרי ע"כ יי"נ מעוטא הוא, דאל"כ למה אצטרכו ב"ש וב"ה למגזר אסתם יינם בי"ח דבר, הרי פשוט דאסור דספיקא דאורייתא לחומרא [ועי' מ"ש לעיל סי' י"ג]. ונ"ל דמ"ש דלמא דיי"נ היה ל"ד, אלא ר"ל דלמא מסתם יינן הוה כמ"ש הר"ן [בע"ז שם ה"ב] דכל היכא דתני יי"נ, כולל נמי סתם יינם, חוץ מהיכא דפירש דמיירי ביי"נ שנתנסך ממש. וא"כ ה"נ גם סתם יינם, אסור בהנאה, ולבשל בפורצני שלהן הו"ל כדרך הנאתן. א"כ גם קושית רט"ז יתורץ דבסתם יינן א"צ תימוד במים תחילה. ומה"ט מקשי שפיר דלמא דגזל הוה, דאע"ג דישראל מעוטא, בממון אין הולכין אחר הרוב. ואף דלעניין תביעת ממון היכא דליכא חזקה אזלינן בת"ר [כתוס' ב"ב כ"ג ע"ב ד"ה חוץ], עכ"פ לעניין איסור גזל, דהרי לא אבדן אדם רק הניחן שם, י"ל דאסור (דאזלינן) [דלא אזלינן] בת"ר:

נודות העו"ג פירוש עע"ז כדלעיל. ביד בפי"א דהלכות מאכלות אסורות סימן י"ד ט"ו. ובטור י"ד סי' קל"ו. בפי' רעז"ל נראה שצריך למחוק וי"ו דגרעינים:

ויין של ישראל כנוס פי' רש"י ז"ל לקיום ע"כ וכתב עליו הר"ן ז"ל לא ידעתי למה כתב כך אפשר דס"ל אפי' לר"מ אין יין שבתוכן אסור בהנאה אא"כ הכניסו לתוכן לקיום ומלשון כנוס דייק לה ע"כ. עוד כתב הר"ן ז"ל אסורין ואיסורן איסור הנאה אסורין הנודות לעניין שאיסור הבא מחמתן הוא אסור בהנאה כלומר שהיין שבתוכן נאסר בחמתן בהנאה ומיהו אפי' ר"מ מודה דנודות גופייהו שרי בהנאה דלא מיתסר בהנאה אלא חרס הדרייני דאיידי דבליע טפי חשבינן ליה כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה אבל בנודות ובקנקנים לא וכמו שכתבתי למעלה וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה שאין איסור בלוע שבהם אוסר יין שלנו בהנאה ודיו ליאסר בשבילם:

החרצנים והזגים פסולת של ענבים וגרעינים שבתוכם לחים ויבשים מפרשינן בגמרא דלחים כל י"ב חדש ואסורין אפילו בהנאה ויבשים לאחר י"ב חדש ומותרין אפילו באכילה (הגה"ה ועיין בתשובות הרשב"א ז"ל סימן מ"ה). והרי"ף ז"ל כתב פירוש אחר בשם הירושלמי דזימנין דאפילו לחים מותרין באכילה ואפילו לאלתר כגון ששלה אותם העו"ג מתוך הגת שלו עד שלא דרך ולא נמשך היין כיון דקיימא לן שאינו נעשה יין נסך עד שירד לבור:

ואיסורו איסור הנאה שמא עירב בו יין:

וגבינת בית אונייקי ומפרשינן בגמרא דמש"ה מיתסרא בהנאה לפי שרוב עגלים של אותה העיר נשחטים לע"ז ומיתסרי בהנאה ומעמידין בקיבתן:

וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה מפרשינן בגמרא טעמייהו משום דחמרא דיהבי ביה לאו למתוקי טעמא הוא אלא לעבורי זוהמא ומש"ה מסתייא למיתסר בשתייה. ובגבינת בית אונייקי היינו טעמא משום דאותן רוב עגלים הנשחטין לע"ז מיעוטא הוי לגבי שאר בהמות ומיעוטא דעגלים גופייהו לא משחטי לע"ז ומיהו באכילה אסירא שהרי גזרו על כל גבינה של עו"ג כדאיתא לקמן ר"מ דאסר לה אפילו בהנאה לטעמיה דחייש למיעוטא עכ"ל ז"ל:

החרצנים וכו' תוס' ר"פ לולב הגזול:

המורייס ביד שם פי"ז סימן כ"ו. ובגמרא ת"ר מורייס אומן מותר ודוקא בפעם ראשון ושני דכיון דנפיש שומנייהו לא צריך למירמי בהו חמרא ואדרבא אי רמי מקלקל ליה חמרא מכאן ואילך רמו בהו חמרא פירוש פעם ראשון ושני פירש רש"י ז"ל שכן דרכם נותנים מים ומלח על שומן הדגים ומוצצות שומנו וכשכלות חוזר ונותן אחרים. וכתבו תוס' ז"ל דהא דפליגי ר"מ ורבנן במורייס במתניתין לענין איסור הנאה היינו משל בעלי בתים א"נ מיירי אחר פעם ראשון ושני דקליש שומניה ורמו ביה חמרא ע"כ:

ואיסורן איסור הנאה כצ"ל: וכל מלות הנאה דבמתני' ובכולי' פרקין ובכולהו דוכתי הגיהן הר"ר יהוסף ז"ל הנייה בשני יודין וגם ראיתי שהגיה המורייס והגבינה והנייקי של עו"ג וכתב כן מצאתי ע"כ: