ספר הזוהר – פרשת פינחס

פרשת פנחס - זהר

וידבר יהוה אל משה לאמר. פינחס בן אלעזר וגו' (במדבר כה י) רבי אלעזר פתח ואמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך (משלי א ח). שמע בני מוסר אביך - דא קב"ה. ואל תטוש תורת אמך - דא כנסת ישראל. מאי מוסר אביך? מוסר - דא אורייתא דאית בה כמה תוכחין כמה עונשין כמה דאת אמר מוסר יהוה בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו (משלי ג יא).

בגין דכל מאן דאשתדל באורייתא בהאי עלמא - זכי דיפתחון ליה כמה תרעין לההוא עלמא, כמה נהורין. בשעתא דינפוק מהאי עלמא - היא אקדימת קמיה ואזלא לכל נטורי תרעין, מכרזת ואומרת, פתחו שערים ויבא גוי צדיק (ישעיהו כו ב) - אתקינו כרסיין לפלניא עבדא דמלכא. דלית חדו לקב"ה אלא מאן דאשתדל באורייתא. כל שכן בר נש דמתער בליליא לאשתדלא באורייתא - דהא כל צדיקייא דבגנתא דעדן צייתין לקליה וקב"ה משתכח בינייהו, כמה דאוקמוה היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני (שיר ח יג).

רבי שמעון אמר: האי קרא רזא דחכמתא אית ביה! היושבת בגנים - דא כנסת ישראל דאיהי בגלותא עם ישראל ואזלא עמהון בעקתייהו. חברים מקשיבים לקולך השמיעיני - משריין עלאין כלהו צייתין לקולך - לקול תושבחתך בגלותא. השמיעיני - כמה דאת אמר הראיני את מראיך השמיעיני את קולך (שיר ב יד). השמיעיני קלא דאינון חברייא דמשתדלי באורייתא! דהא לית תושבחתא קמאי כאינון דמשתדלי באורייתא!

אמר רבי שמעון: כביכול כל אינון דזכאן לאשתדלא באורייתא מכד פליג ליליא, ואתיין במטרוניתא כד נהיר יממא לקבלא אנפי מלכא - אתקיף ואחסין בשכינתא! ולא עוד אלא דשריא ביה חוט של חסד כמה דאוקימנא.

תא חזי כל מאן דזכי לאתתקף בשכינתא - יסתמר גרמוהי באנון מלין דאחידן לקבלה. מאן אינון? דלא משקרי באת קדישא כגון בת אל נכר. וכל מאן דנטיר גרמיה - כביכול כנסת ישראל אחידא ביה ונטרא ליה, והיא אקדימת ליה שלם. וכל שכן אי זכי וקני להאי! ואמר רבי שמעון אתחזיין ישראל לאשתצאה בההוא שעתא בר דאקדים פנחס להאי עובדא ושכיך רוגזא. הדא הוא דכתיב פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב וגו'.

דבר אחר: פינחס בן אלעזר וגו' אמר רבי שמעון: בן בן תרי זמני לאשלמא אובדא קא אתי. אמר רבי שמעון: האי בר נש דנטיל גלגולא דנשמתא ולא זכי דיתתקן ביה - כאילו משקר בקושטא דמלכא! ואנא קרינא עליה האי קרא או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר (ויקרא ה כב). וכחש בה - טב ליה דלא אברי!

תנינן: צדיק גמור אינו נדחה, וצדיק שאינו גמור נדחה. מאן הוא צדיק גמור ומאן הוא צדק שאינו גמור? וכי מאן דלא שלים במלוי 'צדיק' אקרי? אלא 'צדיק גמור' ידיע דהא לא נטיל גלגולין עקימין, ובאחסנתיה בני בניין ואתקין שורן וחצב בירין ונטע אילנין. 'צדיק שאינו גמור' - דבני בניין באחסנתא אחרא, חפר בה בירין ואעדר. הא אתקין אבני יסודא כמלקדמין ואעמל בה, ולא ידע אי אשתאר דיליה. מסטרא דיליה - טב וצדיק אקרי. ומסטרא דההוא אחסנתא - לאו הכי. לבר נש דבני בניין שפירן יאן למחזי - אסתכל ביסודא וחמי ליה שקיע עקימא מכל סטרין. הא בניינא לא שלים עד דסתר ליה ואתקין ליה כמלקדמין. מסטרא דההוא בניינא דיליה - אשתכח טב ושפיר. מסטרא דיסודא - ביש ועקים. ובגין כך לא אקרי עובדא שלים, לא אקרי בניינא שלים. בגין כך 'צדיק שאינו גמור' אקרי ונדחה. ועל דא כבלע רשע צדיק ממנו (חבקוק א יג).

תא חזי מאן דמקנא לשמא קדישא דקב"ה - דאפילו לא יזכי לגדולה ולא אתחזי לה - רווח לה ונטיל לה! פנחס לא אתחזי ליה בההוא זמנא, ובגין דקנא לשמא דמאריה - רווח לכלא וסליק לכלא ואתתקן ביה כלא, וזכה לאשתמשא בכהונה עלאה. מההיא שעתא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן - דאשלים לתרין דרגין בגין דקנא לשמא דמאריה, דאתתקן מה דאתעקם.

רבי יהודה פתח ואמר: שמרה נפשי כי חסיד אני הושע עבדך וגו' (תהלים פו ב). סופיה דקרא אית לאסתכלא ולבתר קרא כלא. סופיה דקרא כתיב הבוטח אליך - "הבוטח בך" מבעי ליה? מאי הבוטח אליך? אלא כביכול דוד מבטח ליה דלא יעבר ליה פלגות ליליא בשנתא כמה דכתיב חצות לילה אקום להודות לך. "קמתי" מבעי ליה? אלא אקום ואתקשר בך לעלמין.

שמרה נפשי "שמור" מבעי ליה!? והא תנינן דלית את באורייתא דלא אית בה רזין עלאין ויקירין. שמרה - לקב"ה קאמר! שמרה לההוא חולקא דאתאחד ביה נפש. דכד נפשא נפקאת מהאי עלמא - אתיא למירת עלמא דאתי. אי זכי - כמה חילין עלאין נפקין לקבלא ולנטרא לה ולאעלא לה במדורא דדוכתהא, והאי ה' נטיר לה לאתאחדא עמה בריש ירחי ושבתי. ואי לא זכי - כמה גרדיני טהירין אזדמנן לקבלה ודחו לה לבר. ווי לההיא נפשא דמתגלגלת בריקנא כאבנא בקוספיתא! הדא הוא דכתיב ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע (ש"א כה כט). ודוד בעי בעותיה קמי קב"ה ואמר שמרה נפשי - דלא ידחון לה לבר, וכד מטי לקבלך יפתחון לה פתחין ותקבל לה קמך.

כי חסיד אני וכי חסיד אקרי? א"ר יהודה: אין! דכתיב חסדי דוד הנאמנים (ישעיהו נה ג). בגין כך שמרה נפשי דלא תשבוק לה למהך לבר. ר' יצחק אמר: כל בר נש דאית ליה חולקא בצדיק - ירית להאי ארץ, כמה דכתיב ועמך כלם צדיקים וגו' (ישעיהו ס כא). והאי צדיק חסיד אקרי. אמר דוד "בתר דבהאי אתר אחידנא - חסיד אני! ובגין כך שמרה נפשי לאתקשרא בך".

רבי חייא פתח: עדות ביהוסף שמו וגו' (תהלים פא ו). הא אוקמוה דאוליף שבעין פתקין ולשון הקדש יתיר, הדא הוא דכתיב שפת לא ידעתי אשמע (תהלים פא ו). אבל מאי עדות? תא חזי בשעתא דאתתיה דפוטיפר הות אחידא ביה לההיא מלה - הוה יוסף עביד גרמיה כמאן דלא ידע לישנא דילה. וכן בכל יומא. עד ההיא שעתא בתרייתא דכתיב ותתפשהו בבגדו (בראשית לט יב). מאי ותתפשהו? אלא בגין דעביד גרמיה כמאן דלא ידע לישנא. ורוח הקדש צווח לקבליה לשמרך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה (משלי ז ה). מאי קמ"ל? אלא כל מאן דנטיר גרמיה מהאי - אתקשר בה בשכינתא ואחיד בההוא 'עדות'. ומאי הוא? ה' דאתוסף ביה, דכתיב עדות ביהוסף שמו. אוף הכא י' איתוסף בפינחס (במדבר כה יא) על דקני בהאי.

רבי ייסא פתח: על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון (תהלים קלז א). "את ירושלם" מבעי ליה!? כמה דכתיב (תהלים קלז ה) אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני!? מאי בזכרנו את ציון? לבר נש דהוה ליה היכלא יקירא יאה ושפירא - אתו לסטין ואוקידו ליה. צערא דמאן הוא? לאו דמאריה דהיכלא?! אוף הכא - שכינתא בגלותא שריא. צערא דמאן הוא? לאו דצדיק?! ואזלא הא כמה דאוקמוה דכתיב הצדיק אבד - אבד ממש. אוף הכא בזכרנו את ציון - בזכרנו ההוא צערא דיליה על זווגהא - צערא דיליה הוא.

אמר רבי ייסא: מאן דאוקיר שמא דמאריה בהאי ונטיר האי - זכה דיוקיר ליה מאריה על כלא! מנלן? מיוסף דכתיב וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו (בראשית מא מג), וכתיב ונתן אותו על כל ארץ מצרים. ולא עוד אלא כד עברו ישראל ית ימא - ארונא דיוסף עאל בגו בקדמיתא, ולא הוו מיא קיימין על קיומייהו קמיה. הדא הוא דכתיב הים ראה וינוס (תהלים קיד ג) - מאי וינוס? אלא ראה ההוא דכתיב ביה וינס ויצא החוצה (בראשית לט יב).

תא חזי זכי ליקרא בחייוי וזכי ליקרא במיתתיה. בחייו אמאי? בגין ההוא זמן דלא בעא לאתדבקא בה דכתיב וימאן ויאמר אל אשת אדניו (בראשית לט ח), וכתיב ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה (בראשית לט י). בגין כך זכה בהאי עלמא. כיון דכתיב ותתפשהו בבגדו וכתיב וינס ויצא החוצה - זכי לבתר דעאל לגו פרוכתא עלאה, והכי אתחזי ליה. דידיה נטל בהאי עלמא ודידיה נטל בעלמא אחרא.

פנחס זכי בהאי עלמא וזכה בעלמא דאתי. וזכה לקיימא יתיר מכל אינון דנפקו ממצרים, וזכה לכהנא עלאה - הוא וכל בנוי אבתריה. ואי תימא דלא זכה לכהנא עד לא עבד עובדא דא -- לא! דהא אינון דאמרי דלא דזכה קודם - לאו הכי! אלא במאי אוקימנא תחת אשר קנא לאלהיו, דמשמע דבגין עובדא דא רווח כהונתא מה דלא הוה קודם? תא חזי! כל כהן דקטיל נפש - פסיל ליה כהונתיה לעלמין, דהא ודאי פסיל ההוא דרגא דיליה לגביה. ופנחס מן דינא פסיל לכהנא הוה. ובגין דקנא ליה לקב"ה - אצטריך ליחסא ליה כהונת עלמין ליה ולבנוי אבתריה לדרי דרין.

א"ר יצחק: תא חזי! רשים הוא פנחס לעילא ורשים הוא לתתא עד לא יפוק לעלמא, דהא עם אינון דנפקו ממצרים אתמני.

רבי אלעזר ור' יוסי ור' חייא הוו אזלי במדברא. אמר רבי יוסי: הא דכתיב בפנחס הנני נותן לו את בריתי שלום (במדבר כה יב) - שלום ממלאך המות דלא שליט ביה לעלמין ולא אתדן בדינוי. ואי תימא דלא מית - ודאי לא מית כשאר בני עלמא - ואוריך יומין על כל בני דרא, בגין דבהאי ברית עלאה אחיד. וכד אסתלק מעלמא - בתיאובתא עלאה ובדביקותיה שפירא אסתלק משאר בני עלמא.

רבי אלעזר פתח ואמר: ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך יהוה וגו' (זכריה ג א). תא חזי! ווי לאינון בני נשא דלא מסתכלאן ביקרא דמאריהון, וכל יומא ויומא כרוזא קארי עלייהו ולא משגיחין. אתא בר נש לאסתכלא בפקודי אורייתא - כמה סניגורין קיימין לאדכרא עליה לטב! אתא בר נש ואעבר על פקודי אורייתא - אינון עובדין קטיגורין עליה לביש קמי קב"ה.

יהושע כהן גדול הוה ואוקמוה. מה כתיב ביה והשטן עומד על ימינו לשטנו (זכריה ג א). ומה בהאי כך - בשאר בני עלמא דלא מסתכלי ביקרא דמאריהון - על אחת כמה וכמה! חמי מה כתיב ויהושע היה לבוש בגדים צואים (זכריה ג ג) ואוקמוה. אבל בגדים צואים ודאי! אינון לבושין דאתלבשא ביה רוחא בההוא עלמא! זכאה חולקיה דמאן דלבושוי מתתקנין ושלמין בההוא עלמא! והא אתמר כל מאן דבעיין לאעלא לגיהנם - אינון לבושין דמלבשין ליה היך אינון? מה כתיב הכא ויהושע היה לבוש בגדם צואים ועומד לפני המלאך. מאן מלאך? דא מלאך דממנא על גיהנם וממנא על מאן דחמי באינון לבושין. עד דאתיב קלא ואמר הסרו הבגדים הצואים מעליו (זכריה ג ד). מהכא אית לאסתכלא דעובדין בישין דבר נש עבדין ליה אינון לבושים צואים.

ויאמר אליו ראה העברתי מעליך עונך והלבש אותך מחלצות (זכריה ג ד) - אלבישיניה לבושין אחרנין מתתקנן דבהו אסתכל בר נש בזיו יקרא דמאריה.

תא חזי כגוונא דא פנחס! דלא אסתלק מעלמא עד דאתתקנו קמיה לבושין אחרנין דרוחא - אתהני בהו לעלמא דאתי. בשעתא חדא אתפשט מאלין ואתלבש באלין, לקיימא דכתיב הנני נותן לו את בריתי שלום (במדבר כה יב).

עד דהוו אזלי - שמשא הוה תקיפא, ויתבו תחות צלא דחד טנרא דמדברא. אמר ר' אלעזר: "ודאי צלא חדוותא דנפשא הוא!" אמר רבי חייא לרבי אלעזר: "אלין יומין מראש השנה עד יומא בתראה דחג - בעינא למיקם עלייהו!" אמר ר' אלעזר: "הא אתמר וחברייא אתערו בהו". א"ר חייא: "ודאי הכי הוא! אבל אנא שמענא לבוצינא קדישא עלאה מלה בהו". אמר ליה: "אימא ההוא מלה!" אמר ליה: "עד לא קאימנא ביה!"

א"ר אלעזר: אף על גב דחברייא אוקמו מלה - ושפיר הוא, אבל סדורא דהני יומי - רזא דחכמתא הוא בין מחצדי חקלא! תא חזי הא אתמר סדורא דיחודא כלא בחד היך הוי, והא אתמר. פתח ואמר: חשף יהוה את זרוע קדשו (ישעיהו נב י) - דא דרועא חדא דביה תליא שועה, דביה תליא נוקמא, דביה תליא פורקנא. ולמה? למיקם לה לכנסת ישראל מעפרא ולקבלא לה לגביה לאזדווגא כחדא. וכד האי אתער לקבלה - כמה דחילו שריא בעלמא עד דינח ההוא דרועא תחות רישהא לאתחברא! כמה דאת אמר שמאלו תחת לראשי וגו' (שיר ח ג). וכדין ניחא דינא ומכפר חובין. לבתר אתי ימינא לחבקא - כדין חדוותא שרייא בעלמא וכל אנפין נהירין. לבתר אזדווגת בגופא - וכדין כלא אקרי אחד בלא פרודא. כדין הוא שלימו דכלא וחדוותא דכלא, ואחידו ודאי מה דלא אשתכח הכי בשאר זמני.

כגוונא דהאי - סדורא דהני יומין מראש השנה עד יומא בתראה דחג! בראש השנה - אתער דרועא דשמאלא לקבלא לה למטרוניתא, וכדין כל עלמא בדחילו בדינא. ובעי ההוא זמנא בתיובתא שלים לאשתכחא עלמא קמי קב"ה. לבתר אתיאת מטרוניתא ובעיין בני היכלא בתשעה לירחא למעבד חדוותא ולמטבל בנהרא, לדכאה גרמייהו בזווגא דמטרוניתא. ביומא אחרא - הוא זווגא דילה - לשוואה שמאלא תחות רישהא כמה דאת אמר שמאלו תחת לראשי. וכדין ישראל בתעניתא על חובייהו ומכפרא להו - דהא אימא עלאה אנהירת אנפהא למטרוניתא בזווגהא. ומתכפרין כל בני היכלא! כיון דשמאלא מקבלה לה בהאי יומא; דרישא דמטרוניתא שרייא על שמאלא.

ביומא קדמאה דחג יתער ימינא לקבלה בגין לחבקא. וכדין כל חדוה וכל אנפין נהירין! וחדוותא דמים צלילן לנסכא על מדבחא. ובעיין בני נשא למחדי בכל זינין דחדוה דהא ימינא גרים! בכל אתר דשארי ימינא - חדוותא אצטריך בכלא! כדין חדוותא היא לאשתעשעא. לבתר ביומא תמינאה - חדוותא דאורייתא הוא! דהא כדין זווגא דגופא הוא, זווגא דכלא, למהוי כלא חד. ודא הוא שלימו דכלא. ודא יומא דישראל איהו ודאי, ועדבא דידהו בלחודייהו. דלית ביה חולקא לאחרא. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי! עלייהו כתיב כי עם קדוש אתה ליהוה אלהיך וגו' (דברים ז ו) (דברים יד ב).

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל וגו'. ר' יהודה פתח: זכר נא מי הוא נקי אבד ואיפה ישרים נכחדו (איוב ד ז). תמן תנינן מאן דחמי קשת בגוונוי אצטריך לברכא "ברוך זוכר הברית" בגין דדא איהו ברית קיימא קדישא דשוי קב"ה בארעא, דלא ייתי עלה מי טופנה. בגין דכד סגיאו חייבין בעלמא - בעי קוב"ה לאובדא לון, וכדין דכיר לון האי אומאה דאומי לארעא דכתיב תרי זמני לא לא - לא אוסיף לקלל (בראשית ח כא), ולא אוסיף להכות (בראשית ח כא). דא איהו אומאה כמה דכתיב (ישעיהו נד ט) אשר נשבעתי מעבור מי נח.

רבי יוסי אמר - קשת אתא לאגנא על עלמא. למלכא דכל זמנין דבריה חב לקבליה - אתא מלכא לאלקאה ליה. אתגליא עליה מטרוניתא בלבוש יקר דמלכו. מלכא חמי לה - סליק רוגזא דבריה וחדי בה, דכתיב וראיתיה לזכור ברית עולם (בראשית ט טז). ועל דא לא אתחזי קשת בעלמא אלא בלבושי יקר דמלכו. ובשעתא דאית צדיק בעלמא - איהו ברית למיקם ברית, ואגין על עלמא. לא הוי צדיק - הא קשת לאתחזאה! דהא עלמא איהו קיימא לאובדא - אלא בגין קשת דא!

ר' אלעזר אמר: לעולם לא אתלבש קשת דא אלא בלבושא דאבהן קדמאי - ירוק וסומק וחיוור. ירוקא - דא לבושא דאברהם. אצטבע לבושא דא כד נפק מניה ישמעאל. סומקא - דא גוון יצחק - דאתיא סומקא ואצטבע כד נפיק מניה עשו. ואתמשך ההוא סומקא לתתא עד ככבא דמאדים דאתאחד ביה עשו. חוורא - דא איהו לבושא טבא דעקב, דהא לא אשתנו אנפוהי לעלמין.

ר' אבא אמר: יאות הוא! אבל הכי אמר בוצינא קדישא! חוור - דא אברהם דאתלבן בחוורא דנורא. סומקא - דא יצחק ודאי ירוק - דא הוא יעקב דקימא בין תרין גוונין, וכתיב ביה ביעקב לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו חורו (ישעיהו כט כב), דהא כל ערסיה שלים הוה. והכי הוא: לא עתה יבוש יעקב - לאתחזאה בגוון סומק כיצחק דנפק מניה עשו, ולא עתה פניו יחורו - כאברהם לאתחזאה בגוון חוור דנפק מניה ישמעאל. אלא נטל גוונין לאתעטרא בהו על אבהן דיליה. ובאלין לבושין מתלבשת קשת בשעתא דאתחזי קמי מלכא.

תא חזי! רזא דברית קדישא היא את יו"ד דמתעטרא ברשימו עלאה, ודא איהו דאתרשים בברית תדיר לעלמין. ובגין דקני פנחס על ברית -- אתרשים בשמיה הכא את דא; פינחס - יו"ד זעירא. איהו יו"ד דאיהו ברית - ודאי דנפיק מגו יו"ד עלאה קדישא! ועל דא איהו קאים בקיומא שלים קמי מלכא קדישא דלא אתאביד מגו עלמא. והכי הוא נקי מההוא חובא דפעור, ולא אתאביד מגו עלמא. ואיפה ישרים נכחדו - אלין נדב ואביהו, דלא אשתציאו מן ההוא עלמא בגיניה.

רבי שמעון הוה יתיב ולעי בפרשתא דא. אתא לקמיה ר' אלעזר בריה. אמר ליה: נדב ואביהוא מאי עבידתייהו בפנחס? אי לא הוה פנחס בעלמא כד מיתו, ובתר אתא לעלמא ואשלים דוכתייהו - שפיר! אבל פנחס בעלמא הוה! ונשמתיה ביה בקיומא קאי!

אמר ליה: ברי! רזא עלאה הכי! והכי הוא: דבשעתא דאסתלקו מן עלמא - לא הוו מתטמרן תחות גדפי טנרא קדישא. מאי טעמא? בגין דכתיב ובנים לא היו להם (במדבר ג ד) - דאזעירו דיוקנא דמלכא - דהא אינון לא אתחזון לשמשא בכהונא רבה. בשעתא דקני פנחס על ברית קדישא ועאל בגו כמה אוכלוסין וסליק לון לגייפין על רומחא לעיניהון דכל ישראל - כד חמא שבטא דשמעון בכמה אכלוסין דאתו לגביה - פרחא נשמתיה מניה! ותרין נשמתין דהוו ערטיראין בלא דוכתא אתקריבו בה ואתכלילו כחדא, ואתהדרת נשמתיה כלילא רוחא - דאתכליל בתרין רוחין ואתתקפו ביה. כדין רווח דוכתייהו למיהוי כהנא (רבא) מה דלא (אתחזי) מן קדמת דנא.

ועל דא כתיב זכר נא מי הוא נקי אבד (איוב ד ז) - דלא אתאביד בההיא שעתא ולא אביד רוחיה כד פרחה מניה. ואיפה ישרים נכחדו - אלין בני אהרן דאתהדרו לעלמא מה דאבד בחייהון. ועל דא כתיב ביה בפנחס בן בן תרי זמני - פנחס בן אלעזר בן.

מה כתיב לעילא מפרשתא דא? ויאמר יהוה אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם ליהוה נגד השמש (במדבר כה ד) - וכי על דקטלין בליליא או על דקטלין ביממא ביומא דעיבא כתיב נגד השמש? אמר ר' יהודה: דתהא מיתתהון באתגלייא כמה דחבו באתגלייא. א"ר שמעון: לאו בגין כך אתמר! אלא מהכא אוליפנא בדרגא דחב בר נש לקב"ה - לההוא אתר - אצטריך למעבד תקנתא לנפשיה. אינון חבו בברית קדישא דאקרי שמש - בגין כך דינא ותקונא דילהון איהו כנגד השמש, ולאו באתר אחרא. מכאן דלא אצטריך בר נש לתקנא נפשיה אלא בההוא אתר דחב לגביה. ומאן דלא יעביד הכא(?) - לית ליה תקונא לעלמין כדקא יאות.

רב חייא פתח: ישבעו עצי יהוה ארזי לבנון אשר נטע (תהלים קד טז). מה כתיב לעילא? ויין ישמח לבב אנוש וגו' (שם קד טו). וכי מאי האי להאי? אלא הכי אוליפנא דכתיב מצמיח חציר לבהמה וגו' (שם קד יד) - וכי שבחא דבהמה דאית לה חציר אתא דוד למימר ברוח קודשא?! אלא מצמיח חציר - אלין אינון שתין אלף רבוא דמלאכין שליחן דאתבריאו ביומא תניינא דבראשית וכלהו אשא מלהטא. אלין אינון 'חציר'. אמאי חציר? בגין דצמחין כחציר דא בעלמא. דכל יומא ויומא אתקצירו השתא ולבתר צמחין ומהדרין כמלקדמין. ועל דא כתיב מצמיח חציר לבהמה. הדא הוא דכתיב יודע צדיק נפש בהמתו (משלי יב י), ותנינן אלף טורין סלקין לה בכל יומא ויומא, וכל טורא וטורא שתין רבוא הוי והיא אכלה.

ועשב לעבודת האדם (שם קד יד) - אלין אינון נשמתהון דצדיקייא דההוא אדם דרכיב ושליט על בהמה דא אכיל ואעיל לון בגוויה, ובזכותהון אתזן כל עלמא מההוא אדם דכתיב ביה ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם וגו' (יחזקאל א כו). ועל דא כתיב האדם - ההוא דאשתמודע. בגין להוציא לחם מן הארץ - לאפקא מזונא לעלמא מן הארץ קדישא. ויין - דא חמרא עתיקא דנגיד מלעילא. ישמח לב אנוש - אנוש דא - רזא דההוא נער דסליק לסיבו ואתהדר כמלקדמין. ועל דא כתיב אנוש כחציר ימיו (תהלים קג טו).

להצהיל פנים (שם קד טו) - אלין אינון פנים דאקרון אנפי רברבי ואנפי זוטרי. משמן - מנגידו דעלמא דאתי משה(?) ורבו קדישא עלאה. ולחם לבב אנוש יסעד - ההוא לחם דאזילו שחקים וטחנן מנא למיכלא דצדיקייא סתמא, ומתמן אתנגיד לכמה חיילין דאקרון 'לבב אנוש'. וכלא אתא מנגידו עלאה.

ישבעו עצי יהוה אלין אינון אילנין עלאין פנימאין. ארזי לבנון אשר נטע - דהא אתעקרו ונטע לון קב"ה. מאי בין עצי יהוה לארזי לבנון? עצי יהו"ה - אלין עץ החיים ועץ הדעת וטוב ורע. ארזי לבנון - אלין חמשין תרעין דאקרון "חמש מאות שנה" אשר נטע.

אשר שם צפרים יקננו בטוליהון מקננן נשמתהון דצדיקייא וכל חיילין קדישין אתזנו מתמן. חסידה, ברתיה דאברהם אבינו דאקרי חסיד, ועָבַד חסד עם כל בני עלמא. בגין כך אקרי חסידה ברושים ביתה - בין דרועי עלמא יתבא.

רבי אבא ור' יוסי קמו למלעי באורייתא בפלגות ליליא. עד דהוו יתבי ולעאן באורייתא - אמר רבי יוסי: הא דאמר רבי חייא אנוש כחציר ימיו (תהלים קג טו) - שפיר קאמר. אבל במאי אוקימנא סופיה דקרא (תהלים קג טז) כי רוח עברה בו ואיננו ולא יכירנו עוד מקומו?

אמר ליה: הכי הוא ודאי! אנוש כחציר ימיו כמה דאמר כציץ השדה - ההוא שדה דאשתמודע כן יציץ - דאתחדש ואתהדר כמלקדמין. (הכי יציץ וסליק. מ"ט בגין). כי רוח עברה בו ואיננו - דא הוא רוחא עלאה טמירא קדישא גניזא מכלא דכליל ליה בגויה. וכדין ואיננו. ודא הוא רזא דחנוך דכתיב ביה ואיננו כי לקח אותו אלהים (בראשית ה כד) - דא אלהים עלאה, רוח עלאה, רוח גניזא טמירא. ולא יכירנו עוד מקומו - דהא אתכליל רוחא זעירא ברוחא עלאה. מה כתיב בתריה? וחסד יהוה מעולם ועד עולם (תהלים קג יז) - ועאל ליה כהנא רבא לגו קדש קדשים, ונטיל ליה ואוליד ליה כמלקדמין ואתחדש כנשר עולמין, ואתהדר איהו נער.

עד דהוו יתבי, חמו חד טולא דקיימא עלייהו. אזלא ואתיא, אזלא ואתיא בגו ביתא. תווהו.

א"ר אבא: יוסי בני! אימא לך מה דהוה לי עם בוצינא קדישא. יומא חד הוינן אזלינן בבקעתא דאונו. והוינן לעאן באורייתא כל ההוא יומא. ומגו תוקפא דשמשא אותבינן גבי חד טינרא בגו נוקבא חדא. אמינא ליה: מאי האי דבכל שעתא דחייבין אסגיאו בעלמא ודינא שרייא בעלמא - זכאין דבהון לקאן עלייהו? דהכי תנינן בחובא דדרא קדישייא וצדיקייא יתפסון. אמאי? אי בגין דאינון דלא מוכיחין לעלמא על עובדייהו - כמה אינון דמוכיחין ולא מקבלי מנייהו וצדיקייא אתכפיין קמייהו! ואי בגין דלא יהוי מאן דיגין על עלמא - לא יהון מתין ולא יתפסון בחובייהו, דהא חדווה איהו לצדיקייא באבודא דלהון!

אמר ליה: בחובה דדרא ודאי מתפסין צדיקייא! והא אוקימנא הני מילי. אבל בשעתא דיתפסון צדיקייא במרעין או במכתשין - בגין לכפרא על עלמא הוי! כדין יתכפרון כל חובי דרא. מנלן? מכל שייפי גופא. בשעתא דכל שייפין בעאקו ומרע סגי שרייא עלייהו - שייפא חדא אצטריך לאלקאה בגין דיתסון כלהו. ומנו? דרועא. דרועא אלקי ואפיקו מיניה דמא - כדין הא אסוותא לכל שייפי גופא. אוף הכא - בני עלמא אינון שייפין דא עם דא. בשעתא דבעי קב"ה למיהב אסוותא לעלמא - אלקי לחד צדיקא בינייהו במרעין ובמכתשין, ובגיניה יהיב אסוותא לכלא.

מנלן? דכתיב והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו וגו' ובחבורתו נרפא לנו (ישעיהו נג ה). ובחבורתו - אקזותא דדמא, כמאן דאקיז דרועא. ובההוא חבורא - נרפא לנו - אסוותא הוא לנא לכל שייפין דגופא.

ולעולם לא אלקי צדיקא אלא למיהב אסוותא לדרא ולכפרא עלייהו, (ורזא דא צדיק ורע לו). דהא ניחא לסטרא אחרא דדינא שלטא (נ"א לשלטאה) על זכאה יתיר מכלא, דלא חייש כדין לכל עלמא ולא אשגח לשולטנא עלאה בהאי עלמא. ובעלמא דאתי - צדיק וטוב לו - דלא חייש קב"ה לכפרא על עלמא.

אמינא ליה: אלו לא הוו בחד זמנא - יאות! אבל אית צדיק הכא ואית צדיק הכא - לדא אית מרעין ומכתשין, ולדא אית כל טיבו דעלמא!? אמר לי: בחד מנייהו או תרין סגי. דלא בעא קב"ה לאלקאה כלא (ס"א כל דמא). כמה דלא אצטריך אלא דרועא חדא לאלקאה ולאקזאה למיהב אסוותא לכל שייפין - אוף הכא בחד צדיקא סגי. ואי אתקף (ס"א אתיקר) ביה מרע על כל שייפין -- כדין אצטריך תרין דרועין לאקזאה. אוף הכי - אי אסגיאו חובין יקירין על עלמא - כדין כל זכאין אלקון למיהב אסוותא על כל דרא. אבל בזמן דלא אסגיאו כל כך - כדין חד זכאה אלקי ושאר צדיקיא בשלם, דהא לא אצטריך עלמא דילקון כלהו. אתסיאו עמא - אתסיאו צדיקייא. ולזמנין דכל יומיהון קיימין במרעין לאגנא על דרא. מיתו - הא אתסי כלא ואתכפר, לזמנין דחובין אינון יקירין יתיר.

קמנא ואזלנא ותוקפא דשמשא הוה יתיר ודחיק לן באורחא. חמינן אילנין במדברא ומיין תחותייהו. יתיבנא תחות חד טולא דאילנא דמדברא. שאילנא ליה: מאי האי דכל עמין דעלמא לא עבדין נענועא אלא ישראל בלחודייהו? דכד לעאן באורייתא מתנענען הכא והכא בלא למודא דבר נש בעלמא, ולא יכלין למיקם בקיומייהו!?

אמר לי: אדכרתן מלתא עלאה, ובני עלמא לא ידעין ולא משגיחין! יתיב שעתא ובכה. אמר: ווי לבני נשא דאזלין כבעירי חקלא בלא סוכלתנו! במלה דא בלחודוי אשתמודען נשמתהון קדישין דישראל בין נשמתהון דעמין עעכו"ם! נשמתהון דישראל אתגזרו מגו בוצינא קדישא דדליק, דכתיב נר יהוה נשמת אדם (משלי כ כז). והאי נר בשעתא דאתאחד (נ"א דאתדליק) מגו אורייתא דלעילא - לא שכיך נהורא עליה אפילו רגעא. ורזא דא - אלהים אל דמי לך (תהלים פג ב).

כגוונא דא כתיב המזכירים את יהוה אל דמי לכם - לא שכיכו לכון. נהורא דשרגא כיון דאתאחדא גו פתילה - ההוא נהורא לא שכיך לעלמין אלא מתנענעא נהורא לכאן ולכאן ולא משתכיך לעלמין. כגוונא דא ישראל דנשמתייהו מגו ההוא נהורא דשרגא - כיון דאמר מלה חדא דאורייתא - הא נהורא דליק ולא יכלון אינון לאשתככא, ומתנענען לכאן ולכאן ולכל סטרין כנהורא דשרגא. דהא נר יהוה נשמת אדם כתיב, וכתיב אדם אתם - אתם קרויין אדם ולא אומין עכו"ם.

נשמתין דעמין עכו"ם - מדעיכו דקש בלא נהורא דשרי עלייהו. ועל דא משתככין ולא מתנענען - דהא לית לון אורייתא ולא דלקין בה, ולאו נהורא שרייא בהון. אינון קיימין כעצים בגו נורא דדליק בלא נהורא דשריא עלייהו, ועל דא משתככין בלא נהורא כלל.

א"ר יוסי: דא איהו ברירו דמלה! זכאה חולקי דזכינא להאי למשמע דא!

קום ר' אבא לחדשא מלין דאורייתא דאמרת בחבורא קדמאה! פתח ר' אבא ואמר: שירו ליהוה שיר חדש תהלתו מקצה הארץ וגו' (ישעיהו מב י). כמה חביבין ישראל קמי קב"ה! דחדוה דלהון ותושבחתא דלהון לאו איהו אלא (ס"א לשתפא לקב"ה ושכינתיה בהו דהכי וכו') ביה. דהכי תנינן כל חדוה דישראל דלא משתתפי בה לקב"ה (ושכינתיה) - לאו איהו חדוה. וזמין איהו סמאל וכל סייעתא דיליה לקטרגא לההוא חדוה. (ס"א ואתחזר) ואשתאר בצערא ובכיה. וקב"ה לא אשתתף בההוא צערא. אבל מאן דשתיף קב"ה ושכינתיה בחדוה דיליה - אם ייתי מקטרגא לקטרגא בההיא חדוה - קב"ה ושכינתיה משתתף בההוא צערא.

מה כתיב ביה? בכל צרתם לו צר (ישעיהו סג ט). ובמאי? בגין דעמו אנכי בצרה (תהלים צא טו). ומנלן דאית לון לישראל לשתפא לקב"ה ושכינתיה בחדוה דלהון? (נ"א בגין דלאו איהו חדוה אלא בשותפות דיליה מאלין) דכתיב ישמח ישראל בעושיו (תהלים קמט ב) - ההיא חדוה דישראל לאו איהו אלא בעושיו.

בעושיו "בעושו" מבעי ליה? אלא אלין קב"ה ושכינתיה ואביו ואמו; דאף על גב דמיתו - קב"ה אעקר לון מג"ע ואייתי לון עמיה לההוא חדוה לנטלא חולקא דחדוה עם קב"ה ושכינתיה, כמה דאת אמר העושו יַגֵּשׁ חרבו (איוב מ יט).

דבר אחר: בעושיו - בגין דבר נש אתעביד בשותפות - גברא ואתתא וקב"ה. ועל רזא דא כתיב נעשה אדם - בשותפו. דתנינן תלת אומנין עבד קב"ה לאפקא מנהון עלמא ואלין אינון: שמיא וארעא ומייא. וכל חד שמש חד יומא ואהדרו כמלקדמין. יומא קדמאה - אפיק שמיא אומנותא דיליה דכתיב ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. יומא תניינא - אפיקו מיא אומנותא לעבידתא דכתיב ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים וגו'. אסתלקו פלגא מייא לעילא ופלגא מייא לתתא אשתארו. ואלמלא כך דמיא אתפרישו - עלמא לא הווה קאים. יומא תליתאה - עבידת ארעא ואפיקת כמה דאתפקדת דכתיב ויאמר אלהים תדשא ארץ דשא עשב וכתיב ותוצא הארץ דשא וגו'.

עד הכא כל אומנא מאלין תלתא אפיק אומנותא דיליה ועבדו מה דאתפקדו. אשתארו תלת יומין אחרנין - ביומא רביעאה אתפקד אומנא קדמאה למעבד אומנא דיליה, דכתיב ויאמר אלהים יהי מארת, והיינו שמים. ביומא חמישאה אפיקו מייא דאיהו אומנא אחרא דכתיב ויאמר אלהים ישרצו המים וגו'. ביומא שתיתאה עבדת ארעא אומנותא דילה דכתיב ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה וגו'.

כיון דתלת אומנין אלין אשלימו עובדייהו - אמר לון קב"ה אומנותא חדא אית לי למעבד ואיהו אדם. אתחברו כחדא ואנא עמכון - נעשה אדם. גופא דלכון. ואנא אהא שותפו עמכון ונעשה אדם. כמה דבקדמיתא הוה בשותפו - הכי נמי לבתר. אבא - דביה עביד עבידתא דשמיא ועבידתא דמייא. ואתתא - דאיהי אומנא תליתאה כגוונא דארעא. וקב"ה דאשתתף בהדייהו. ועל רזא דא כתיב בעושיו. ואף על גב דאבא ואמא אתפרשו מהאי עלמא - חדוה בכל שותפותא הוה. דתנינן בשעתא דבר נש שתיף לקב"ה לחדווה דיליה - קב"ה אתי לגנתא דעדן ואעקר מתמן (ס"א דאודע תמן) לאבוהי ואמיה דאינון שותפין בהדיה, ואייתי לון עמיה לההוא חדווה, וכלהו זמינין תמן. ובני נשא לא ידעין. אבל בעקו דבר נש - קב"ה זמין לגביה בלחודוי, ולא אודע לאבוהי ולאמיה. הדא הוא דכתיב בצר לי אקרא יהו"ה ואל אלהי אשוע וגו'.

אהדר ההוא טולא דמלקדמין, ואזלא גו ביתא כמו דיוקנא דבר נש. נפל על אנפוי ר' אבא. אמר רבי יוסי אדכרנא דבהאי אתרא חמינא ליה לר' פנחס בן יאיר יומא חד הוה קאים בהאי דוכתא והוה אמר הכי: פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן באת י' זעירא בגין דתרין אלפין ביתין רשימין; אלפא ביתא דאתוון רברבן, ואלפא ביתא דאתוון זעירן. אתוון רברבן - אינון בעלמא דאתי. ואתוון זעירן - אינון בעלמא תתאה. י' זעירא - ברית קיימא קדישא. כיון דקני פנחס על ברית דא - אתוסף ביה י' זעירא רזא דברית דא.

בההוא שעתא אמר קב"ה, מה אעביד עם משה? ברית דא ממשה הוי וכלה דיליה הוי - גנאי הוא למיהב ליה לאחרא בלא דעתא ורעותא דמשה, לאו יאות הוא. שארי קב"ה ואמר למשה: "משה - פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן". א"ל משה "רבונו של עולם מהו?". א"ל "אנת הוא דמסרת נפשך על ישראל דלא ישתצון מן עלמא בכמה זמנין, ואיהו השיב את חמתי מעל בני ישראל וגו'". אמר משה: "מה את בעי מני - הא כלא דידך!". אמר ליה: "הא כלה דידך היא - אימא לה דתשרי בגויה". אמר משה: "הא בלבא שלים תהא לגביה". אמר ליה: "אימא אנת בפומך וארים קלך דאנת מסר ליה ברעותא בלבא שלים!".

הדא הוא דכתיב לכן אמור - את אימא ברעותא - הנני נותן לו את בריתי שלום. משה הוה אמר הנני נותן לו וגו', דאילו קב"ה ה"ל למימר "לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום", אבל לא כתיב אלא לכן אמור. ואי תימא דאתעברת מן משה - לא! אלא כבוצינא דא דאדליקו מינה; דא יהיב ואהני, ודא לא אתגרע מנה.

אתא ההוא טולא ויתיב ונשיק ליה. שמעו חד קלא דהוה אמר: פנון אתר! פנון אתר! לר' פנחס בן יאיר דאיהו גבייכו!, דתנינן דכל אתר דצדיקא אתחדש ביה מלי דאורייתא - כד איהו בההוא עלמא - פקיד לההוא אתר ואתי ליה לגביה. וכ"ש כד שראן בגוויה צדיקייא אחרנין לחדתא בההוא אתר דאמרין מלי דאורייתא, כגוונא דא דהוה אתי ר' פנחס בן יאיר למפקד לאתריה ואשכח אלין צדיקייא מחדתין מלין דאורייתא ואתחדש כמלקדמין ההוא מלה דר' פנחס בן יאיר קמיה.

א"ר אבא יאות מלה דרבי פנחס בן יאיר, דהא לא כתיב "לכן הנני נותן" אלא לכן אמור הנני נותן לו. וכי מלה דא הוה גניזא מחסידא דא תחות ידך ולא הוית אמר! זכאה חולקנא דזכינא למהוי בסיעתא דטולא קדישא הכא!

אוף הוא פתח ואמר משמיה דר' פנחס: כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה וגו' (קהלת ט י). כמה יאות ליה לבר נש בעוד דבוצינא דליק ושריא על רישיה לאשתדלא ולמעבד רעותא דמאריה, בגין דההוא נהורא דבוצינא איהי כח דשריא עליה, ועל דא כתיב (במדבר יד יז) יגדל נא כח אדני. כח אדני - דא הוא כח דשריא על רישיהון דצדיקייא וכל אינון דמשתדלין ברעותא דמאריהון. ועל דא תנינן כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו (דא איהו כחו). ודאי אצטריך לאתערא כל שייפוי בחילא תקיף, בגין דבאתערותא תקיף דאתקף - אתער ההוא כח קדישא עלאה ואסתלק גו קודשא ואתבר חילא ותוקפא דסטרא אחרא. ועל דא בכחך אצטריך למעבד רעותא דמארך.

כי אין מעשה וחשבון וגו' - בגין דבההוא כח אית מעשה - אשתדלותא לאשתדלא בהאי עלמא דאקרי 'מעשה', עלמא דעובדא, למשלם סופא דמחשבה. וחשבון - דא הוא עלמא דתליא בדבורא, דהא חשבון בדבורא תלייא. ועל דא כל גימטריאות ותקופין ועבורין דעלמא - בסיהרא הויא. ודעת - דא איהו רזא דשית סטרין דתליין במחשבה ואקרון עלמא דההוא מחשבה. וחכמה - דכלא תלייא מניה.

וכל אלין כלילן בההוא כח - מה דלאו הכי בסטרא דשאול, דרגא דגיהנם. דהא כל בר נש דלא אשתדל בהאי כח בהאי עלמא לאעלאה ביה במעשה וחשבון ודעת וחכמה -- סופיה לאעלאה בשאול דלית ביה מעשה וחשבון ודעת וחכמה. דהא סטרא אחרא ארח שאול איהי דכתיב דרכי שאול ביתה. מאן דאתרפי מהאי כ"ח קדישא - אתקף ביה סטרא אחרא דשאול ביתה.

אשר אתה הולך שמה וכי כל בני עלמא אזלי לשאול? אין. אבל סלקין מיד - דכתיב מוריד שאול ויעל. בר אינון חייבין דלא הרהרו תשובה לעלמין דנחתין ולא סלקין. ואפילו צדיקים גמורים נחתין תמן. אמאי נחתין? בגין דנטלין כמה חייבין מתמן וסלקין לון לעילא (ותמן עבדין לון להרהר בתשובה). ומאן אינון? אינון דהרהרו בתשובה בהאי עלמא ולא יכילו ואסתלקו מן עלמא. וצדיקייא נחתין בגיניהון דחייבין גו שאול ונטלין לון וסלקין לון מן תמן.

אמר ר' יוסי כתיב אחת לאחת למצא חשבון (קהלת ז כז) - חשבון דגימטרייאות דקיימן בסיהרא באן דרגא דילה אינון? לא אתיב ליה. אמר שמענא ולא אדכרנא מלה. קם ההוא טולא ובטש בעינוי דר' אבא - נפל על אנפוי מגו דחילו. עד דהוה נפל על אנפוי- נפל קרא בפומיה דכתיב עיניך ברכות בחשבון על שער בת רבים. ואלין עיינין דילה פרפראות לגו חכמה עלאה דאתמשכא מלעילא, ומגו חשבון ותקופין ועבורין אתמליין ואתעבידו בריכות דנפקן מימין לכל סטרין (אינון עיינין) עד דאתפקדן לכל חושבן ועבורין דסיהרא דלבר, וככבין ומזלי, למעבד חשבון. ודא איהו על שער בת רבים - דא איהי סיהרא דלבר.

א"ר אבא לר' יוסי, ההוא מרגלא קדישא דהוה תחות ידך מגו סיעתא דחסידא קדישא דאיהו גבן - כמה שפיר איהו! ואהדרנא ביה. דהא ודאי לא אצטריך לאפקא אתתא למשרי באתר אחרא עד דבעלה יפקד ויהיב לה רשו למהך. ואודעין לבעלה בקדמיתא ומפייסין ליה דהוא יפקד לה ויהיב לה רשו למיהך לההוא אתר. כך קב"ה פייס למשה ועד דיהב ליה רשו. וא"ל אימא אנת הנני נותן לו את בריתי שלום למשרי בגוויה. ועד דיהב לה רשו למהך תמן - לא אזלת. מנלן? מצדיקו של עולם דיהיב לה רשו למשרי גו צדיקי בהאי עלמא ויתבא עמהון ככלה גו קשוטהא. וצדיקא דעלמא חמי וחדי בהאי. אבל בין דרועי דבעלה שכיבת. ואתהדרת למהוי בהדייהו, ותבת לבעלה, כמה דאת אמר בערב היא באה ובבקר היא שבה. בערב היא באה - לגבי בעלה, ובבקר היא שבה - לגבי צדיקייא דעלמא. וכלא ברשותא דבעלה (הדא הוא דכתיב וצדיק חונן ונותן). ומשה כך אמר הנני נותן לו את בריתי; כמה דצדיק דלעילא נותן - אוף אנא הנני נותן מתנה למהדר - מתנה איהי. ובגין ברית דא רווח כהונה עלאה. ואי לא תהא בהדיה - לא אתקשר פנחס בדרגא דכהונה עלאה דהא ברית דבקא איהו תדיר בימינא עלאה, וימינא עלאה דא זמין למבני בי מקדשא דאיהו ברית.

אמר רבי אבא אדכרנא מלה חדא דשמענא מבוצינא קדישא דשמע משמיה דרבי אליעזר. יומא חד אתא לקמיה חד חכים גוי. אמר ליה: סבא סבא תלת בעיין בעינא למתבע מנך. חד דאתון אמרין דיתבני לכו בי מקדשא אחרא - והא לא הוו למבני אלא תרי זמנין - בית ראשון ובית שני! בית שלישי לא תשכח באורייתא?! והא מה דהוה ליה למבני כבר אתבנון, ולעולם לית ביה יתיר דהא תרי בתי ישראל קרא לון קרא. וכתיב גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון. ותו דאתון אמרין דאתון קרבין למלכא עלאה יתיר מכל שאר עמין. מאן דמתקריב למלכא איהו חדי (יתיר) תדיר בלא צערא בלא דחילו ובלא דחיקו. והא אתון בצערא ובדחקא וביגונא תדיר יתיר מכל בני עלמא, ואנן לא אתקדים לן צערא ודחקא ויגונא כלל. אנן קריבין למלכא עלאה ואתון רחיקין מניה, ועל דא אית לכו צערא ודחקא אבלא ויגונא מה דלא אית לן. ותו דאתון לא אכלי נבלה וטרפה בגין דתהוון בריאין וגופא דלכון להוי בבריאותא. אנן אכלינן כל מה דבעינן ואנן תקיפין בחילא בבריאותא וכל שייפון דילן בקיומייהו. ואתון דלא אכלין - חלשין כלכו במרעין בישין ובתבירו יתיר מכל שאר עמין. עמא דסני לכון אלהכון בכלא!

סבא סבא לא תימא לי מדי! דלא אשמעינך ולא אקבל מנך! זקיף עינוי ר' אליעזר ואשגח ביה ואתעביד תלא דגרמי.

כיון דנח רוגזיה, אהדר רישיה ובכה ואמר יהוה אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ. כמה תקיף חילא דשמא קדישא תקיפא בכל ארעא! וכמה חביבין מלי דאורייתא! דלית לך מלה זעירא דלא תשכח לה באורייתא, ולית מלה זעירא דאתיא באורייתא דלא נפקת מפומיה דקב"ה.

מלין אלין דשאל ההוא רשע - אנא שאלנא יומא חד לאליהו ואמר דהא במתיבתא דרקיעא אתסדרו קמיה דקב"ה והכי הוא. דכד נפקו ישראל ממצרים - בעא קב"ה למעבד לון בארעא כמלאכין קדישין לעילא, ובעא למבני לון ביתא קדישא ולנחתא ליה מגו שמי רקיעין ולנטעא לון לישראל נציבא קדישא כגוונא דדיוקנא דלעילא. הדא הוא דכתיב תביאמו ותטעמו בהר נחלתך. באן אתר? במכון לשבתך פעלת יהו"ה - בההוא דפעלת אנת יהו"ה ולא אחרא. מכון לשבתך פעלתך יהו"ה - דא בית ראשון. מקדש אדני כוננו ידיך - דא בית שני. ותרווייהו אומנותא דקב"ה אינון. ומדארגיזו קמיה במדברא מיתו ואכנס לון קב"ה לבנייהו בארעא (אליפו עובדיהון) וביתא אתבני על ידא דבר נש. ובגין כך לא אתקיים. ושלמה הוה ידע דבגין דהאי עובדא דבר נש - לא יתקיים. ועל דא אמר אם יהו"ה לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו (תהלים קכז א) דהא לית ליה ביה קיומא. ביומוי דעזרא גרם חטאה ואצטרכון אינון למבני ולא הוה ביה קיומא.

ועד כען בניינא קדמאה דקב"ה לא הוה בעלמא. ולזמנא דאתי כתיב בונה ירושלם יהו"ה (תהלים קמז ב) - איהו ולא אחרא. ובניינא דא אנן מחכאן, ולא בניינא דבר נש דלית ביה קיומא כלל. בית ראשון ובית שני - יחית לון קודשא בריך הוא כחדא מלעילא; בית ראשון באתכסיא, ובית שני באתגליא. ההוא בית להוי באתגליא דאתקרי בית שני דיתחזי לכל עלמא אומנותא דקב"ה חדוה שלים ורעותא דלבא בכל קיומא. ההוא בית ראשון באתכסיא אסתלק לעילא על גבוי דההוא דאתגלייא, וכל עלמא יחמון ענני יקר דסחרן על גבי דההוא דאתגלייא, ובגו דאינון עננין הוי בית ראשון בעובדא טמירא דסליק עד רום יקר שמייא. ובניינא דא אנן מחכאן, ועד כען לא הוה בעלמא. דאפילו קרתא דירושלם לא ליהוי אומנותא דבר נש דהא כתיב ואני אהיה לה נאם יהוה חומת אש סביב וגו'. אי לקרתא כתיב הכי - כל שכן ביתא דאיהו דיורא דיליה. ועובדא דא הוי אתחזי למהוי ברישא כד נפקו ישראל ממצרים. ואסתלק עד לסוף יומין בפורקנא בתראה.

שאלתא אחרא דודאי אנן קרבין למלכא עלאה יתיר מכל שאר עמין - ודאי הכי הוא. דישראל עבד לון קב"ה לבא דכל עלמא. והכי אינון ישראל בין שאר עמין כלבא בין שייפין; כמה דשייפין לא יכלי למיקם בעלמא אפילו רגעא חדא בלא לבא - הכי עמין כלהו לא יכלין למיקם בעלמא בלא ישראל. ואוף הכי ירושלם בגו שאר ארעאן כלבא בגו שייפין. ועל דא איהי באמצעיתא דכולי עלמא, כלבא גו שייפין. וישראל מתנהגן גו שאר עמין כגוונא דלבא גו שייפין. לבא איהו רכיך וחלש ואיהו קיומא דכל שייפין. לא ידע מצערא ועקא ויגונא כלל אלא לבא, דביה קיומא, דביה סוכלתנו. שאר שייפין לא אתקריב בהו כלל דהא לית בהו קיומא ולא ידעין מדי. כל שאר שייפין לא קריבין למלכא דאיהו חכמתא וסוכלתנו דשריא במוחא אלא לבא. ושאר שייפין רחיקין מניה ולא ידעין מניה כלל. כך ישראל למלכא קדישא קרבין ושאר עמין רחיקין מניה.

שאלתא אחרא דישראל לא אכלי נבלות וטרפות וטנופא ולכלוכא דשקצים ורמשים כשאר עמן - הכי הוא. דהא לבא דאיהו רכיך וחלש, ומלכא וקיומא דכל שאר שייפין לא נטיל למזוניה אלא ברירו וצחותא דכל דמא, ומזוניה נקי וברירא, ואיהו רכיך וחלש מכלא. ושאר פסולת אנח לכל שייפין. וכל שאר שייפין לא משגחין בהאי, אלא כל פסולת וביש דכלא נטלין ואינון בתקיפו כמה דאתחזי לון. ועל דא בכל שאר שייפין אית אבעבועין שאת או ספחת סגירו דצרעת. ללבא - לאו מכל הני כלום. אלא איהו נקי ברירא מכלא - לית ביה מומא כלל. כך קב"ה נטיל ליה לישראל דאיהו נקי וברירו דלית ביה מומא. על דא כתיב כלך יפה רעיתי ומום אין בך (שה"ש ד ז). אתא רבי יוסי נשיק ידוי. אמר אילו לא אתינא לעלמא אלא למשמע דא דיי:

ושם איש ישראל המוכה וגו'. אמר ר' יצחק האי קרא הכי הוה ליה למכתב::ושם איש ישראל אשר הכה פנחס". ולא המוכה אשר הוכה. לא נאמר אלא בארח סתים. אלא הכי אמר ר' אלעזר (נ"א ר' שמעון) - כיון דסלקיה קב"ה לפנחס לכהנא רבא - לא בעא לאדכרא ליה לפנחס בקטלנותא דבר נש, דהא לא אתחזי לכהנא רבא. עד לא סלקיה לכהנא רבא - אדכר ליה ואמר וירא פנחס ויקח רמח וגו' וידקור את שניהם וגו'. כיון דסלקיה לכהנא רבא - לא אדכר שמיה בקטלנותא דלא אתחזי ליה. וחס עליה יקרא דקב"ה. דכהנא רבא לא אתחזי לאדכרא בקטלנותא. ושם האשה המוכה - אוף הכי.

רבי שמעון הוה אזיל מקפוטקיא ללוד ור' יהודה אזיל עמיה. עד דהוו אזלי - פגע בהו ר' פנחס בן יאיר ותרין גוברין טוענין אבתריה. שכיך חמריה דר' פנחס. טעינו לה ולא אזיל. אמר ר' פנחס שביקו ליה! דהא ריחא דאנפין חדתין קא ארח או נסא אתעביד לן השתא. עד דאינון תמן נפק ר' שמעון מבתר חד טנרא. נטל חמרא ואזיל. אמר ר' פנחס ולא אמרית לכו דהא ריחא דאנפין חדתין קא ארח! נחת וגפיף ליה ר' פנחס ובכה. אמר ליה חמינא בחלמי דאתיא שכינתא לגבי, ויהבת לי נבזבזן רברבן וחדינא בה. השתא כמה דחמינא! אמר ר' שמעון מקל פרסי דחמרך ידענא דאנת הוא. השתא חדוה שלים! אמר ר' פנחס נתיב בדוך חד דמלי דאורייתא אצטריך צחוחא. אשכחו עינא דמייא ואילנא. יתבו.

אמר ר' פנחס מסתכל הוינא דהא לתחיית המתים בארחא דארעא אחרא יעביד לון קב"ה. ומה דהוה השתא קדמאה ליהוי כדין בתראה. מנלן? מאינון עצמות; הנהו גרמין דאחיא לון קב"ה על ידי יחזקאל, דכתיב (יחזקאל לז ז) ותקרבו עצמות עצם אל עצמו בקדמתא, ולבתר כתיב וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה וגו' ויקרם עליהם עור מלמעלה ורוח אין בהם - דהא מה דאפשיט בקדמיתא ליהוי בתראה. בקדמיתא עור ולבתר בשר. בקדמיתא אפשיט מרוחא, ולבתר עור, ולבתר בשר, ולבתר עצמות.

אמר ר' שמעון, בדא אקשן קדמאי! אבל גרמין אלין דאחיא קב"ה - נסין ואתין משניין עבד בהו קב"ה. תא חזי מה כתיב (איוב י ט) זכר נא כי כחומר עשיתני ואל עפר תשיבני. מה כתיב בתריה הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני. זמין קב"ה לבתר דיתבלי בר נש בעפרא ומטי זמנא דתחיית המתים, דההוא גרמא דישתאר למעבד ליה כעסה דא וכגבינה דחלב, ונביע כחלב, דהוא נביעו נקי מצוחצח בצחותא ההוא גרמא. כד יתערב ההוא גרמא ויתמחי כחלבא. ולבתר יקפיא ליה ויתצייר בצייורא כגבינה בקפיאותא. ולבתר יתמשך עליה עור ובשר ועצמות וגידים. הדא הוא דכתיב הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפאני - "התכתני" לא כתיב אלא תתיכני, "הקפיתני" לא כתיב אלא תקפיאני, "הלבשתני" לא כתיב אלא תלבישני, "סוככתני" לא כתב אלא תסוככני. כולהו לבתר זמנא משמע.

ולבתר מה כתיב? חיים וחסד עשית עמדי (איוב י יב) - דא רוחא דחיי. ואי תימא עשית עמדי כתיב ולא כתיב "תעשה"? אלא הכי אמר חיים וחסד עשית עמדי - בההוא עלמא שדית בי רוחא דחיים, אבל ופקודתך דמטרוניתא דמלכא שמרה רוחי - איהי נטרת לרוחי בההוא עלמא. מאי ופקודתך? דאת זמין לפקדא לה בקדמיתא.

ורזא דמלה דא, כל נפשין דצדיקייא גניזין וטמירין תחות כרסייא דמלכא ואיהי נטרא לון לאתבא לון לדוכתייהו. הדא הוא דכתיב ופקודתך שמרה רוחי. מאי ופקודתך? כמה דאת אמר פקודתו יקח אחר (תהלים קט ח). פקודתך - דא מטרוניתא דמלכא דכל רוחין אינון פקדונין בידהא, הדא הוא דכתיב בידך אפקיד רוחי וגו', ואיהי נטרא לון. בגין דא שמרה רוחי - ואיהי נטרת לה.

כגוונא דא אמר דוד שמרה נפשי כי חסיד אני. שמרה - דא מטרוניתא דמלכא דאיהי נטרא נפשי בגין כי חסיד אני. ובכל אתר דכתיב סתם - דא מטרוניתא. כמה דאת אמר ויקרא אל משה (ויקרא א א), ויאמר אם שמע תשמע בקול יהוה אלהיך (שמות טו כו).

בכה ר' פנחס ואמר ולאו אמרית לך דשכינתא יהבת לי נבזבזן ומתנן! זכאה חולקי דזכינא למחמי לך ושמענא דא. אמר ליה: בההוא זמנא - תינח ההוא גרמא - שאר גרמין דישתכחון מה יתעביד מנהון? א"ל כולהו יתכלילו בההוא נביעו דהאי גרמא ויתכלילו בהדיה, ויתעביד כלא עסה חדא, ותמן יתצייר ציורא, כמה דאתמר. הדא הוא דכתיב ועצמותיך יחליץ (ישעיה נח יא) - מאי יחליץ? כמה דאת אמר חלץ מהם - כלהו יתעברון מקיומייהו ויתכלילו בהאי גרמא למהוי עסה חדא. וכדין והיית כגן רוה וכמוצא מים וגו' (שם).

אמר רבי פנחס מסתכל הוינא, שמירה בלב איהו ודאי, ולב דוגמא דלב עלאה, ועל דא שמור בלב ולאו באתר אחרא. זכירה בזכר במוחא, דרכיב ושליט על הלב, ולית זכירה אלא במוחא. ועל דא זכור לזכר ושמור לנקבה. מוחא דאיהו דכורא - רכיב ושליט על הלב. לב שליט ורכיב על הכבד. כבד - סמאל ונחש, ואינון דכר ונוקבא, יותרת הכבד וכבד. ועל דא בקורבנא: יותרת הכבד - דא נחש, כבד - מיכלא דדכורא רזא דסמא"ל.

אמר רבי שמעון ודאי כך הוא ויאות הוא, וברירא דמלה ורזא וסתרן דקרבן הכי הוא. כבד נטיל בקדמיתא - הוא ויותרת דיליה, סמאל ובת זוגו. (ס"א ולבתר כל כו' דאינון חיילין) וכל אינון ערקין דכבדא - חיילין ומשריין דלהון. ונטילו דלהון דאכלין חלבין שמנינו דקרבנא. הדא הוא דכתיב ואת החלב אשר עליהם.

וכדין קריב כלא לגבי לב. ולב לא נטיל מכלא אלא ודוי דאתעביד ביה, וסליק בההוא תננא, וצלותא דאתעביד עליה דקרבנא. לב קריב לגבי מוחא רעותא דיחודא דכהנא ביה, וחדוותא דליואי. מוחא - דא נהורא דאתיא ממוחא עלאה. מוחא קריב לגביה טמיר מכלא דלא אתידע כלל. וכלא אתקשר דא בדא. ומוחא קריב נחת רוח דכלא.

ערקין דכבדא - אלין אישים וכל אינון חייליהון. כבד - כמה דאתמר. יותרת - נקבה - נוקבא דיליה. אמאי יותרת? דלא אתחברת בדכורא אלא כד אשתארת לה שעתא, לבתר דעבדת נאופהא ושבקא ליה. תו יותרת נקבה - דכד בעיא לאתחברה בבר נש אתעבידת לגביה שיורין דלא אתחשבת כלל. לבתר איהי אתקרבת זעיר זעיר לגביה עד דאתעבידא ליה חבורא חדא. ומאלין ערקין דכבדא מתפשטן אחרן זעירין לכמה זיינין. וכלא נטלין אמורין ופדרין. וכלהו כלילן בכבד.

לב דאיהו עקרא בקדושה - נטיל ומקריב למוחא כמה דאתמר. לב שריא על תרין כוליין, ואינון תרין כרובין יהבין עיטא. ואינון רחיקין קריבין ימינא ושמאלא. וכלהו נטלין ואכלין כל חד כדקא יאות, עד דאתקשר כלא כחדא.

זבחי אלהים רוח נשברה דא מתקריב ללב - רוח נשברה - ודוי וצלותא. דהא ודאי והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. וכבד מקריב ליה לגביה לב, דאיהו סניגורא עליה. וכלא קשורא כחדא בקורבנא. מן כבד נפקין כל מרעין וכל מכתשין לכל שייפי גופא, וביה שריין. לב איהו זכיך מכלא - מניה נפקין כל טב וכל בריאותא דשייפין כלהו, וכל תוקפא וכל חדוה וכל שלימו דאצטריך לכל שייפין:

פתח ואמר בטח ביהו"ה ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה (תהלים לז ג). בטח ביהו"ה - כדקא יאות. ועשה טוב - תקונא דברית קדישא; דתהא מתקן ליה ונטיר ליה כדקא יאות. ואי תעביד דא - אנת תהא הכא בארעא ויתזן מנך ויתפרנס מנך ההיא אמונה דלעילא. ותו (ס"א מתקן ליה ונטיר ליה. שכן ארץ - ארץ קדישא עלאה, ארץ החיים, דההיא ארץ תשרי בההוא טוב. ורעה אמונה - ההיא אמונה דלעילא יתזן ויתפרנס מניה על ידך. ואי תעביד דא) תתענג על יהו"ה ויתן לך משאלות לבך - כל דא אתתקנת בתקונא דברית - כיון דאתקנת ברית אתקן כלא.

פנחס בגין דקני על ברית דא - זכה לכלא. ולא עוד אלא דאגין על כל ישראל, וביה אתקיים והתענג על יהו"ה (תהלים לז ד) דהא סליק ואתקשר לעילא (ואנהיר) באור קדמאה דברא קב"ה וגניז ליה. בההוא אור דאתהני אברהם מניה ואהרן כהנא אתקשר בה. לבתר דאסתלק לכהנא רבא - לא אדכר ליה קטלנותא דזמרי ולא יאות בגין דלא יתאחד כלל בענפוי דסטרא אחרא ולא אתחזי לאדכרא עליה. דכל מאן דקטיל - ענפין דסטרא אחרא אית ביה, ופנחס הא מתאחיד בימינא ולית ליה חולק בסטרא אחרא כלל. ועל דא לא אדכר הכא. מה דאתחזי שבחא - איהו גנאי ליה ונחיתו מדרגא עלאה דאתאחיד ביה. ועל דא כתיב המוכה אשר הוכה - סתם, ושם האשה המוכה - ולא אדכר על ידא דמאן.

א"ר פנחס זכאה דרא דשמעין מילך באורייתא וזכאה חולקי דזכינא לכך! אמר רבי שמעון זכאה דרא דאנת וחסידותך אשתכח בגוויה!

עד דהוו יתבין ומפייסין דא לדא אתא, רבי אלעזר בריה דרבי שמעון ואשכח לון תמן. א"ר פנחס ודאי דכתיב ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה. א"ל רבי שמעון: אלעזר ברי תיב ברי ואימא קרא. יתיב רבי אלעזר. פתח ואמר (שם) ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים. מאי ויפגעו בו? אלא אית פגיעה לטב, ואי פגיעה לביש. ואית פגיעה לצלותא. אלא בשעתא דהוה אזיל לחרן מה כתיב? ויפגע במקום - צלותא דערבית הוה דצלי בההוא מקום, כמה דאת אמר הנה מקום אתי, וצלותא דערבית בההוא אתר אתחזי. תו ויפגע במקום - מלי פיוסין איהו, דאתא שמשא קדישא לגבי סיהרא, בעלה לגבי אתתא. מכאן דלא יאות לבעל למיתי לגבי אתתא אי לא הוי במלי פיוסין לפייסא לה, דכתיב ויפגע במקום ולבתר וילן שם. כד הוה אתי יעקב מחרן מה כתיב ויפגעו בו - שדרת היא לפייסא ליה למיתי לגבה.

ויאמר יעקב כאשר ראם מאי כאשר ראם? אלין מלאכין דיום ומלאכין דלילה הוו, ואתכסיאו מניה ולבתר אתגליין ליה, ועל דא כאשר ראם כתיב. מחנה אלהים זה - מהכא דהוו אלין דיממא ואלין דליליא. אינון דליליא כתיב בהו מחנה אלהים, ואינון דיממא כתיב בהו זה. ועל דא ויקרא שם המקום ההוא מחנים - תרין משריין.

והשתא משרין קדישין חמינא הכא! זכאה ארחי דאתינא הכא!

אמר רבי שמעון מאן דפתח פתחא - יימא!

א"ר אלעזר, תנינן, כל מאן דאמר תהלה לדוד בכל יום תלת זמנין - איהו בר עלמא דאתי. והא אתמר טעמא. אי בגין פרנסה ומזונא דכל עלמין - תרין זמנין אינון בכל יומא, בצפרא ובפנייא, דכתיב בתת ה' לכם בערב בשר וגו'?! אמאי תלת זמנין בכל יומא? אלא תרין למזונא דבני אינשי ודכל עלמא, וחד למיהב תוקפא לההוא אתר דפתיחו ידוי. ותרין מזונין אלין משניין דא מן דא. וכלהו תלת מזוני כתיבי הכא ואתה נותן להם את אכלם בעתו - דא מזונא דעתירי דיהיב מיכלא סגי בעתו. הא חד. תרין דכתיב ומשביע לכל חי רצון - דא מזונא דמסכני דאינון שבעין מרצון ולא מגו מיכלא סגי. תלת דכתיב פותח את ידך - דא תוקפא לההוא אתר דבפתיחו דידוי נפקא רצון ושבעא לכלא.

תו הכי אוליפנא דלא איהו אלא תרי זמני בגין מזונא ופרנסה בכל יומא. דאלין חיובא על בר נש. ואי אמר יתיר - לאו בגין חובה איהו - אלא בגין שבחא גו תושבחן דזמירות דדוד מלכא. מאי טעמא? בגין דפרנסה לא חזי למשאל אלא בתר צלותא ופרנסה דמאריה; מלכא ייכול בקדמיתא ולבתר ייכלון עבדוי. הדא הוא דכתיב באתי לגני אחותי כלה אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי - לבתר אכלו רעים. אכלתי יערי - דא צלותא דמיושב. עם דבשי - דא ק"ש. אכלתי יערי - דא צלותא דמיושב - ההוא יער לבנון, יוצר אור, (ס"א משרתים) והאופנים וחיות הקדש (כלם קדושים). כל הני אקרון יער - אילנין ונציבין דביה. עם דבשי - דא ק"ש דאיהו מתיקו דכלא בכמה צופין ומתיקין. שתיתי ייני - דא צלותא דמעומד, (מטיבו) [משיכו] דיינא עלאה דאתנטר, ודא בשלש ברכות ראשונות. עם חלבי - אלין אינון שלש ברכות אחרונות. ואתכלילן אלין באלין.

עד כען מיכלא דמלכא. לבתר דאכל מלכא - אכלו רעים לעילא, שתו ושכרו דודים לתתא. ועל דא לית חיובא דמזונא אלא לבתר צלותא. בצלותא דמנחה קודם צלותא מאי טעמא? בגין דעד לא אשתכח דינא קשיא - בעוד דאנפין דמלכא נהירין - יימא תהלה לדוד בהאי סדורא דמזונא. דלבתר דדינא שריא ותלי על עלמא - לאו שעתא איהו.

אתא ר' פנחס ונשקיה.

אמר רבי יהודה לימא לן מר מאלין מלין מעליתא דראש השנה. פתח רבי שמעון ואמר ויהי היום (איוב א ו) (איוב א יג). בכל אתר דכתיב ויהי איהו צער. ויהי בימי - צער ודאי. ויהי היום - יומא דאית ביה צער ודא הוא ראש השנה; יומא דאית ביה דינא קשיא על עלמא. ויהי היום ויעבר אלישע אל שונם - יומא דראש השנה הוה. ובכל אתר ויהי היום דא ראש השנה.

ויהי היום ויבאו בני האלהים יום ראש השנה הוה. בכל זמנא תרין יומין אינון, מאי טעמא? בגין דלהוי יצחק כליל דינא ורחמי תרין יומין ולא חד, דאלמלא ישתכח יחידאי, יחריב עלמא. ועל דא כתיב תרין זמנין ויהי היום ויהי היום. ויבאו בני האלהים - אלין ב"ד רברבא, בני האלהים ודאי, בנוי דמלכא קריבין לגביה, ואינון שבעין ממנן דסחרין תדירא למלכא ואינון חתכין דינא על עלמא. להתיצב על יהו"ה - וכי על יהו"ה קיימי? אלא בשעתא דאלין קיימי על דינא, דינא קדמאה דכלא ביה, מאן הוא דלא יוקיר לשמא דקודשא בריך הוא ודלא יוקיר לאורייתא ולעבדוי? אוף הכי מאן הוא דלא חייש על יקרא דשמא קדישא דלא יתחלל בארעא? מאן הוא דלא חייש ליקריה דקב"ה? מאן הוא דלא שוי יקר לשמא דא? ויבא גם השטן בתוכם - גם לרבות ההיא נוקבא דיליה. אוף הכי להתיצב על יהו"ה דאיהו חייש נמי ליקרא דשמא דא.

הכא אפליגו עמודין קדמאין דעלמא; חד אמר איוב מחסידי אומות העולם הוה, וחד אמר מחסידי ישראל הוה, ואלקי לכפרא על עלמא. דהא יומא חד אשכחית רב המנונא לאליהו. א"ל ודאי תנינן דאית צדיק ורע לו, רשע וטוב לו! אמר צדיק - כל שממועטין לו חובותיו - נותנין לו בעולם הזה חובו, ועל כן צדיק ורע לו. וכל שמרובין עוונותיו וממועטין זכיותיו - נותנין לו שכרו בעולם הזה - רשע וטוב לו. אמר ליה: דינוי דמארי עלמא עמיקין! אבל בשעתא דבעי קודשא בריך הוא לכפרא חובין דעלמא - אלקי בדרועא דלהון ואסי לכולהו. מתל לאסייא דאלקי לדרועא לשיזבא לכל שייפין, כמה דכתיב והוא מחולל מפשעינו וגו'.

כמה דאתמר בההוא יומא של ראש השנה דקיימין שבעין קתדראין למידן דינא לעלמא, כמה אינון מארי תריסין קטיגורין דקיימי לעילא; אלין מיימינין לזכו, ואלין משמאלין לחובה לאדכרא חובין דעלמא, חובין דכל חד וחד. ועל דא אצטריך לבר נש לפרשא חובוי כל חד וחד כמה דאיהו, בגין דמאן דמפרש חטאוי - לא אתמסר דיניה אלא בידא דמלכא קב"ה בלחודוי. ומאן דדאין ליה קב"ה איהו לטב. ועל דא בעא דוד מלכא (ואמר) שפטני אלהים - אנת ולא אחרא. וכן שלמה אמר לעשות משפט עבדו - הוא ולא אחרא. וכל ב"ד בדלין ממנו. ועל דא אצטריך לון לפרשא חובן דכל שייפא ושייפא, וכל מה דעביד בפרט. הדא הוא דכתיב חטאתי אודיעך וגו'. לבתר ואתה נשאת עון חטאתי סלה.

מנלן? ממשה דכתיב אנא חטא העם הזה וגו'. בישראל כתיב חטאנו כי עזבנו את יהו"ה (שמואל א יב י). דאי תימא האי ביחיד אבל בצבור לא - הא כתיב קרא דא. ואי תימא הא בצבור אבל שליחא דלהון לא - הא כתיב וישב משה...אל יהוה וגו', וכתיב (שם) ויעשו להם וגו'. מאי טעמא? מאן דמפרש חוביה - בי דינא בדילין מיניה בגין דבר נש קריב לגרמיה ולא אתדן על פומיה. ותו, לא שביק למקטרגא לאולפא עליה חובא. מומא דבר נש יקדים ויימא, ולא יהיב דוכתא לאחרא למימר. כדין קב"ה מחיל ליה. הדא הוא דכתיב ומודה ועוזב ירוחם.

ביומי דר"ח מתקנין בי דינא כורסייא למלכא למידן כל עלמא, וישראל עאלין בקדמיתא בדינא קמיה דליפוש רחמי (ס"א קמי דליפוש רוגזא). תנן ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו. יום ביומו מאי הוא? אלא הני תרי יומין דר"ה. אמאי תרי יומין? בגין דאינון תרי בי דינא דמתחברן כחדא; דינא עלאה דאיהו קשיא בדינא תתאה דאיהו רפיא. ותרווייהו משתכחי. ועל דא לא ידעי הני בבלאי רזא דיבבא ויללותא ולא ידעי דתרווייהו אצטריכו. יללותא דאיהו דינא תקיפא. תלת תבירין דאיהו דינא רפיא. גנוחי גנח רפיא. אינון לא ידעי ועבדין תרווייהו. ואנן ידעינן ועבדינן תרווייהו. (ס"א ועל דא רזא דיבבא ויללה ותרווייהו אצטריכו הני בבלאי אינון לא ידעי ועבדין תרווייהו). וכלא נפקין לארח קשוט.

פתח ואמר תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו (תהלים פא ד). תקעו בחדש שופר - מאי בחדש? דא בי דינא רפיא דאקרי 'חדש'. בכסה (כס דעלמא עלאה, כ"ס ה', דא פחד יצחק דאיהו כס למלכא עלאה. תו בכסה) - דא דינא קשיא, פחד יצחק. דינא דאתכסייא תדיר דלאו איהו דינא באתגלייא.

כי חק (תהלים פא ה) - דא דינא רפיא. משפט דא דינא קשיא, ותרווייהו אינון כחדא. בגין כך תרין יומין ותרווייהו ברזא חדא.

אשרי העם יודעי תרועה וגו' (תהלים פט טז) - לא כתיב "שמעי" או "תקעי תרועה" אלא יודעי תרועה, בגין (ס"א כגון) חכימין דדיירין באוירא דארעא קדישא אינון ידעי תרועה. רזא דתרועה - כמה דכתיב תרועם בשבט ברזל (תהלים ב ט). מאן עמא כישראל דידעין רזין עלאין דמאריהון למיעל קמיה ולאתקשרא ביה! וכל אינון דידעי רזא דתרועה יתקרבון למיהך באור פניו דקב"ה, ודא אור קדמאה דגניז קב"ה לצדיקייא. ועל דא אצטריך למנדע לה.

כתיב היותרת מן הכבד וכתיב ואת היותרת על הכבד. יותרת מן הכבד - דא אשת זנונים דאזלא ונפקא מן הכבד לאסטאה בני עלמא ולאסטנא עלייהו, ושבקת לדכורא למעבד זנונים. ובגין דא היותרת מן הכבד. יותרת על הכבד - בתר דעבדת ניאופא אסתלקת עליה! מצח אשה זונה אתגברת על בעלה דאיהו כבד בכעס דמרה, אשת מדנים וכעס, דשלטא איהי על דכורא דילה. מצח אשה זונה שלטא על הכבד, אשת מדנים וכעס. יותרת מן הכבד - מן הכבד נפקא לאבאשא לכל עלמא ולמעבד ניאופין עם כלא. לבתר איהי סלקא לגבי דכורא מצח אשה זונה בעזותא דאנפין, וכדין איהי על הכבד.

ועוד יותרת מן הכבד אתקריאת מסטרא אחרא - בתר דנפקת לנאפא עם כלא יהיבת שיורין לבעלה, והאי איהי יותרת מן הכבד.

מגו כבד ויותרת דילה נפקת מרה, ואיהי חרבא דמלאך המות דנפקו מנה טפין מרירן לקטלא בני נשא. הדא הוא דכתיב ואחריתה מרה כלענה. ואיהי תליא בכבד, כל מרעין ומותא ביה תליין. וההוא יומא דר"ה משטטא בעלמא למכנש כל חובי עלמא, וכדין כל אברין דאינון ישראל אינון בעאקו, דאינון אברי דמטרוניתא, נר יהו"ה נשמת אדם, שכינתא קדישא. וכדין כל ישראל בעאקו. ונטלי שופר לאתערא ביה ההוא תקיעה ושברים ותרועה:

נטלין שופר לאתערא ביה - תרועה ותקיעה - דינא קשיא ברחמי. ושברים - דינא קשיא בלא רחמי (ס"א ודינא רפיא ברחמי). וכדין הכי יתערו לעילא לאתערבא דא בדא.

בתרועה ותקיעה ושברים אתבסם כלא דא בדא, וכל מה דההוא כבד נקיט אקריב לגבי לב דאיהו מלכא לזיינא (ס"א לדיינא), וההוא לב לאו אורחיה ולאו תיאובתיה בעכירו דעובדין דעמיה אלא נקיט כל ברירו וכל צחותא וכל זכיין וכל עובדין טבין. וכל ההוא עכירו וטנופין ולכלוכא דאינון עובדין בישין (בס"א ליתא) (זריק לון לשאר עמין עכו"ם ההוא כבד) - אנח לכבד דאתמר ביה עשו איש שעיר, וכל ערקין דיליה דאינון שאר עמין עכו"ם. הדא הוא דכתיב ונשא השעיר עליו את כל עונותם - מאי עונותם? עונות תם דאתמר ביה ויעקב איש תם, וחובין דעמודא (ס"א דעמיה) דאינון ערקין ודפקין דלבא. ובגין דא שחין וצרעת וספחת לכל אינון אברין - מכבד אשתכחו; מאילין לכלוכין דאשתארו ביה. מלבא אתי כל בריאותא לכל אברין, דהכי הוא, כיון דלבא נטיל כל זכיכו וברירא וצחותא - כבד נטיל כל מה דאשתכח ואשתאר מן לכלוכא וטנופא וזריק לכל שאר שייפין דאינון שאר עמין עכו"ם אחרנין בעל כרחיהו. ומפסולות דפסולת דכבד נטל טחול דאתמר ביה יהי מארת - מארת יהוה בבית רשע (משלי ג לג).

אמר רבי פנחס אורחא דא הוה מתקנא לי למשמע מלין אלין מעתיק יומין - זכאה עלמא דאנת שארי בגויה! ווי לעלמא דישתארון יתמין ולא ידעין מלי דאורייתא כדקא יאות! ודאי הכי הוא דכבד נטיל כלא - טב וביש. ואע"ג דמשטטא ולקיט כל חוביהון דישראל - ה"נ זכיין דלהון לקיט בגין לקיימא. קורציה וכלא האי והאי מקריב לגבי לב. ואורחוי דלב לא נטיל אלא זכיכו וברירו וצחותא דכלא כמה דאמרת. ושאר טנופא ולכלוכא אהדר לכבד ונטיל כלא בעל כרחיה דכתיב ונשא השעיר עליו וגו'. מלה דא אהדרנא בגין דיתבסם לפומי כמתקא דדובשא. זכאה חולקי דזכינא להאי למחמי דא בעיני!

אוף הוא פתח ואמר: יהו"ה לא גבה לבי ולא רמו עיני וגו' (תהלים קלא א) - האי קרא אמר דוד בשעתא דהוה אזיל על כיף נהרא והוה אמר רבש"ע כלום הוה בר נש בעלמא דאודי ומשבח למאריה כוותי? אזדמנת ליה צפרדע, א"ל דוד לא תתגאה דאנא עבדית יתיר מנך, דמסרית גופאי על מימרא דמארי, דכתיב ושרץ היאור צפדעים, והא אוקמוה. ותו דאנא משבח ומזמר ליליא ויומא בלא שכיכו. בההיא שעתא אמר דוד יהו"ה לא גבה לבי ולא רמו עיני.

יהו"ה לא גבה לבי.... (כאן חסר)...דא הוא קרבנא דבכל יומא ובכל זמן וזמן לגבי קב"ה, דאתכלילת כנסת ישראל ביה בין כל שאר אכלוסין. וכל אילין פולחנין אפיקו לה מבין גובין, ומבין שאר עמין. כך ישראל כל זמן דאינון אטימי לבא ולא פתחין בתיובתא לא סלקין ריחא ולא אפיק לון מגו גובין. אבל כד פתחין בתיובתא - מיד סלקין ריחא ויפיק לון מבין גובין, ויתהני בהו כנסת ישראל דכתיב פתחי לי אחותי רעיתי. דכל זמן דשושנה אטימא - לית לה ריחא ולא סליקא מבין גובין, ודיורהא בינייהו כמה דאתמר. וקב"ה לא שדר לן למהך אורחא דא אלא לאוליף מלין אלין.

עד דהוו יתבי אתא נשרא ומאיך ונטיל חד שושנה מבינייהו ואזלת, ואמרו, מכאן ולהלאה נהך לאורחין. קמו ואזלו. עד הכא אורחא דר' פנחס ורבי שמעון. אזל ליה איהו ור' אלעזר ושאר חברייא, ור' פנחס ושאר חברייא.

פתח ואמר ר' פנחס עליה: למנצח על שושן עדות מכתם לדוד ללמד (תהלים ס א) - מאי ללמד? לאולפא לבני עלמא חכמתא, והא אוקמוה. שושן עדות - אלין סנהדרי גדולה דכתיב בה סוגה בשושנים. מכתם לדוד - סימנא דאחזיאו ליה לדוד כד שדר ליואב לארם נהרים ולארם צובא לאגחא בהו.

א"ר פנחס דא איהו שושן עדות דקיימא הכא שכינתא עלן, ודרגין עלאין בהדה, וסייעתא קדישא לתושבחתא. דא איהו שושן בשלימו כדקא יאות.

קמו ואזלו - אלין הכא ואלין הכא. אזל ליה ר' פנחס ובת בכפר עקימין, ור' יצחק ור' חייא בהדיה. עד דאקדימו למיזל, יתבו ומחכו לנהורא דצפרא. זקיף עינוי ר' חייא וחמא אלין כוכבייא דשרביטא דקא מרהטן ואזלן. אמר ודאי בכמה זמנין שאלנא על אלין כוכבייא!

א"ר פנחס, אלין כוכבייא דשרביטא ידיען בסוכלתנו דחברייא דהא קב"ה ברא כל אינון כוכבי רקיעא, רברבין וזעירין. וכלהו אודן ומשבחן לקב"ה (דכתיב מונה מספר לככבים). וכד מטא זמנייהו לשבחא קרא לון קב"ה בשמא דכתיב לכולם בשם יקרא - וכדין רהטי ואושיטו שרביטא דנהורא לשבחא למאריהון בההוא אתר דאתפקדן. הדא הוא דכתיב (שם) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו'.

אדהכי אתא נהורא - קמו ואזלו. עד דהוו אזלי - אתא נשרא רברבא אסחר על רישייהו וקיימא עלייהו. א"ר פנחס ודאי עידן רעותא הוא השתא! בה שעתא אתפתחו תרעי דרחמי לכל אינון בי מרעי, והוא זמנא לאסוותא לון. ואע"ג דאינון אסירין דמלכא. דהא נשרא דא סימנא דרחמי איהו!

פתח ואמר כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף וגו'. ליכא בעלמא מאן דאיהו ברחמי על בנוי כנשרא, והא אוקמוה, דכתיב ויאכלוה בני נשר (משלי ל יז) דאיהו רחמנא על בנוי. ומגו דהשתא עידן דרחמי אתא נשרא דא ואסחר עלנא. בשעתא דא איהו רחמי לכל אינון בי מרעי. ודא איהו דכתיב יהו"ה בקר תשמע קולי (תהלים ה ד) - ודא בקר דאברהם ואתערותא דיליה.

אדהכי אסחר נשרא ואעבר לקמייהו. א"ר פנחס: "נשרא! נשרא! מה אנת לגבן? אי בשליחותא דמרך אתית - הא אנן הכא. אי בגין מלה (ס"א סימנא) אחרא אתיתא - הא אנן הכא זמינין! אתרם נשרא לעילא ואתכסי מנייהו, ואינון יתבו. א"ר חייא הא דשלמה מלכא תיוהא הוא, דתנינן נשרא רברבא הוה אתי לגביה שלמה מלכא בכל יומא ויומא והוה שלמה מלכא רכיב על גדפהא ואוביל ליה ד' מאה פרסי בשעתא חדא. לאן אוביל ליה? לתרמו"ד במדבר בהרים. אתר חד איהו לגבי טורי דחשוכא דאקרי תרמוד במדבר, ולאו איהו אתר דתרמודאי, אלא תרמוד דאיהו במדבר בהרים. ותמן מתכנשי כל רוחין וסטרין אחרנין. וההוא נשרא הוה טאס לתמן בשעתא חדא. כיון דקאים על ההוא דוכתא - אגבה נשרא. ושלמה כתב פתקא וארמי תמן, ואשתזיב מאינון רוחין. ונשרא הוה מסתכל גו חשוכא דטורין לאתר דתמן עזא ועזאל דאינון תמן אסירין בשלשלאי דפרזלא, נעיצן גו תהומי. ולית יכילו (ס"א רשו) לבר נש בעלמא למיעל תמן, ואפי' עופי שמיא, בר בלעם.

וכיון דנשרא מסתכל גו חשוכא רברבא - מאיך לתתא ונטיל ליה לשלמה מלכא תחות גדפהא שמאלא, ומכסייא ליה. וקיימא על אלין שלשלאי ואזלא ומקרבא לגבייהו. ושלמה כדין אפיק עזקא (ס"א שורטינא) דחקיק עליה שמא קדישא ושוי בפומא דנשרא ומיד אינון הוו אמרי כל מה דבעי שלמה מלכא. ומתמן הוה ידע שלמה חכמתא (עלאה). הדא הוא דכתיב ויבן וגו' את תרמוד במדבר בארץ (מלכים א ט יט). וכי בניינא הוה עביד בארץ?! אלא מהו ויבן - אסתכל בסכלתנו וידע לההוא דוכתא למנדע ביה חכמתא (עלאה כמה דאת אמר ויבינו במקרא).

עד דהוו יתבי הא נשרא אתיא לגבייהו ושושנה חדא בפומה. ושדי קמייהו ואזלת לה. חמו וחדו. א"ר פנחס ולאו אמינא לכו דנשרא דא בשליחותא דמארה אזלא ואתיא! שושנה דא איהי שושן עדות דקאמינא, וקב"ה שדר ליה לגבן.

פתח כמלקדמין ואמר למנצח על שושן עדות מכתם לדוד ללמד. וכי שושן עדות? מאי סהדותא סהיד? אלא שושן דא איהי סהדותא למעשה בראשית, ואיהי סהדותא לכנסת ישראל, סהדותא ליחודא עלאה.

ודא איהו בגין דשושנה דא אית בה תליסר עלין, וכולהו קיימין בעקרא חדא. ואית בה חמש עלין לבר תקיפין, דחפיין לדא שושנה ואגינו עלה. וכלא ברזא דחכמתא הוא. תליסר עלין - אלין תליסר מכילן דרחמי דירתא כנסת ישראל מלעילא, וכולהו אחידן בעקרא חדא דאינון י"ג תיקונין דדיקנא תתאה דאריך אנפין, דאינון י"ג תיקונין עלאין דז"א. ואיהו ברית חדא, ודוגמא דברית יסודא, דכלא. חמש עלים תקיפין דסחרן עליה - אלין חמשין תרעין. חמש מאה שנין דיסודא, ברית קדישא דאילנא דחיי אזלא בהו.

סהדותא לעובדא דבראשית כל עובדא דבראשית - כולהו תיבין ידיען בסוכלתנו, וקיימא בחושבנא. אלהים דמעשה בראשית אחזי לעילא ואחזי לתתא; אחזי לעילא ברזא דעלמא דאתי, ואחזי לתתא ברזא דכנסת ישראל. שושנה סהדותא לעובדא דבראשית דקיימא בכל הני סימנין דכתיב בראשית ברא אלהים (בראשית א א) - דא שושנה. תליסר עלין אינון תליסר תיבין עד אלהים (שם א ב) תניינא. ואינון את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח - הא תליסר עלין דשושנה. חמש תקיפין דסחרן לאלין אינון מרחפת על פני המים ויאמר - הא חמש אחרנין. לבתר יהי אור - הא עיקרא ושרשא דשושנה דכלא ואחידן בה.

סהדותא ליחודא חמש תיבין שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה - אינון חמש עלין תקיפין דשושנה. שרשא ויסודא דאחידן ביה - דא הוא אחד ואיהי עיקרא ושרשא דכלהו אחידן ביה. תליסר עלין אלין רזא דתליסר בחושבנא, גושפנקא דמלכא.

תא חזי כגוונא דשושנה בין החוחים - הכי אינון ישראל בין עמין עכו"ם. והכי כנסת ישראל בין שאר אכלוסין רברבן ממנן - כל זמן דשושנה קיימא אטימא דלא פתיחא - לית בה ריחא ולא סלקין לה ולא מפקין לה מגו גובין. בשעתא דשושנה פתיחא - סלקא ריחא - כדין אפיקו לה מגו גובין, ויתהני בהו כ"י. שנאמר פתחי לי אחותי רעיתי.

וקב"ה לא שדרה לן אלא למיהך לאורחן.

אמר ר' אלעזר לאבוהי, הא שמענא אלין שייפין אטימין ברזא דקרבנין - שייפין אחרינן רזא דלהון מאי? א"ל רבי שמעון לר"א: אלעזר ברי כל שאר שייפין דלגו רזא עלאה איהו! תא חזי, לבא הא אתמר. אבל לב דא איהו נורא דדליק, ואלמלא דזמין לגביה מלכא עלאה כנפי ריאה דאתיין לקמיה רוחא מרוחא דנשיב מגו בוסמין עלאין - הוה אוקיד לעלמא ברגעא הדא.

פתח ואמר ויהוה המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש - אמאי אוקיד לון? בגין דכנפי ריאה לא נשיבו בההיא שעתא. וסתרא דכנפי ריאה - דא כנפי יונה נחפה בכסף (תהלים סח יד), ואינון רפאל וצדקיאל, ועלייהו אתמר עושה מלאכיו רוחות לנשבא תדיר קמי לבא:

טחול פתח בוצינא קדישא ואמר ואראה את כל העשוקים שנעשו תחת השמש והנה דמעת העשוקים (קהלת ד א) - מאן אינון עשוקים? אלין ינוקין דאינון בתוקפא דאמהון, דסלקין מעלמא ע"י מלאך המות. וכי מלאך המות קטיל לון דאיהו עושק? אלא הדר ואמר ומיד עושקיהם כח ואין להם מנחם - מאן ההוא כח? דא הוא דכתיב יהי מארת ברקיע השמים, ודא הוא מארת חסר וא"ו. ודא לילית דאיהי ממנא דההוא עושק, ואיהי אקרי 'טחול', ואיהי אזלת וחייכא בינוקי ובתר עבדת בהו רוגזא ודמעה למבכי עלייהו.

טחול לזינא דכבד אזלא - דא אברי בשני ודא ברביעי בעובדא דבראשית. ובגין דא לית סימנא טבא בשני וברביעי. כבד - מותא דרברבי, טחול - מותא דזוטרי.

קיבה - איהו דרגא חד משתין דמותא, ודא אתקרי תרדמה, עסטיראה (נ"א עסירטא) - דרגא שתיתאה דמלאך המות. ומגו דאתי מרחיק איהו מסטרא דמותא ולאו מותא. רמזא חדא משתין דמותא.

אצטומכא דא קרקבן נקלף. ואוקמוה רבנן קורקבן טוחן דאיהו נטיל כלא ושחיק ומשדר לכל אברין. אי אברין בלא חובין כגוונא דאוקמוה רבנן דאית מלין דמעכבין ית קרבנא דלא נחית לקבלה ליה ההוא דשדר קוב"ה לקבלא דורונא דיליה. דאית דמקבל ליה קוב"ה על ידי אריה דאתמר ביה ופני אריה אל הימין לארבעתן. וקוב"ה רכיב עליה ונחית ביה לקבלא ההוא דורונא. ואית דורונא דמקבל ליה על ידי שור דאתמר ביה ופני שור מהשמאל לארבעתן. ואית דורונא דמקבל על ידי דנשר דאתמר ביה ופני נשר לארבעתן דאינון שתי תורים או שני בני יונה. ואית דורונא דמקבל ליה על ידי דאדם דכתיב ביה אדם כי יקריב מכם קרבן ליהו"ה - בדיוקנא דההוא דאתמר ביה ודמות פני אדם. יהו"ה נחית עלייהו לקבלא דורונא.

ואית חיון טבעיות ממנן על גופין דאינון מארבע יסודין ואינון דכיין. ולקבלייהו ארבע חיון דורסין מסאבין (נ"א מלאכין ממנן) על ד' מרירן דאינון מרה חוורא, מרה סומקא, מרה ירוקא, מרה אוכמא. ואית חיון שכליות דסחרין לכרסייא, ואית לעילא מנייהו וגבוהים עליהם. ואינון חיון אלהיות מסטרא דקדושה. ואית חיון מסטרא אחרא ואתקריאו 'אלהים אחרים'. ואלהיות דקודשא - 'אלהים חיים'. ואלין אלהיות דקדושה אתקריאו אלהי האלהיות ועלת על כלא. אל אדון על כל המעשים. וכל זינא אזיל לזיניה. ובגין דאית אלהים אחרים אמר עלייהו זובח לאלהים יחרם בלתי ליהו"ה לבדו בגין דלא יתערב אלהים חיים עם אלהים אחרים.

אצטומכא - דא נטיל ושחיק ומשדר לכל סטרין דלתתא. ומניה אתזנו תתאי מאינון שתין שמרים לתתא. כל אינון רוחין וסטרין אחרנין דאיתזנו בליליא מאינון אברים ופדרים. ושאר נטלין כל שייפין. ונטיל כלא כבד וקריב ללב כמה דתאמר. ודא איהו דכתיב ופני אריה אל הימין. ועל דא אתחזי על מדבחא כגוונא דאריה אכיל קרבנין. מכאן ולהלאה כל שאר שייפין ברזא דגופא כגוונא דלעילא:

קנה - שית עזקאן בקנה מתחבראן כחדא ואינון אקרון בני אלים. מפקי רוחא לנשבא על עלמא, ואתיין מסטרא דגבורה. וכד אינון מתחברן כחדא אינון כגוונא דשופר ואלין אקרו שופר. שופר של איל של יצחק. אלים בני בשן. הבו ליהוה בני אלים אלים דיצחק, ומפקין רוחא וקלא. וההוא קלא נפיק ואערע בעבי מטרא ואשתמע לברייתא לבר. ועל דא כתיב ורעם גבורותיו מי יתבונן - דודאי מסטרא דגבורה קא אתיין. ובגין דא (ס"א ומה אמר ההוא קלא קול יהוה על המים אל הכבוד וגו') אל הכבוד הרעים יהוה על מים רבים - "אל רועם" לא כתיב, אלא אל הכבוד הרעים על ידא דבני אלים. ולית מאן דידע בשבחא דהאי קלא. הדא הוא דכתיב מי יתבונן.

ושט דבלע מיכלא ומתמן עאל לכלהו שייפין..דא איהו רזא בדרגא דאשים. אשים אינון קרבין מיד ובלעי ונטלי כלא, מגו אשא עלאה דכליל לאשים. ורזא דא אשי יהוה ונחלתו יאכלון (דברים יח א). אלין אכלין ובלעין, ושאר לא אכלין הכי. וכל בני עלמא לבר לא ידעין איך אכלין, ולאו רזא דלהון. אלא דרגין דלגו אינון ידעין ונטלין מנייהו.

ושט לית ליה בדיקה מבחוץ, דלא ידעי. אלא מבפנים ידעי ונטלי. עד דעאל לבי טוחנא ואשתחיק ואתבשל ונטיל כלא כבד כמה דאתמר. מאלין אשים נפקי דרגין, דאקדמי ונטלי מכבד בקדמיתא. ומאן אינון? אלין טוחנות, אכלי קרבין וטחני. ועל דא מדאתחרב בי מקדשא כתיב ובטלו הטוחנות כי מעטו. אלין טחנין בקדמיתא. כיון דאתטחנן - אינון דשלטי עלייהו בלעי ונטלי, ואקרון וש"ט. אמאי? אלא ו' ש"ט. דיוקנא דוא"ו, איהו ושט כפוף. ולבתר שט - למיכל משתיא חמרא ומיא, דכתיב שטו העם ולקטו מיכלא למיכל.

משתיא חמרא ומיא - נסוכא דיין ונסוכא דמים - בהאי ושט עאל ואשתאיב בריאה. אלין שרפים בשלהוביתא דלהון נטלי משתיא ואקרון 'ריאה' בחבורא חדא, ואשתאיב כלא בהון. וכל אלין נטלין כל חד וחד כדקא חזי ליה. ומדחרב בי מקדשא ובטלו הטוחנות כי מעטו - כלהו דאזעירו דיוקנייהו ומזונייהו, ולית יומא דלית ביה מארה.

ארים קליה רבי שמעון ואמר: ווי ירושלם קרתא קדישא, ווי לעמא דכל טבאן אלין אבדין! רברבן גיברין ממנן אזעירו דיוקנייהו! על דא בכו חברייא, אמרו: ווי רבי כד תסתלק מן עלמא! מאן יגלה רזין סתימין עמיקין כאלין דלא אשתמעו מן יומא דשלמה מלכא ועד השתא. זכאה דרא דשמעין מלין אלין, וזכאה דרא דאנת בגוויה! ווי לדרא דישתארון יתמיך מנך!

פתח ר' שמעון ואמר, שמע ישראל יהו"ה אלהינו יהו"ה אחד. ע' רברבא, ד' אוף הכי. וסימנא דא עד. היינו דכתיב עד יהו"ה בכם (שמואל א יב). אשתארון אתוון ש"מ. מ' פתוחא. מאי טעמא לא סתימא? בגין דם' סתימא - מלכא (ס"א עלמא) עלאה. מ' פתיחא - מלכא (ס"א עלמא) תתאה. אתוון אחרנין אשתארו א"ח - כבוד אלהים הסתר דבר כתיב.

אשכחנא בספרא דרב המנונא סבא כל מאן דמייחד יחודא דא בכל יומא - חדוה זמינא ליה מלעילא מרזא דאתוון אלין; ש"מ מהאי סטרא, א"ח מהאי סטרא. ומצרף אתוון - למפרע שרי, ובמישר סיים. וסימן אשמח דכתיב אנכי אשמח ביהו"ה (תהלים קד א) ממש. דא יחודא קדישא ושפיר איהו.

והכי הוא בספרא דחנוך דאמר כי האי גוונא דמאן דמייחד יחודא דא בכל יומא חדוה זמינא ליה מלעילא. תו אית ביה ש"מ דאתכליל מן ע' רברבא, אלין שבעין שמהן ברזא דאבהן קדישין. ודא הוא שמע - שם ע' - ישראל יהו"ה אלהינו יהו"ה - אלין ארבע בתי דתפלין דאחיד לון א"ח. ההוא דאמר פתחי לי אחותי רעיתי. ד' - דא קשר של תפלין דהיא אחידת בהו. רזא לחכימין אתמסר דלא לגלאה.

להמשך הפרשה (עוד 653 קטעים)