ספר הזוהר – פרשת נח

פרשת נח - זהר

אלה תולדות נח -- רבי חייא פתח, (ישעיה ס כא) ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר, זכאין אינון ישראל דמשתדלי באורייתא, וידעי ארחין דאורייתא, דבגינה יזכון לעלמא דאתי, תא חזי כל ישראל אית לון חולקא לעלמא דאתי, מאי טעמא, בגין דנטרין ברית דעלמא אתקיים עליה, כמה דאת אמר (ירמיה לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, ועל דא ישראל דנטרי ברית וקבילו ליה אית לון חולקא בעלמא דאתי, ולא עוד אלא בגין כך אקרון צדיקים, מכאן אוליפנא כל מאן דנטיר האי ברית דעלמא אתקיים עליה, אקרי צדיק, מנא לן מיוסף, בגין דנטר ליה לברית עלמא זכה דאקרי צדיק, ועל כך ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ.

רבי אלעזר אמר, אלה בכל אתר פסל את הראשונים תנינן וכו', מה כתיב לעילא בפרשתא דבראשית, (בראשית ב י) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד וגו', ההוא נהר דנגיד ונפיק, ועייל לגנתא ואשקי ליה משקיו דלעילא, ועביד ליה נייחא, ועביד איבין ורבי זרעין, והוא כדין נייחא לכלא, ודא נייחא ליה לגנתא, ודא עביד נייחא ביה, (נ"א לגנתא וגנתא נייחא ביה), כמה דאת אמר כי בו שבת, וכתיב (שם ב ג) וישבות ביום השביעי, ודא רזא דמלה, דא עביד תולדות ולא אחרא. תא חזי כגוונא דא נח לתתא, קיימא קדישא הוה דוגמא דלעילא, ועל דא אקרי איש האדמה, ורזא אוליפנא, דהא נח אצטריך לתיבה לאתחברא בה, ולקיימא זרעא דכולא, דכתיב לחיות זרע, מאן תיבה דא (דא), ארון הברית, ונח ותיבה לתתא הכי הוו כדוגמא (דא) דלעילא, נח כתיב ביה ברית, דכתיב והקימותי את בריתי אתך וגו', ועד דאתקיים ביה ברית לא עייל לתיבותא, דכתיב והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה, וכדין הוה תיבה ארון הברית, (דא) תיבה ונח כלא כגוונא דלעילא, ובגין דהאי ברית לעילא הוא עביד תולדות, כגוונא דא נח (ד"א לתתא) איהו עביד תולדות, בגיני כך (כמה דאת אמר) אלה תולדות נח, נח איש צדיק הכי הוא ודאי כגוונא דלעילא, ועל דא (משלי י כה) וצדיק יסוד עולם כתיב, וארעא על דא אתקיימת, דהא איהו עמודא דעלמא קיימא עליה, ומאן איהו דא צדיק, ונח אקרי צדיק לתתא. ורזא (נ"א דא) דכלא, את האלהי"ם התהלך נח דייקא, דלא אתפרש מניה לעלמין, ולמהוי הוא בארעא כגוונא דלעילא, איש צדיק יסודא דעלמא, ברית שלום, שלמא דעלמא, איש האדמה ודאי, ועל דא (בראשית ו ח) ונח מצא חן בעיני יהו"ה.

תמים היה בדורותיו מאי בדורותיו, אלין אינון דנפקו מניה, הוא אשלים לכולהו, והוא הוה שלים מכלהו, תמים היה, דאתייליד מהול, דכתיב התהלך לפני והיה תמים, בדורותיו ולא בדרין דעלמא דהא מניה נפקו (תולדות בעלמא).

תא חזי, נח אתחזי מיומא דאתברי עלמא למהוי בתיבה בחבורא חד ולמיעל בה, ועד לא אתחברו כחדא לא הוה עלמא כדקא יאות, לבתר מה כתיב (שם ט יט) ומאלה נפצה כל הארץ, מהו נפצה כמה דאת אמר (שם ב י) ומשם יפרד, דמתמן אשתכח פרודא, ואתבדרו תולדות לכל סטרין, וכלא חד כדוגמא חדא, בגיני כך אלה תולדות נח, אלה ודאי, דהא יסודא דעלמא איהו דעביד תולדות לקיימא בארעא, אתא רבי אבא ונשקיה, אמר אריא בחיליה טינרא נקיב ותבר, כך הוא ודאי, ותא חזי משיעורא דתיבותא, אוף נמי הכי הוא.

רבי אלעזר פתח, (תהלים מו ט) לכו חזו מפעלות יהו"ה אשר שם שמות בארץ,האי קרא הא אתמר ואוקמוה, אבל לכו חזו, מאי חזו, כמה דאת אמר (ישעיה כא ב) חזות קשה הוגד לי, בעובדוי דקב"ה עביד אתגלי נבואה עלאה לבני נשא, אשר שם שמות, שמות ודאי, דהא שמא גרים לכלא, כתיב ויקרא את שמו נח לאמר זה וגו', אמאי הכא לאמר, ואמאי זה, אלא לאמר דא אתתא, זה דא צדיק.

(רמז כמו דקב"ה קרא ליה נח, נייחא דארעא, לאמר מאי לאמר, אלא אתר דא קרי ליה נח, ומאן איהו ארעא קדישא, לאמר זה ינחמנו ממעשנו וגו', עבד ליה קב"ה לתתא כגוונא עלאה)

(נ"א: זה דא צדיק, וכן נח (לאמר נח) דא צדיק, לאמר דא נוקבא, בגין דלא מתפרשן דא מן דא, אמר רבי יצחק לאמר דא ארעא קדישא), (וזה אמת).

כתיב הכא זה ינחמנו, וכתיב התם (שם כה ט) זה יהו"ה קוינו לו, זכאין אינון צדיקיא דרשימין ברשימו דגושפנקא דמלכא, למהוי בשמיה רשימין, ואיהו שוי שמהן בארעא כדקא יאות, כתיב ויקרא את שמו נח, וכתיב ויקרא שמו יעקב, אמאי לא כתיב את, אלא התם דרגא אחרא (ד"א, חדא) והכא דרגא אוחרא, (נ"א את כמה דאת אמר ואראה את יהו"ה), כדכתיב (ישעיה ו א) ואראה את יהו"ה, ואראה יהו"ה לא כתיב, אלא את יהו"ה, אוף הכא בנח ויקרא את שמו נח, ויקרא שמו יעקב, דרגא דיליה קב"ה ממש קרא ליה יעקב, אבל הכא את לאתכללא שכינתא, (נ"א דהיא דרגא אחרא לתתא):

אלה תולדות נח וגו' רבי יהודה פתח, (תהלים קיב ה) טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט, טוב איש דא קב"ה דאקרי טוב, כמה דכתיב (שם קמה ט) טוב יהו"ה לכל, וכתיב (שמות טו ג) יהו"ה איש מלחמה, להאי כל חונן ומלוה, לאתר דלית ליה מדיליה, וההוא אתר מניה אתזן, יכלכל דבריו במשפט, דהא ההוא דבר לא אתזן אלא במשפט, כמה דאת אמר (תהלים פט טו) צדק ומשפט מכון כסאך. דבר אחר, טוב איש דא צדיק, דכתיב (ישעיה ג י) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, רבי יוסי אמר, דא נח, דכתיב נח איש צדיק, רבי יצחק אמר דא שבחא דשבת, דביה פתח טוב, דכתיב (תהלים צב ב) טוב להודות ליהו"ה, רבי חייא אמר כלא חד וכלהו מלה חדא אמרו, ודא עביד תולדות בעלמא, תולדות דעלמא מאן אינון, אלין נשמתהון דצדיקיא, דאינון איבא דעובדוי דקב"ה.

רבי שמעון אמר, בשעתא דקב"ה מתעטר בעטרוי, מתעטר מעילא ומתתא, מעילא מאתר דעמיקא דכלא, מתעטר מתתא במה בנשמתהון דצדיקיא, כדין אתוסף חיים מעילא ומתתא, ואתכלל אתר מקדשא מכל סטרין, ובירא אתמליא, וימא אשתלים, וכדין יהב לכלא.

כתיב (משלי ה טו) שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך, אמאי (הכא) בורך בקדמיתא ולבתר בארך, דהא בור לא אקרי אלא ריקניא דלא נביע, באר מיין דנבעין, אלא כלא אתר חד הוא, אתר דמסכני (נ"א דמסכנותא) אחידן ביה אקרי בור, דלית ליה מדיליה אלא מה דיהבין בגויה, ומאן איהו דלי"ת, לבתר אתעביד באר, דאיהו נביע ומליא (ד"א, דמליא) מכל סטרין, ומאן איהו ה"א, אתמליא מעילאונביע מתתא, אתמליא מעילא כמה דאמרן, ונביע מתתא מנשמתהון דצדיקיא.

דבר אחר: שתה מים מבורך, דא דוד מלכא, דכתיב ביה (שמואל ב כג טו) מי ישקני מים מבור בית לחם, ונוזלים דא אברהם, מתוך, דא יעקב דאיהו באמצעיתא, בארך דא יצחק, דאקרי באר מים חיים, הא בהאי קרא אשתכח רתיכא קדישא עלאה, מאבהן ודוד מלכא אתחבר עמהון. תיאובתא דנוקבא לגבי דכורא לאו איהו אלא כד עייל רוחא בה, ואשדת מייא לקבלא מיין עלאין דכורין, כך כנסת ישראל לא אתערת תיאובתא לגבי קב"ה, אלא ברוחא דצדיקיא דעאלין בגווה, וכדין נבעין מייא מגווה לקבלא מיין דדכורא, וכלא אתעביד תיאובתא חדא, (ס"א וצבורא חדא) וצרורא חדא, וקשורא חדא, ודא הוא רעוא דכלא, וטיולא דמטייל קב"ה בנשמתהון דצדיקיא. תא חזי כל אינון תולדות דגנתא דעדן, לא נפקין מצדיק, אלא (אית מאן דיימר, ונוזלים דא יצחק, מתוך דא משה דאיהו באמצעיתא, בארך דא אהרן דאתקרי באר מים חיים, ודוד מלכא דאתחבר עמהון.) כד עייל בהאי תיבה בחבורא חדא, וכלא גניזין בה, ולבתר מינה נפקין. אוף הכא נח איש צדיק, לא אפיק תולדות למפרי בעלמא, עד דעאל לתיבה ואתכנש כלא בה, והוו גניזין בה, ולבתר מנה נפקו למפרי בעלמא ולאתקיימא בארעא, ואלמלא דנפקו מגו תיבה לא אתקיימו בעלמא, וכלא כגוונא דלעילא, מגו תיבה נפקי לעילא, מגו תיבה נפקי לתתא, דא כגוונא דא, (מגו) והכא אתקיים עלמא ולא מקדמת דנא, דבגיני כך כתיב ונוזלים מתוך בארך, וכתיב ויולד נח שלשה בנים.

(א"ר יהודה וגו' ככתוב בדף סב ע"א):

ותשחת הארץ לפני האלהי"ם א"ר יהודה, כיון דכתיב ותשחת הארץ, אמאי לפני האלהי"ם, אלא כיון דעבדו חוביהון באתגליא לעיניהון דכלא, כדין לפני האלהי"ם כתיב, רבי יוסי אמר, אנא אפכא אמרית, ותשחת הארץ לפני האלהי"ם, בקדמיתא לפני האלהי"ם, דלא הוו עבדי באתגלייא, לפני האלהי"ם עבדו ולא לפני בני נשא, ולבסוף עבדו באתגליא, הה"ד ותמלא הארץ חמס, דלא הוה אתר בכל ארעא דלא הוה באתגליא, ובגין כך בתרי גווני אמר קרא.

אלה תולדות נח רבי אבא אמר, מיומא דעבר אדם על פקודא דמריה, כל בני עלמא דאתילידו לבתר אקרון בני האדם, ולא לשבחא אקרון הכי, אלא כמאן דאמר בנוי דההוא דעבר על פקודא דמריה, כיון דאתא נח, אקרון בני עלמא על שמיה דנח, תולדות נח, לשבחא דקאים לון בעלמא, ולא תולדות דאדם דאעבר לון מעלמא, וגרים מותא לכלהו. א"ל רבי יוסי, אי הכי הא כתיב לבתר, וירד יהו"ה לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם, בני האדם כתיב ולא כתיב בני נח, אמר ליה בגין דאדם (דחטא ד"א, חטא) קמי מריה, טב ליה דלא אברי ולא יכתוב עליה האי קרא, אלא תא חזי כתיב (משלי י א) בן חכם ישמח אב, כד ברא טב כל בני עלמא דכרין ליה לאבוי לטב, וכד איהו ביש כלא דכרין ליה לאבוי לביש, אדם בגין דחטא ועבר על פקודא דמריה, כד אתו אינון דמרדו במריהון, מה כתיב אשר בנו בני האדם, בנוי דאדם קדמאה דמרד במריה ועבר על פקודיה, ובגיני כך אלה תולדות נח, אלה ולא קדמאי, אלה דנפקו, ועאלו גו תיבה, ואפיקו תולדין לעלמין, ולא תולדות אדם דנפק מגנתא דעדן ולא אפיק לון מתמן. תא חזי אילו אפיק אדם תולדות מגנתא דעדן, לא ישתצון לדרי דרין, ולא אתחשך נהורא דסיהרא לעלמין, וכלהו הוו קיימין לעלמין, ואפילו מלאכי עלאי לא קיימי קמייהו, בנהורא וזיוא וחכמתא, כמה דאת אמר בצלם אלהי"ם ברא אותו, אבל כיוןדגרים חטאה, ונפק איהו מגנתא דעדן, ועבד תולדות לבר, לא אתקיימו בעלמא, ולא הוו כדקא חזי.

א"ר חזקיה, וכי היך יכלין למעבד תולדות תמן, דהא אלמלא לא אתמשיך עליה יצר הרע וחטא, אתקיים איהו בעלמא בלחודוי, ולא יעביד תולדות, כגוונא דא אלמלא דחבו ישראל בעגלא ואמשיכו עלייהו יצר הרע, לא עבדו תולדות לעלמין, ולא ייתון דרין אחרנין לעלמא. א"ל אלמלא לא חטא אדם, לא עביד תולדות כגוונא דא מסטרא דיצה"ר, אבל עביד תולדות מסטרא דרוחא קדישא, דהשתא לא עביד תולדות אלא מסטרא דיצה"ר, ובגין דכל תולדות דבני נשא כלהו מסטרא דיצר הרע, בגין כך לית לון קיום, ואי אפשר לון לאתקיימא, דסטרא אחרא אתערב בהו, (ז"ח ל"ג ואפשר לון בסטרא אחרא). אבל אלמלא לא חטא אדם, ולא אתתרך מגנתא דעדן, הוה עביד תולדות מסטרא דרוח קודשא, דקדישין כמלאכי עלאי, קיימין לדרי דרין כגוונא דלעילא, כיון דחטא ואוליד בנין לבר מגנתא דעדן, ולא זכה לאפקא לון מגנתא, לא אתקיימו אפילו לאשתרשא בעלמא דא, עד דאתא נח דאיהו צדיק, ועאל בתיבה, ומן תיבה נפקו כל דרין דעלמא, ומתמן אתבדרו לכל ארבע רוחי עלמא:

(שייך לקמן ריש דף סב) וירא אלהי"ם את הארץ והנה נשחתה -- אמאי נשחתה, בגין כי השחית כל בשר את דרכו כמה דאתמר.

רבי חייא פתח קרא ואמר, (יונה ג י) וירא אלהי"ם את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה, תא חזי בשעתא דבני נשא זכאן ונטרי פקודי דאורייתא, כדין ארעא אתתקפת, וכל חידו אשתכחת בה, מאי טעמא בגין דשכינתא שריא על ארעא, וכדין כלא עילאי ותתאי בחדוה. וכד בני נשא מחבלן ארחייהו ולא נטרי פקודי אורייתא, וחטאן קמי מאריהון, כדין כביכול דחיין לה לשכינתא מעלמא, ואשתארת ארעא מחבלא, דהא שכינתא אתדחייא ולא שריא עלה, וכדין אתחבלת, מאי טעמא אתחבלת, בגין דשריא רוחא אחרא עלה דמחבלא עלמא, ועל דא אמרינן דישראל יהבי עוז לאלהי"ם, דמקיימין עלמא, אלהי"ם דא שכינתא, ואם ח"ו אי ישראל ישתכחו חייבין, מה כתיב (תהלים נז יב) רומה על השמים אלהי"ם וכו', משום דרשת הכינו לפעמי, כפף נפשי בסבת חמס ושנאת חנם, כרו לפני שיחה וגו', כגוונא דדור המבול דבגין חמס דהות ביניהון, הוה ביניהון שנאה ודבבו. יכול אף בארעא דישראל כן, והא תנינן ארעא דישראל לא שריא עלה רוחא אחרא ולא ממנא אחרא, בר קב"ה בלחודוי, תא חזי דארעא דישראל הכי הוא, דלא שריא עלה ממנא ולא שליחא אחרא, בר קב"ה בלחודוי, אבל שעתא חדא שריא עלה לחבלא בני נשא, מנלן מדוד, דכתיב (ד"ה א כא ו) וירא דוד את מלאך יהו"ה וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם, וכדין אתחבלת ארעא.

א"ר אלעזר אפילו בההיא שעתא קב"ה הוה, כתיב הכא מלאך יהו"ה, וכתיב התם (בראשית מח טז) המלאך הגואל אותי, וכתיב (שמות יד יט) ויסע מלאך האלהי"ם, הן לטב והן לביש קב"ה שליט עלה, לטב בגין דלא אתמסרא תחות שאר ממנן, וכל דיירי עלמא יכספון מן עובדייהו, לביש בגין דלא יחדון אינון לשלטאה עלה, ואי תימא (ד"א, ל"ג לא) והא כתיב (איכה א י) כי ראתה גוים באו מקדשה, וחריבו ביתא, ואי לא שלטין אינון ממנן לא אתחרב מקדשא, תא חזי כתיב (שם כא) כי אתה עשית, וכתיב (שם ב יז) עשה יהו"ה אשר זמם. תא חזי כתיב וירא אלהי"ם את הארץ והנה נשחתה, נשחתה ודאי כמה דאתמר, הכי נמי (יונה ג') וירא אלהי"ם את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה, דהא כדין ארעא קראת לעילא, וסלקא בסליקו עלאה, ומקשטא אנפהא כנוקבא דמתקשטא לגבי דכורא, הכי נמי ארעא, דהא גדילת בנין זכאין למלכא, והכא דלא תבו דרא דטופנא, מה כתיב וירא אלהי"ם את הארץ והנה נשחתה וגו', כאתתא דאסתאבא ואסתירת אנפהא מבעלה, ובזמנא דאסגיאו חובי בני נשא באתגליא, ארעא שויאת אנפהא כנוקבא דלית לה כסופא מכלא, כמה דאת אמר (ישעיה כד ב) והארץ חנפה תחת יושביה, ועל דא וירא וגו' והנה נשחתה ודאי, מאי טעמא בגין כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ.

רבי אלעזר אזל לגביה דרבי יוסי ברבי שמעון בן לקוניא חמוי, כיון דחמא ליה, אתקין ליה תופסיתא (ס"א טופסיסא) דקומרא, במטון דקולפא ויתיבו, א"ל חמוי אפשר דשמעת מאבוך, האי דכתיב (איכה ב יז) עשה יהו"ה אשר זמם בצע אמרתו אשר צוה מימי קדם, א"ל הא אוקמוה חבריא, בצע אמרתו, דבזע פורפירא דיליה, אשר צוה מימי קדם, דהא פורפירא פקיד לה מאינון יומי קדמאי עלאי, וביומא דאתחריב בי מקדשא בזע לה, בגין דהאי פורפירא איהי יקרא דיליה ותיקונא דיליה ובזע ליה.

א"ל, עשה יהו"ה אשר זמם, וכי מלכא חשיב (קודם) לאבאשא לבנוי עד לא ייתון למחטי, א"ל למלכא דהוה ליה מאן יקר, ובכל יומא הוה דחיל עליה דלא יתבר, והוה מסתכל ביה ותקין בעינוי, ליומין אתא בריה וארגיז ליה למלכא, נטל מלכא ההוא מאן יקר ותבר ליה, הה"ד עשה יהו"ה אשר זמם, תא חזי מן יומא דאתבני בי מקדשא, הוה קב"ה מסתכל ביה וחביב עליה סגי, והוה דחיל עלייהו דישראל דיחטון ויחרב בי מקדשא, וכן בכל זמנא דהוה אתי לגבי בי מקדשא, הוה לביש ההוא פורפירא, לבתר דגרמו חובין וארגיזו קמי מלכא אתחרב בי מקדשא, ובזע ההוא פורפירא (ד"א גריס הכי, בזע ההוא פורפירא ואתחרב בי מקדשא), היינו דכתיב עשה יהו"ה אשר זמם בצע אמרתו וגו', (האי אמרתו בקדמיתא יתבא בראש אמיר, והא אתעטרו עטרא לרישא, ואילן נאה לפניו, ואיהי מימי קדם ודאי, וכדין עציבו קמיה בבתי בראי ודאי, והן (ישעיה לג ז) אראלם צעקו חוצה).

ויקרא יהו"ה צבאות ביום ההוא וגו' (ישעיה כב יב) -- היינו בזמנא דאתחריב בי מקדשא, אבל בזמנא אחרא לית חדוה קמי קב"ה כזמנא דאתאבידו חייבי עלמא ואינון דארגיזו קמיה, הה"ד (משלי יא י) ובאבוד רשעים רנה, וכן בכל דרא ודרא דעביד דינא בחייבי עלמא, חדוה ותושבחא קמי קב"ה, ואי תימא הא תנינן דלית חדוה קמי קב"ה כד איהו עביד דינא בחייביא, אלא תא חזי בשעתא דאתעביד דינא בחייביא חדוון ותושבחן קמיה על דאתאבידו מעלמא, והני מלי כד מטא ההוא זמנא דאוריך לון ולא תאבן לגביה מחובייהו, אבל אי אתעביד בהו דינא עד לא מטא זמנייהו (ועד) דלא אשתלים חובייהו, כמה דאת אמר (בראשית טו טז) כי לא שלם עון האמורי עד הנה, כדין לית חדוה קמיה, ובאיש קמיה על דאתאבידו.

ואי תימא איהו עד לא מטו זמנייהו אמאי עביד בהו דינא, אלא אינון גרמין בישא לגרמייהו, דהא קב"ה לא עביד בהו דינא עד לא מטא זמנייהו, אלא בגין דמשתתפי בהדייהו דישראל לאבאשא לון, ובגין כך עביד בהו דינא, ואוביד לון מעלמא בלא זמנא, ודא הוא דאבאיש קמיה, ובגין כך אטבע מצראי בימא, ואוביד שנאיהון דישראל בימי יהושפט, וכן כלהו, דהא בגיניהון דישראל אתאבידו בלא זמנא, אבל כד אשתלים זמנא דאוריך לון ולא תבו, כדין חדוה ותושבחתא קמיה על דאתאבידו מעלמא, בר בזמנא דאתחריב בי מקדשא, דאע"ג דאשתלים זמנא דלהון דארגיזו קמיה, לא הוה חדוה קמיה, ומההוא זמנא לא הוה חדוה לעילא ותתא:

כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה וגו' רבי יהודה אמר הני ארבעים יום וארבעים לילה מאי עבידתייהו, אלא ארבעים יום לאלקאה חייבי עלמא, וכתיב (דברים כה ג) ארבעים יכנו לא יוסיף, לקבל ארבע סטרי עלמא, לכל חד עשרה, בגין דבר נש מארבע סטרי עלמא אתברי, ועל דא ומחיתי את כל היקום, ואצטריך ארבעים לאלקאה ולאתמחי עלמא. רבי יצחק הוה שכיח קמיה דרבי שמעון, א"ל האי קרא (דקאמרי) דכתיב ותשחת הארץ לפני האלהי"ם, אי בני נשא חטאן ארעא במה, א"ל בגין דכתיב כי השחית כל בשר את דרכו כמה דאתמר, כגוונא דא (ויקרא יח כה) ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה, אלא ואי תימא אי בני נשא חטאן ארעא במה, אלא עיקרא דארעא בני נשא אינון, ואינון מחבלין ארעא והיא אתחבלת, וקרא אוכח, דכתיב וירא אלהי"ם את הארץ והנה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. תא חזי כל חטאוי דבר נש, כלהו חבלותא דיליה תליין בתשובה, וחטאה דאושיד זרעא על ארעא ומחבלא ארחיה ואפיק זרעא על ארעא, מחבל ליה ומחבל ארעא, ועליה כתיב (ירמיה ב כב) נכתם עונך לפני, וכתיב ביה (תהלים ה ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, בר בתשובה סגי, וכתיב (בראשית לח ז) ויהי ער בכור יהודה רע בעיני יהו"ה וימיתהו יהו"ה, והא אתמר. א"ל אמאי דאין קב"ה עלמא במיא, ולא באשא ולא במלה אחרא, א"ל רזא הוא, דהא אינון חבילו ארחייהו, בגין דמיין עלאין ומיין תתאין לא אתחברו כדקא יאות, מה אינון חבילו ארחייהו, כגוונא דא מיין דכורין ונוקבין לא אתחברו, ועל דא אתדנו במיא ומאן אלין מיין עלאין בינה, ומיין תתאין מלכות, ה"א עלאה ה"א תתאה, וכד אינון מחבלין אסתלק י"ו דהוא דכר ואשתאר ה"א ה"א מיין במיין. כמה דאינון חבו, ומיין הוו רתיחן ופשטו משכא מנייהו, כמה דחבילו ארחייהו במיין רתיחן. דינא לקבל דינא, הה"ד נבקעו כל מעינות תהום רבה, דא מיין תתאין, וארובות השמים נפתחו, דא מיין עלאין מיין עלאין ותתאין. רבי חייא ורבי יהודה הוו אזלי בארחא, ומטו לגבי טורין רברבן, ואשכחו ביני טוריא גרמי בני נשא דהוו מאינון בני טופנא, ופסעו תלת מאה פסיען בגרמא חדא, תווהו אמרו היינו דאמרו חברנא דאינון לא הוו מסתפו, מדינא דקב"ה, כמה דכתיב (איוב כא יד) ויאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו, מה עבדו, הוו סתימין ברגלייהו מבועי תהומא, ומיין נפקין רתיחן ולא יכילו למיקם בהו, עד דהוו נשמטין ונפלי בארעא ומייתין:

ויולד נח שלשה בנים

ויולד נח שלשה בנים וגו', אמר רבי חייא לרבי יהודה, תא ואימא לך מלי דשמענא בהאי, מתל לבר נש דאעיל לנוקבא דמעריא (ד"א איבא דמעהא) בזמנא חדא, ונפקי תרין או תלתא בנין, חד מתפרשא מאחרא באורחוי בעובדוי, דא זכאה ודא חייבא ודא בינוני, אוף הכא נמי תלת קטרי דרוחא אזלין ושטאן ואתכלילן בתלת עלמין. תא חזי נשמתא נפקת ואעיל בין טורי פרודא, ואתחבר רוחא בנשמתא, נחית לתתא אתחבר נפש ברוח, וכלהו (אזלי ד"א נחתין) ומתחברין דא עם דא, א"ר יהודה נפש ורוח כלילן דא עם דא, נשמתא שריא בארחוי דבר נש, (והאי) והיא מדורא טמירא דלא אתיידע אתרה, אתא בר נש לאתדכאה מסייעין ליה בנשמתא קדישא, ודכאן ליה ומקדשין ליה ואקרי קדוש, לא זכה ולא אתי לאתדכאה, תרין דרגין פתחין דאינון נפ"ש ורו"ח ביה, נשמתא קדישא לית ביה, (סיועא דלעילא ודא כפום ארחיה), ולא עוד אלא דאי יסתאב מסאבין ליה, וסיועא דלעילא אעדיו מיניה, מכאן ולהלאה כל חד לפום ארחיה

רבי אבא אמר, בגיהנם אית מדורין על מדורין, תניינין תליתאין עד שבע, והא אוקמוה חברייא, וזכאין אינון צדיקיא דאינון מסתמרין מחובי חייביא, ולא אזלי בארחייהו ולא מסתאבי בהו, וכל מאן דאסתאב כד אזיל לההוא עלמא נחית לגיהנם, ונחית עד מדורא תתאה, ותרין מדורין אינון דסמיכין דא עם דא, שאול ואבדון, מאן דנחית לשאול דיינין ליה תמן ומקבל ענשיה, וסליקו ליה למדורא אחרא עלאה, וכן דרגא בתר דרגא, עד דאינון סלקין ליה, אבל מאן דנחית לאבדון לא סלקין ליה לעלמין, ובגין כך אקרי אבדון דהא אביד הוא מכלא.

תא חזי נח זכאה הוה אתרי בבני דריה, ולא הוו שמעי ליה, עד דקב"ה אייתי עלייהו דינא דגיהנם, מאי דינא דגיהנם אשא ותלגא מייא ואשא, דא צנינא ודא רתיחא, וכלהו בדינא דגיהנם אתדנו ואתאבידו מעלמא, ולבתר אתקיים עלמא כדקא חזי ליה, ועאל נח בתיבה ואעיל בה כל זינא וזינא (ד"א מבריין) דעלמא, ודאי נח עץ עושה פרי הוה, ונפקו מן תיבה כל זייני עלמא כגוונא דלעילא.

תא חזי כד האי עץ עושה פרי אתחבר בעץ פרי, כל אינון זיינין דלעילא, חיוון רברבן וזעירן, וכמה זיינין, וכל חד לזיניה, כמה דאת אמר (תהלים קד כה) חיות קטנות עם גדולות, כגוונא דא נח בתיבה, וכלהו נפקו מן תיבותא, ואתקיים עלמא כגוונא דלעילא, ובגיני כך נח איש האדמה אקרי, נח איש צדיק אקרי, והא אוקמוה.

רבי חייא אמר, תלת מאה שנין עד לא אתי טופנא הוה נח אתרי בהו על עובדיהון, ולא הוו שמעין ליה, עד דקב"ה אשלים זמנא דאוריך לון ואתאבידו מעלמא, תא חזי מה כתיב לעילא, ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם, והוו אזלין ערטילאין לעיניהון דכלא, מה כתיב (בראשית ו ב) ויראו בני האלהי"ם את בנות האדם וגו', ודא הוה יסודא ועיקרא למיגד בחוביהון, עד דגרים לון לאשתצאה מעלמא, ובגין כך אתמשכאן בתר יצר הרע ובגזעוי ושרשוי, ודחו מהימנותא קדישא מבינייהו, ואסתאבו (נ"א ואתאבידו) כמה דאתמר, בגין כך קץ כל בשר בא לפני, לאלפא קטיגורייא עלייהו:

ויאמר אלהי"ם לנח קץ כל בשר בא לפני [חסר -- עיין השמטות סימן י' ובזהר חדש דף לב ע"ב] (אהדרנא למלה קדמאה קץ כל בשר בא לפני, בא לפני ודאי בגין דאינון גרמו) רבי יהודה פתח, (תהלים לט ה) הודיעני יהו"ה קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני, אמר דוד קמי קב"ה, תרין קצין אינון חד לימינא וחד לשמאלא, ואינון תרין אורחין למהך בהו בני נשא לההוא עלמא, קץ לימינא דכתיב (דניאל יב יג) לקץ הימין, וקץ לשמאלא דכתיב (איוב כח ג) קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר, (אבן אופל וצלמות, מאי ולכל תכלית הוא חוקר, מאן הוא חוקר, אלא ההוא קץ לשמאלא דמחשיך אפיהון דברייתא), מאי ולכל תכלית, בזמנא דדינא שריא על עלמא לשיצאה, אבן אופל וצלמות, קץ שם לחשך דא מלאך המות, דא נחש, קץ כל בשר, קץ שם לחשך, דהא מסטרא דהתוכא דדהבא קאתי, ולכל תכלית, בזמנא דדינא שריא על עלמא, הוא חוקר למהוי קטיגוריא לעלמא, לאחשכא אפיהון דברייתא וכו'.

קץ לימינא כדקאמרן, דכתיב לקץ הימין, א"ל קב"ה לדניאל, ואתה לך לקץ ותנוח, א"ל מנוחה בהאי עלמא או בההוא עלמא, א"ל בההוא עלמא, כמה דאת אמר (ישעיה נז ב) ינוחו על משכבותם, (ותעמוד לגורלך לקץ הימין, אמר ליה לאן אתר, דהא לא ידענא מה יהא עלי בההוא עלמא, א"ל ותנוח) א"ל בזמנא דיקומון מעפרא איקום בינייהו או לאו, א"ל ותעמוד, א"ל הא ידענא די יקומון כתות כתות, מנהון דזכאי קשוט ומנהון דחייבי עלמא, ולא ידענא עם מאן מנהון איקום, א"ל לגורלך, אמר ליה הא אמרת ואת לך לקץ, אית קץ לימינא ואית קץ לשמאלא, ולא ידענא לאן קץ, לקץ הימין או לקץ הימים, א"ל לקץ הימין, אוף הכא דוד א"ל לקב"ה (תהלים ל"ט) הודיעני יהו"ה קצי, מה איהו חולק עדבי, ולא נח דעתיה עד דאתבשר דיהוי לימינא, דכתיב (שם ק"י) שב לימיני.

תא חזי אוף קב"ה א"ל לנח קץ כל בשר בא לפני, מאן איהו, דא קץ דאחשך אפייהו דברייתא, דאיהו קץ כל בשר, בא לפני, מכאן אוליפנא חייבי עלמא מקדימין ליה ומשכן ליה עלייהו לאחשכא לון, דכיון דיהבי ליה רשותא נטיל נשמתא, ולא נטיל עד דיהבי ליה רשותא, ועל דא בא לפני למיטל רשו לאחשכא אפייהו דבני עלמא, ובגיני כך והנני משחיתם את הארץ, ועל דא עשה לך תיבת עצי גופר, בגין לאשתזבא ולא יכיל לשלטאה עלך.

תא חזי תנינן, בזמנא דמותא אית במתא או בעלמא, (נ"א דאתייהיב רשו למלאך המות לחבלא), לא יתחזי בר נש בשוקא, בגין דאית ליה רשות למחבלא לחבלא כלא, בגיני כך א"ל קב"ה בעי לך לאסתמרא ולא תחזי גרמך קמי דמחבלא דלא ישלוט עלך, ואי תימא מאן יהיב הכא מחבלא, דהא מיין הוו ואתגברו, תא חזי לית לך דינא בעלמא או כד אתמחי, או כד אתמסר עלמא בדינא, דלא אשתכח ההוא מחבלא דאזיל בגו אינון דינין דאתעבידו בעלמא, אוף הכי הכא טופנא הוה, ומחבלא אזיל בגו טופנא, ואיהו אקרי הכי, דאתכליל בשמא דא, ועל דא אמר קב"ה לנח לטמרא גרמיה ולא יתחזי בעלמא, ואי תימא האי תיבותא אתחזי בגו האי עלמא, ומחבלא אזיל בגוויה, כל זמנא דלא יתחזי אפי דבר נש קמי מחבלא לא יכיל לשלטאה עליה, מנלן ממצרים, דכתיב (שמות יב כב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, מאי טעמא, בגין דאיהו אשתכח ויכיל הוא לחבלא, ולא אצטריך לאתחזאה קמיה, בגין כך הוה גניז נח וכל אינון דעמיה בתיבותא, ומחבלא לא יכיל עליה לשלטאה עלייהו.

רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי בארחא, אערעו בהני טורי דקרדו, חמו רשימין בקיעין בארחא דהוו מן יומי דטופנא, א"ל רבי חייא לרבי יוסי, הני בקיעין דהוו מיומוי דטופנא, וקב"ה שביק לון לדרי דרין בגין דלא יתמחי חוביהון דרשיעיא קמיה, דכך ארחוי דקב"ה לזכאין דעבדין רעותיה, בעי דידכרון להו לעילא ותתא, ולא יתנשי דוכרניהון לדרי דרין לטב, כגוונא דא לרשיעיא דלא עבדין רעותיה, בגין דלא יתנשי חובייהו, ולאדכרא עונשייהו ודוכרניהון לביש לדרי דרין, היינו דכתיב (ירמיה ב כב) נכתם עונך לפני וגו'.

פתח רבי יוסי ואמר, (ישעיה י ל) צהלי קולך בת גלים הקשיבי לישה עניה ענתות, האי קרא אוקמוהו חבריא, אבל האי קרא על כנסת ישראל אתמר, צהלי קולך בת גלים, ברתיה דאברהם אבינו, הכי אוקמוה, בת גלים, כדכתיב (שיר ד יב) גל נעול, גלים, אינון נהורין דמתכנשי ואזלי, ועאלין לגווה ומליין לה, כדכתיב (שם יג) שלחיך פרדס רמונים. הקשיבי לישה, כמה דאת אמר (איוב ד יא) ליש אובד מבלי טרף, ליש דכר, לישה נוקבא, אמאי אקרי ליש, אי משום דכתיב (משלי ל ל) ליש גבור בבהמה, או משום דכתיב ליש אובד מבלי טרף, אלא כלא איהו, ליש גבורה תתאה דאתי מגבורה עלאה, ליש אובד מבלי טרף, בשעתא דאינון נחלין מסתלקין ולא עאלין לגווה, כדין אתקרי לישה דאבידת מבלי טרף, דכתיב ליש אובד מבלי טרף, ובני לביא יתפרדו.

ומה דאמר לישה, היינו עניה ענתות, מסכנא דמסכנותא, כמה דאת אמר (ירמיה א א) מן הכהנים אשר בענתות, וכתיב (מלכים א ב כו) ענתות לך על שדך, מאי איריא, אלא כל זמנא דדוד מלכא הוה קיים אסתלק אביתר בעותרא ובכלא, לבתר א"ל שלמה ענתות לך על שדך, אמאי קרי ליה שלמה הכי, אלא אמר ליה ביומך הוה אבא במסכנו, והשתא לך על שדך.

השתא אית לומר, אמאי אקרי אביתר ענתות, אי תימא דהוה מן ענתות, הא תנינן דכתיב (שמואל א כב כ) וימלט בן אחד לאחימלך בן אחיטוב ושמו אביתר, והוא מנוב הוה, דהא נוב עיר הכהנים הוה, ואע"פ דאמרו דהיא נוב היא ענתות, אמאי אקרי לה ענתות בגין דנחתת למסכנו, ואתאביד קרתא על ידא דשאול ואתאבידו כהני, אלא ענתות כפר הוה, ולאו היא נוב, ועל דא קרי ליה לאביתר ענתות, בגין דאמר (מ"א ב כו) וכי התענית בכל אשר התענה אבי, ומקרתא דנוב הוה, ועל מסכנו דדוד דהוה ביומוי אקרי ליה הכי.

אמר רבי חייא, במסכנותא הוה עלמא מיומא דעבר אדם על פקודי קב"ה, עד דאתא נח וקריב קרבן ואתיישב עלמא, אמר רבי יוסי לא אתיישב עלמא, ולא נפקא ארעא מזוהמא דנחש, עד דקיימו ישראל על טורא דסיני, ואתאחידו באילנא דחיי, כדין אתיישב עלמא. ואלמלא דהדרו ישראל וחאבו קמי קב"ה, לא הוו מתין לעלמין, דהא אתפסק מנייהו זוהמא דנחש, כיון דחבו, כדין אתברו אינון לוחי קדמאי דהוו בהו חירו דכלא, חירו דההוא נחש דאיהו קץ כל בשר, וכד קמו ליואי לקטלא קטלא, כדין אתער חויא בישא והוה אזיל קמייהו, ולא יכיל לשלטאה בהו בגין דהוו ישראל מזדרזין כולהו בחגירו מזיינן, ולא יכיל ההוא נחש לשלטאה בהו, וכיון דאמר למשה (שמות לג ה) ועתה הורד עדיך מעליך, אתייהיב רשו להאי נחש לשלטאה עלייהו.

תא חזי מה כתיב (שם ג) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חרב, ויתנצלו וינצלו מבעי ליה, אלא ויתנצלו על ידא דאחרא, בגין דאתייהיב רשו לנחש לשלטאה, את עדים מהר חורב, דקבלו מטורא דחורב כד אתייהיב אורייתא לישראל.

אמר רבי חייא נח דהוה צדיק, אמאי לא הוה בטיל מותא מעלמא, אלא בגין דעד לא סלקת זוהמא מעלמא, ועוד דאינון לא הוו מהימנין ביה בקב"ה, וכלהו אחידן בטרפי אילנא לתתא, ומתלבשן ברוח מסאבא, ותו לבתר אוספו למחטי ולמהך בתר יצר הרע כד בקדמיתא, ואורייתא קדישא דאיהי אילנא דחיי אכתי לא נחית לה קב"ה בארעא, ותו דאיהו אמשיך ליה בעלמא לבתר, דכתיב וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה והא אתמר.

עד דהוו אזלי, חמו חד יודאי דהוה אתי, אמר רבי יוסי, האי בר נש יודאי איהו ואתחזי, כד מטא גבייהו שאילו ליה, אמר לון שליחא דמצוה אנא, דהא אנן דיירי בכפר דראמין, ומטי זמנא דחג, ואנן צריכין לולב וזינין דעמיה, ואנא אזיל לקטעא לון למצוה, אזלו כחדא, א"ל ההוא יודאי הני ארבע מינין דלולב דבכלהו אתאן לרצויי עלמא (נ"א על מיא), שמעתון אמאי אנן צריכין לון בחג, א"ל כבר אתערו בהו חברייא, אבל אי מלה חדתא איהו תחות ידך אימא לה, אמר לון ודאי ההוא אתר דאנן דיירי ביה הוא זעיר, וכלהו עסקי באורייתא, ואית עלן צורבא מרבנן רבי יצחק בר יוסי מחוזאה שמיה, ובכל יומא ויומא אמר לן מלין חדתין באורייתא. ואמר דהא בחג זמנא הוא לשלטאה, (ישראל שליטין בההוא זמנא, ונקיטנן לולב דמתחזי דאנן נציחנא עלייהו על כל אינון דאקרון המון העם, ולשלטאה עלייהו), (אזי עבר על נפשנו המים הזידונים, ברוך יהו"ה שלא נתננו טרף לשיניהם, וכי אית שינים למים, אלא) (ס"א דכל אינון רברבין) אינון שאר עמין, אינון רברבין ממנן על שאר עמין עכו"ם, ומתברכאן מסטרייהו דישראל, וקרינן לון מים הזידונים, כמה דאת אמר (תהלים קכד ה) המים הזידונים, ובגין לשלטאה עלייהו אתינן ברזא דשמא קדישא, באינון ארבע מינין שבלולב לרצויי ליה לקב"ה, (עלייהו) ולשלטאה עלייהו ברזא דשמא קדישא, ולאתערא עלן מיין קדישין, לנסכא על גבי מדבחא.

תו אמר לן, בראש השנה אתערותא קדמאה איהו בעלמא, מאי אתערותא קדמאה, דא בי דינא דלתתא (נ"א דא ר"ה ממש), דאתער למידן עלמא, וקב"ה יתיב על עלמא בדינא ודאין עלמא, ושלטא האי בי דינא למידן עלמא עד יומא דכפורי, דנהרין אנפהא, ולא אשתכח חויא דלטורא בעלמא, דאיהו אתעסק במה דאתיין ליה ההוא שעיר, דאיהו מסטרא דרוח מסאבא כדקא חזי ליה, ובגין דאתעסק בההוא שעיר לא קריב למקדשא, ושעיר דא כההוא שעיר דר"ח דאתעסק ביה, ואנהירו אנפהא דר"ה (נ"א כך בראש השנה), (נ"א אנהירו) (אנפוי דמקדשא), ועל דא ישראל כלהו משכחין רחמי קמי קב"ה, ואתעבר חובייהו.

ורזא חדא אמר לן, ולא אתייהיב רשו לגלאה בר לחסידי קדישין עליונין חכימין, אמר רבי יוסי מאי איהו, אמר לון עד לא בדיקנא בכו, אזלו, לבתר אמר לון, כד סיהרא אתקריבת בשמשא, אתער קב"ה סטרא דצפון, ואחיד בה ברחימו, ומשיך לה לגביה, ודרום אתער מסטרא אחרא, וסיהרא סלקא ומתחברא במזרח, וכדין ינקא מתרין סטרין, ונטילת ברכאן בחשאי, וכדין אתברכא סיהרא ואתמליא, והכא אתקריבת אתתא בבעלה.

כמה דאית רזא דדיוקנא שייפי (נ"א בתיקונא דשייפי) דאדם ותיקונוי, הכי נמי אית (נ"א איהו) רזא דדיוקנא דשייפי נוקבא ותקוני דנוקבא, וכלא פריש בגוון.

כמה דאית לעילא (ד"א מאן) דאחיד בה ואתער לקבלה ברחימו, הכי נמי אית לתתא רזא ותקונא דאדם תתאה אחרא תחות סיהרא, (ד"א ותקונא דנוקבא), כמה דדרועא שמאלא לעילא אחיד בה ואתער לקבלה ברחימו, הכי נמי אית לתתא, (ווי העמודים כלהו קיימי שייפין לאתאחדא דא בדא ולאתקשרא דא בדא קשרי מהימנותא סטרא דקדושא, מסטרא דרוח מסאבא דאיהו רזא דנחש לתתא), האי נחש איהו דרועא שמאלא דרוח מסאבא, ואחיד ביה מאן דרכיב ביה, וקרבא לגבי דסיהרא, ומשיך לה בינייהו (נ"א בדביקו) דקוטפא, ואסתאבת.

וכדין ישראל לתתא מקרבין שעיר, וההוא נחש אתמשך אבתריה דההוא שעיר, וסיהרא אתדכיאת, וסלקת לעילא ואתקשרת לעילא לאתברכא, ונהירין אנפהא מה דאתחשכת לתתא. כדין הכא ביומא דכפורי, כיון דההוא חויא בישא אתעסק בההוא שעיר, סיהרא אתפרשת מניה, ואתעסקת (בישראל) לאולפא עלייהו סניגוריא, וסוככת עלייהו כאמא על בנין, וקב"ה בריך לון מלעילא ומחיל לון.

לבתר ישראל כד מטו לחג, מתערי סטרא דימינא לעילא, בגין דיתקשר ביה סיהרא, ויתנהירו אנפהא כדקא חזי, וכדין פלגת (יהב) חולקא דברכאן לכל אינון ממנן דלתתא דיתעסקון בחולקהון, ולא ייתון לינקא ולקרבא בסטרא דחולקהון דישראל, כגוונא דא לתתא, כד שאר עמין מתברכין, כלהון אינון מתעסקין באחסנת חולקהון, ולא הוו אתיין לאתערבא בהדייהו דישראל, ולחמדא חולק אחסנתיהון, ובגין כך ישראל אינון משכין ברכאן לכל אינון ממנן, בגין דיתעסקון בחולקהון, ולא יתערבון בהדייהו, וכד סיהרא אתמלי ברכאן לעילא כדקא יאות, ישראל אתיין וינקין מינה בלחודייהו, ועל דא כתיב (במדבר כט לה) ביום השמיני עצרת תהיה לכם, מאי עצרת, כתרגומו כנישו, כל מה דכנישו מאינון ברכאן עלאין, לא ינקין מניה עמין אחרנין בר ישראל בלחודייהו, ובגין כך כתיב עצרת תהיה לכם, לכם ולא לשאר עמין, לכם ולא לשאר ממנן, ועל דא אינון מרצין על המים, למיהב לון חולק ברכאן דיתעסקון ביה, ולא יתערבון לבתר בחדוותא דישראל כד ינקין ברכאן עלאין, ועל ההוא יומא כתיב דודי לי ואני לו, דלא אתערב אוחרא בהדן.

למלכא דזמן רחימיה בסעודתא עלאה דעביד ליה ליומא רשימא, הא רחימיה דמלכא ידע דמלכא אתרעי ביה, אמר מלכא השתא אנא בעי למחדי עם רחימאי, ודחילנא דכד אנא בסעודתא עם רחימאי, יעלון כל אינון קסטורי ממנן, ויתיבון עמנא לפתורא למסעד סעודתא דחדוה עם רחימאי, מה עבד אקדים ההוא רחימא קוסטורין דירוקי ובשרא דתורי, ואקריב קמייהו דאינון קסטורי ממנן למיכל, לבתר יתיב מלכא עם רחימיה לההיא סעודתא עלאה מכל עדונין דעלמא, ובעוד דאיהו בלחודוי עם מלכא, שאיל ליה כל צרכוי ויהיב ליה, וחדי מלכא עם רחימיה בלחודוי, ולא אתערבין אחרנין בינייהו, כך ישראל עם קב"ה, בגין כך כתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם.

אמרו רבי יוסי ורבי חייא, קב"ה אתקין אורחא קמן, זכאין אינון דמשתדלי באורייתא, אתו נשקוהו, קרא עליה רבי יוסי (ישעיה נד יג) וכל בניך למודי יהו"ה ורב שלום בניך, כד מטו בי חקל יתיבו, אמר ההוא בר נש, מאי שנא דכתיב (בראשית יט כד) ויהו"ה המטיר על סדום ועל עמורה וגו', (נדפס בפקודי רכ"ז ב), ומאי שנא בטופנא דכתיב אלהי"ם אלהי"ם בכל אתר (אמאי), ולא כתיב ויהו"ה (בכלא), אלא תנינן, בכל אתר דכתיב ויהו"ה הוא ובית דינו, אלהי"ם סתם דינא בלחודוי, אלא בסדום אתעביד דינא, ולא לשיצאה עלמא, ובגין כך אתערב איהו בהדי דינא, אבל בטופנא כל עלמא שצי, וכל אינון דאשתכחו (נ"א בלחודוי) בעלמא, ואי תימא (ד"א, דהא) נח ודעמיה (ד"א, אשתזיבו), (נ"א הא) סתים מעינא הוה, דלא אתחזי, ועל דא כל מה דאשתכח בעלמא שצי ליה, ועל דא ויהו"ה באתגליא ולא שצי כלא, אלהי"ם בעי סתימו ובעי לאסתמרא, דהא כלא שצי, ועל דא אלהי"ם בלחודוי הוי.

ורזא דא (תהלים כט י) יהו"ה למבול ישב, מהו ישב, אלמלא קרא כתיב לא יכלינן למימר, ישב בלחודוי דלא אתיא עם דינא, כתיב הכא ישב, וכתיב התם (ויקרא יג מו) בדד ישב, בלחודוי, ובגין דנח הוה סתים מעינא, לבתר כד אתעביד דינא ושצי עלמא ונח רוגזיה, מה כתיב ויזכור אלהי"ם את נח וגו', דהא כד שצי עלמא לא אדכר, דסתים מעינא הוה.

ורזא דא אוליפנא, קב"ה סתים וגליא, גליא הוא בי דינא דלתתא, סתים הוא אתר דכל ברכאן נפקי מתמן, ובגין כך כל מלוי דבר נש דאינון בסתימו ברכאן שריין עלוי, וכל דאינון באתגליא ההוא אתר דבי דינא שריא עלוי, בגין דאיהו אתר באתגלייא, וההוא דאקרי רע עין שליט עליה, וכלא הוא ברזא עלאה כגוונא דלעילא, בכה רבי יוסי ואמר, זכאה דרא דרבי שמעון שריא בגויה, דהא זכותא דיליה אזמין לן בטורי מלין עלאין כאלין, (עד כאן), אמר רבי יוסי האי בר נש לאודעא לן מלין אלין קא אתי, ושדריה קב"ה לגבן, כד אתו וסדרו מלין קמיה דרבי שמעון, אמר ודאי שפיר קא אמר. (נדפס פקודי רסח ע"ב)

קץ כל בשר

רבי אלעזר הוה יתיב יומא חד קמיה דרבי שמעון אבוי, א"ל האי קץ כל בשר אתהני מאינון קרבנין דהוו ישראל מקרבין על גבי מדבחא, או לא, א"ל כלא הוו מסתפקי כחדא לעילא ותתא, ותא חזי כהני וליואי וישראל, אינון אקרון אדם, בחבורא דאינון רעותין קדישין דסלקין מגווייהו, ההוא כשבה או אמרא או ההיא בהמה דקרבין, אצטריך עד לא יתקריב על גבי מדבחא, לפרשא עלה כל חטאין וכל רעותין בישין, לאתודאה עלה, וכדין ההיא אתקרי בהמה בכלא, בגו אינון חטאין והרהורין בישין, כגוונא דקרבנא דעזאזל, דכתיב (ויקרא יו כא) והתודה עליו את כל עונות בני ישראל וגו', הכי נמי הכא, וכד סלקא על גבי מדבחא, מטולא על חד תרין, ובגין כך דא סלקא לאתריה, ודא סלקא לאתריה, דא ברזא דאדם ודא ברזא דבהמה, כמה דאת אמר (תהלים לו ז) אדם ובהמה תושיע יהו"ה.

חביתין וכל שאר מנחות, לאתערא רוחא קדישא, ברעותא דכהני ושירתא דליואי ובצלותא דישראל, ובההוא תננא ושמנא וקמחא דסליק, מתרוון ומסתפקין (ס"א ומתפנקין) (ס"א ומתפשטין) כל שאר מארי דדינין, דלא יכלין לשלטאה בההוא דינא דאתמסר לון, וכלא בזמנא חדא, תא חזי כלא אתעביד ברזא דמהימנותא, לאסתפקא דא בדא, ולאסתלקא לעילא מאן דאצטריך עד אין סוף.

אמר רבי שמעון, ארימת ידאי בצלותין לעילא, דכד רעותא עלאה לעילא לעילא, קיימא על ההוא רעותא דלא אתידע, ולא אתפס כלל לעלמין, רישא דסתים יתיר לעילא, וההוא רישא אפיק מאי דאפיק ולא ידיע, ונהיר מאי דנהיר כלא בסתימו.

רעו דמחשבה עלאה למרדף אבתריה ולאתנהרא מניה, חד פריסו אתפריס, ומגו ההוא פריסא ברדיפו דההיא מחשבה עלאה, מטי ולא מטי עד ההוא פריסא, נהיר מאי דנהיר, וכדין (ס"א ההוא) איהו מחשבה עלאה, נהיר בנהירו (בסתימו), סתים דלא ידיע, וההוא מחשבה לא ידע.

כדין בטש האי נהירו דמחשבה דלא אתיידע בנהירו דפרסא דקיימא, דנהיר ממה דלא ידיע ולא אתיידע ולא אתגליא, וכדין (נ"א האי) דא נהירו דמחשבה דלא אתיידע, בטש בנהירו דפריסא ונהרין כחדא.

ואתעבידו תשע היכלין, והיכלין לאו אינון נהורין, ולאו אינון רוחין, ולאו אינון נשמתין, ולא אית (איהו) מאן דקיימא בהו, רעותא דכל תשע נהורין, דקיימי כלהו במחשבה, דאיהו חד מנייהו בחושבנא, כלהו למרדף בתרייהו.

בשעתא דקיימי במחשבה ולא מתדבקן ולא אתיידעו, ואלין לא קיימי לא ברעותא, ולא במחשבה עלאה (נ"א עלאין), תפסין בה ולא תפסין, באלין קיימי כל רזי דמהימנותא, וכל אינון נהורין מרזא דמחשבה עלאה (דלתתא ד"א ולתתא), כולהו אקרון אין סוף, עד הכא מטו נהורין ולא מטון, ולא אתיידעו, לאו הכא רעותא ולא מחשבה, (כדין ד"א כד) נהיר מחשבה, ולא אתיידע (ידיע) ממאן דנהיר, כדין אתלבש ואסתים גו בינה, ונהיר למאן דנהיר, ואעיל דא בדא, עד דאתכלילו כלהו כחדא.

וברזא דקרבנא כד סליק, כלא אתקשר דא בדא ונהיר דא בדא, כדין קיימי כלהו בסליקו, ומחשבה אתעטר באין סוף, ההוא נהירו דאתנהיר מניה מחשבה עלאה, (דלא אתיידע בה כלל), אקרי אין סוף, ומניה אשתכח וקיימא ונהיר למאן דנהיר, ועל דא כלא קאים, זכאה חולקיהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי.

תא חזי האי קץ כל בשר, כמה דקשורא אשתכח לעילא בחידו, אוף הכי נמי לתתא, בחדוותא ורעותא לאסתפקא כלא לעילא ותתא, ואימא קיימא עלייהו דישראל כדקא יאות, תא חזי בכל רישי ירחא וירחא, כד סיהרא מתחדשא, יהבין ליה להאי קץ כל בשר חולקא חדא יתיר על קרבנין, לאתעסקא ביה וישתמש בחולקיה, ויהא סטרא דישראל בלחודייהו, בגין דיתאחדון במלכיהון, ודא איהו שעיר, בגין דאיהו בחולקא דעשו, דכתיב ביה שעיר (בראשית כז יא) הן עשו אחי איש שעיר, ועל דא איהו אשתמש בחולקיה, וישראל אינון משתמשין בחולקיהון, ובגין כך כתיב (תהלים קלה ד) כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו.

תא חזי האי קץ כל בשר כל רעותיה לאו איהו אלא בבשרא תדיר, ובגין כך תקונא דבשרא תדיר לגביה, ועל דא אקרי קץ כל בשר, וכד איהו שליט, שליט על גופא ולא על נשמתא, נשמתא סלקא לאתרה, ובשרא אתיהיב לאתר דא, כגוונא דא בקרבנא, דרעותא סלקא לאתר חד, ובשרא לאתר חד, ובר נש דאיהו זכאה, איהו קרבנא ממש לכפרה, ואחרא דלאו איהו זכאה לאו איהו קרבנא, בגין דביה מומא, דכתיב (ויקרא כב כ) כי לא לרצון וגו', ועל דא צדיקיא כפרה אינון דעלמא, וקרבנא אינון (עד כאן).

תא חזי ויאמר אלהי"ם לנח קץ כל בשר בא לפני, למיטל רשו לאחשכא אפייהו דבני עלמא, ובגיני כך הנני משחיתם את הארץ, (ועל דא עשה לך תיבת עצי גופר, בגין לאשתזבא בה, ולא יכיל לשלטאה עלך, רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי בארחא, אמר חד), כתיב ויעש נח ככל אשר צוהו יהו"ה.

תא חזי (מה) כתיב ונח בן שש מאות שנה וגו', וכי אמאי אתא חושבנא דא לממני, אלא אילו לא הוה נח בן שש מאות שנה, לא ייעול לתיבותא ולא יתחבר בהדה, כיון דאשתלים בשש מאות שנה, כדין אתחבר בהדה, ועל דא מן יומא דאשתלים חובייהו דבני עלמא, אוריך לון קב"ה עד דאשתלים נח בשש מאות שנה, ואשתלים דרגיה כדקא יאות, והוה צדיק שלים, וכדין עאל לתיבותא, וכלא כגוונא דלעילא. ונח בן שש מאות שנה כמה דאמרן, ובגיני כך לא אתמר כבן שש מאות שנה, (ד"א ל"ג לקביל שית סטרין דעלמא).

תו פתח ואמר, ואני הנני מביא את המבול מים, מאי טעמא הנני, כיון דאמר ואני, אלא אני אנכי (נ"א הנני) כלא מלה חדא היא, תא חזי בכל אתר אני אתעביד גופא לנשמתא ודאי, דמקבלא ממה דלעילא, ובגין כך אתרמיז באת קיימא, דכתיב אני הנה בריתי אתך, אני דקיימא באתגליא מזומנת למנדע, אני כרסיא למה דלעילא, אני דעבידנא נוקמין לדרי דרין, ואני כליל דכר ונוקבא כחדא, לבתר אתרשים בלחודוי, דאזדמן למעבד דינא, הנני מביא את המבול מים, כיון דאמר מביא את המבול, לא ידענא דאיהו מים, אלא את המבול לאסגאה מלאך המות, דאע"ג דמיא הוו (לחבלא בהון), מחבלא הוה אזיל בעלמא לשיצאה באינון מיין.

אני יהו"ה, הכי תנינן נאמן אנא לשלמא אגר טב לצדיקיא ולאתפרעא מרשיעיא, ובגין כך אבטח לון קרא לצדיקיא באני, לשלמא אגר טב דלהון לעלמא דאתי, ואגזים לרשיעיא לאתפרעא מנייהו לעלמא דאתי באני, לשחת כל בשר, כמה דאוקימנא, דדא הוא מחבלא דעלמא, ועל דא כתיב (שמות יב כג) ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף, ודא הוא לשחת כל בשר, מסטרא דקץ כל בשר בא לפני, דהא כיון דמטא זמנא דאוריך לון קב"ה (ד"א ואוריך לון) עד דאשלים נח לשש מאות שנה, כדין לשחת כל בשר, אמר הכי אוליפנא משמיה דרבי יצחק (ס"א בר רבי יוסי מחוזאה), דאמר לן (נ"א האי דאמרי לכון).

פתח ואמר, (ישעיה לח יא) אמרתי לא אראה יה, יה בארץ החיים, לא אביט אדם עוד עם יושבי חדל, אמרתי לא אראה יה, כמה אטימין אינון בני נשא, דלא ידעין ולא משגיחין במלי דאורייתא, אלא מסתכלי במלוי דעלמא, ואתנשי מנייהו רוחא דחכמתא, דכד בר נש אסתלק מהאי עלמא, ויהיב חושבנא למאריה מכל מה דעבד בהאי עלמא, בעוד דאיהו קאים רוחא וגופא כחדא, וחמי מה דחמי, עד דאזיל לההוא עלמא, פגע ליה לאדם הראשון יתיב לתרעא דגנתא דעדן, למחמי כל אינון דנטרו פקודי דמאריהון וחדי בהו, וכמה צדיקיא סחרניה דאדם, אינון דאתמנעו מארחא דגיהנם, וסטו לגבי ארחא דגן עדן, ואלין אקרון יושבי חדל, ולא כתיב יושבי חלד, בגין דלא הוו כמו חולדה דגררא ומנחא, ולא ידעא למאן שבקא, אלא יושבי חדל, כמה דאת אמר (שם ב כב) חדלו לכם מן האדם וגו', (אלא יושבי חדל) דאתמנעו לון מארחא דגיהנם, ואתקיפו בהו לאעלא להו בגנתא דעדן.

דבר אחר, יושבי חדל, אינון מאריהון דתשובה, דמנעו גרמייהו מאינון חובין דחייביא, ובגין דאדם הראשון תב בתיובתא קמי מאריה, יתיב (נ"א עם) על אינון דאתמנעו מחוביהון, ואינון בני חדל, כמה דאת אמר (תהלים לט ה) אדעה מה חדל אני, ובגין כך איהו יתיב לתרעא דגנתא דעדן, וחדי בהו בצדיקיא דאתיין בההוא אורחא דגנתא דעדן.

תא חזי מה כתיב, אמרתי לא אראה יה, וכי מאן יכיל למחמי יה, אלא סופא דקרא אוכח, דכתיב יה בארץ החיים, תא חזי, כד סלקין נשמתין לאתר צרורא דחיי, תמן מתהנן בזהרא דאספקלריאה דנהרא, דנהיר מאתר עלאה דכלא, ואילו לא מתלבשא נשמתא בזהרא דלבושא אחרא, לא תיכול לאתקרבא למחמי ההוא נהורא.

ורזא דמלה, כמה דיהבי לנשמתא לבושא דמתלבשא ביה למיקם בהאי עלמא, הכי נמי יהבי לה לבושא דזהרא עלאה למיקם ביה בההוא עלמא, ולאסתכלא בגו ההוא אספקלריאה דנהרא, מגו ההוא ארץ החיים, תא חזי משה לא יכיל לקרבא לאסתכלא במה דאסתכל, אלא כד אתלבש בלבושא אחרא, כמה דאת אמר (שמות כד יח) ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר, ותרגום במציעות עננא, ואתלבש בה כמאן דאתלבש בלבושא, ובג"ד (שם כ יח) ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהי"ם, וכתיב (שם כד יח) ויבא משה בתוך הענן וגו', ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, ויכיל לאסתכלא במה דאסתכל.

כגוונא דא מתלבשין נשמתהון דצדיקיא בההוא עלמא, בלבושא כגוונא דההוא עלמא, דלא יתנהיג אלא בלבושא כגוונא דא, וקיימי לאסתכלא בנהורא דנהיר בההוא ארץ החיים, וזהו יה יה בארץ החיים, דהוה סביר דלא יזכי לההוא נהורא ולההוא אסתכלותא, בגין דנהרא דנגיד פסיק ליה ולא אוליד, לא אביט אדם עוד, דא אדם קדמאה כמה דאתמר, וכל דא למה, בגין דאמר ליה נביאה כי מת אתה בהאי עלמא, ולא תחיה לההוא עלמא, בגין דמאן דלא (הוה) אוליד בנין בהאי עלמא, כד נפיק מניה מתרכין ליה מכל מה דאמרן, ולא שריא למחמי בההוא נהורא דנהיר, (כ"ש וכ"ש שאר עלמא ושאר בני נשא), ומה חזקיהו דהוה ליה זכות אבות ואיהו זכאה צדיקא וחסידא כך, כל שכן מאן דלית ליה זכות אבות, וחטי קמי מאריה, האי לבושא דקאמרן איהו (אינון) מה דאמרו חברייא חלוקא דרבנן דאתלבישו בההוא עלמא, זכאה חולקיהון דצדיקיא, דגניז לון קב"ה כמה טבין ועידונין לההוא עלמא, עלייהו כתיב (ישעיה סד ג) עין לא ראתה אלהי"ם זולתך יעשה למחכה לו:

ואני הנני מביא

ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ רבי יהודה פתח (במדבר כ יג) המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את יהו"ה ויקדש בם, וכי באתר אחרא לא רבו בני ישראל את יהו"ה, מאי שנא הכא דקאמר המה מי מריבה ולא אחרנין, אלא הני מי מריבה הוו ודאי, דיהבו חילא ותוקפא למאריהון דדינא לתתקפא, בגין דאית מיין מתוקין ואית מיין מרירן, אית מיין צלילן ואית מיין עכירן, אית מיין שלם ואית מיין קטטו, ועל דא המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את יהו"ה, דאמשיכו עלייהו למאן דלא אצטריך ואסתאיבו ביה, הה"ד ויקדש בם, א"ל רבי חזקיה, אי הכי מאי ויקדש, ויקדשו מבעי ליה, אלא מלה אסתליקת, ויקדש אתפגם מאן דלא אצטריך, כביכול דאתפגימת סיהרא, ויקדש לאו לשבחא איהו הכא, ואני הנני מביא את המבול, כמה דאוקימנא, לאייתאה מחבלא עלייהו, כמה דאינון אסתאבו ביה.

א"ר יוסי, ווי לון לרשיעיא דלא בעאן לאתבא קמי קב"ה על חוביהון, בעוד דאינון בהאי עלמא, דכד בר נש אתיב ואתנחם על חובוי, קב"ה מחיל ליה, וכל אינון דממתקפין בחובייהו ולא בעו לאתבא קמי קב"ה על (חובוי) חוביהון, לבתר (ינפול) ינפלו לגיהנם, ולא יסקון ליה מתמן לעלמין, תא חזי בגין דאתקיפו לבייהו כל אינון דרא דנח, ובעו לאחזאה חובייהו באתגליא, קב"ה אייתי דינא עלייהו בההוא גוונא, א"ר יצחק ואפילו כד חטי בר נש באתכסיא, קב"ה רחמן, ואי תב בר נש לגביה חפי עליה ומחיל ליה ושביק ליה, ואי לא גלי ליה לעיני כלא, מנלן מסוטה. והכי נמי אתמחון אלין חייביא מארעא באתגלייא, והיך אתמחון, אלא דהוו נפקי מייא והוו רתיחן מן תהומא, וסלקי ואעבר מנייהו משכא, וכיון דאעבר מנייהו משכא, הכי נמי בשרא, ולא אשתארו אלא בגרמייהו לחוד, לקיימא דכתיב וימחו מן הארץ, וכל אינון גרמי אתפרדן דא מן דא, ולא אשתארו כחדא, ומכלא אתעברו מעלמא, רבי יצחק אמר וימחו מן הארץ, מאי וימחו, כמה דאת אמר ימחו מספר חיים, מכאן אוליפנא, דלית לון תחיה לעלמין, ולא יקומון בדינא:

והקימותי את בריתי אתך -- אמר רבי אלעזר, מהכא קיומא דברית לעילא כקיומא דברית לתתא, משמע דכתיב אתך, וא"ר אלעזר, מכאן אוליפנא, דכד זכאין אינון בעלמא, אתקיים עלמא לעילא ותתא, א"ר שמעון, מלה סתים איהו כד אתערותא דדכורא לגבי נוקבא כד איהו מקני לה, תא חזי רזא דמלה, כד צדיקא איהו בעלמא, מיד שכינתא לא אתעדיאת מניה, ותיאובתא דילה ביה, כדין תיאובתא דלעיל לגבה ברחימו, כתיאובתא דדכורא לנוקביה כד איהו מקני לה, ועל דא והקימותי את בריתי אתך, אתער תיאובתא בגינך, כגוונא דא (בראשית יז כא) ואת בריתי אקים את יצחק.

והקימותי את בריתי אתך למהוי את בריתי בעלמא, ולבתר ובאת אל התיבה, דאלמלא לאו איהו צדיק (ברית) לא ייעול לתיבותא, דהא לא אתחבר לתיבה בר צדיק, ובגיני כך ובאת אל התיבה והא אתמר, אמר רבי אלעזר, בכל זמנא דבני נשא יתאחדון בברית ולא ישבקון ליה, לית עם ולישן בעלמא דייכול לאבאשא לון, ונח אתקיף בברית דא ונטר ליה, בגיני כך קב"ה נטר ליה (וכל דיליה), וכל בני דריה לא נטרו ליה, בגין כך קב"ה אעבר לון מעלמא, והא אתמר בההוא חובא ממש דאינון חאבו, בההוא גוונא אתמחון מעלמא.

רבי יהודה הוה שכיח קמיה דרבי שמעון, והוו עסקי בהאי קרא, דכתיב (מלכים א יח ל) וירפא את מזבח יהו"ה ההרוס, מאי וירפא, תא חזי בימי אליהו ישראל כלהו שבקו ליה לקב"ה, ושבקו ברית קיימא דלהון, כד אתא אליהו וחמא דקא שבקו בני ישראל האי ברית קיימא, ואעברו מנייהו האי ברית, כיון דחמא אליהו כך, אתא לאתקנא מלה לדוכתיה, כיון דקריב מלה לדוכתיה, אתסי כלא, הדא הוא דכתיב וירפא את מזבח יהו"ה ההרוס, דא ברית קיימא, (ד"א ל"ג, דאתא לאתקנא מזבח יהו"ה ההרוס, ברית קיימא) דהוה שביק מעלמא. וכתיב (שם) ויקח אליהו שתים עשרה אבנים למספר שבטי בני יעקב, דא הוא תקונא דמזבח יהו"ה, אשר היה דבר יהו"ה אליו לאמר ישראל יהיה שמך, מאי טעמא אדכר הכא ישראל, אלא ודאי ישראל יהיה שמך ודאי, לאסתלקא לעילא, ולאתבא ברית קיימא לאתריה, והיינו דכתיב כי עזבו בריתך בני ישראל, ובגין כך את מזבחותים הרסו.

תא חזי כל זמנא דישראל נטרו קיימא קדישא, כדין עבדי קיומא לעילא ותתא, וכד שבקי להאי ברית, כדין לא אשתכח קיום לעילא ותתא, דכתיב (ירמיה לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, ובגין כך וירפא את מזבח יהו"ה ההרוס, וכי רפואה איהו, הכי הוא ודאי, דהא מקיים לההוא אתר דמהימנותא תליא ביה.

תא חזי אוף הכי פנחס, בשעתא דקני לעובדא דזמרי, אתקין להאי ברית באתריה, ובגין כך כתיב (במדבר כה יב) הנני נותן לו את בריתי שלום, וכי ס"ד דבגין פנחס הוה, ומה קטטא הוה ליה לפנחס בהאי ברית, אלא הכא אתקשר מלה בדוכתיה, הנני נותן לו את בריתי, ומה אתן לו שלום, (לאתחברא כל חד בדוכתיה), לאתחברא ברית באתריה, ועל דא הנני נותן לו את בריתי (שלום), ומה (נ"א איהו) שלום, דאיהו אתריה לאתחברא בהדיה מה דאתפרש מניה בחובייהו, בגיניה אתחבר ביה, ועל דא הואיל והוא אתקין מלה בדוכתיה, מכאן ולהלאה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלקיו וגו'.

א"ר שמעון, לית לך מלה בעלמא דקב"ה קני לה כמו חובא דברית, כמה דאת אמר (ויקרא כו כה) חרב נוקמת נקם ברית, ותא חזי לא אשתלים חובא דדרא דטופנא אלא בגין דחבו בחבילו דארחייהו על ארעא, ואע"ג דהוו מקפחי דא לדא כדכתיב ותמלא הארץ חמס, (וחמס מכלא הוה, ובגין כך) וכתיב כי מלאה הארץ חמס מפניהם, מכל מקום, ותשחת הארץ לפני האלהי"ם, והנני משחיתם, מדה כנגד מדה, הנני משחיתם בחובא דחבלותא, ואית דאמרי דלא אשתלים קסטייהו אלא בחובא דחמס, דהוו מקפחין דא לדא, דהוו בישין לשמים ולבריות, תא חזי כמה אינון ממנן מלעילא דאתפקדן על קלי דאינון דמסרי דינא על חבריהון על מה דעבדי לון, ועל דא כתיב כי מלאה הארץ חמס מפניהם, ובגין כך כתיב והנני משחיתם את הארץ:

ויאמר יהו"ה לנח בא אתה

ויאמר יהו"ה לנח בא אתה וכל ביתך א"ר שמעון אמאי בכלהו (ד"א ל"ג אמר) אלהי"ם, והכא יהו"ה, מאי שנא הכא דאתמר יהו"ה שמא עלאה דרחמי, אלא רזא איהו דאוליפנא, לאו אורח ארעא לקבלא אתתא אושפיזא בהדה אלא ברשו דבעלה, אוף הכי (נמי נח) נח בעא לאעלא בתיבותא לאתחברא בהדה, ולאו הוה (ליה) יאות עד דבעלה דתיבה יהב ליה רשו לאעלאה (בהדה), דכתיב בא אתה וכל ביתך אל התיבה, ובגין כך אקרי הכא יהו"ה, בעלה דתיבה, וכדין עאל נח ואתחבר בהדה.

וכן אוליפנא, דלית ליה רשו לאושפיזא למיעאל לביתא אלא ברשו בעלה מאריה דביתא, הה"ד לבתר ויבא נח וגו', תא חזי מה כתיב כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, מכאן אוליפנא, דלא יקבל בר נש אושפיזא בביתיה אי איהו חשיד ביה דאיהו חייבא, אלא אי קאים בעינוי לזכאה, דלא חשיד בעינוי כלל, הה"ד בא אתה וכל ביתך אל התיבה, מאי טעמא, בגין כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, ואוליפנא דאי יהיב ליה רשו בלחודוי, ולא יהיב רשו לכל אינון דאתיין עמיה, לא ייעול לון לביתא, הה"ד בא אתה וכל ביתך אל התיבה, לכלא יהיב רשותא למיעל, ומקרא דא אוליפנא רזא דאורחוי דארעא, (ד"א, ל"ג בא אתה וכל ביתך אל התיבה וגו').

רבי יהודה פתח, (תהלים כד א) לדוד מזמור ליהו"ה הארץ ומלואה תבל ויושבי בה, הא תנינן לדוד מזמור, דאמר שירתא ולבתר שארת עליה רוח קדישא, מזמור לדוד, דשארת עליה רוח קדישא ולבתר אמר שירתא, ליהו"ה הארץ ומלואה, האי קרא על ארעא דישראל אתמר דאיהי ארעא קדישא, ומלואה דא שכינתא, כמה דאת אמר (ד"ה ב ה יד) כי מלא כבוד יהו"ה את בית יהו"ה, וכתיב (שמות מ לד) וכבוד יהו"ה מלא את המשכן, מאי מלא ולא מילא, אלא מלא ודאי, דאתמליא מכלא, דאתמליא מן שמשא, סיהרא שלים בכל סטרין, מלא מכל טובא דלעילא, כאסקופא דא דאתמליא מכל טובא דעלמא, ועל דא כתיב ליהו"ה הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה דא שאר ארעאן.

דבר אחר, ליהו"ה הארץ ומלואה, דא ארעא קדישא עלאה דקב"ה אתרעי בה, ומלואה אלין נשמתהון דצדיקיא, (ד"א, ל"ג דכלהון מליין לה) אתמלייא (ד"א, דאתמלייא) מנייהו, מחילא דעמודא חד דעלמא קיימא עליה, ואי תימא על חד קיימא, תא חזי מה כתיב, (תהלים כד ב) כי הוא על ימים יסדה, כי הוא, מאן הוא, דא קב"ה, כמה דאת אמר (שם ק ב) הוא עשנו, וכתיב (איוב כח כד) כי הוא לקצות הארץ יביט, על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה, אלין שבעה עמודים דקיימא (ארעא) עלייהו, ומליין לה והיא אתמלייא מנייהו, היך אתמליא מנייהו, בשעתא דאסגיאו זכאין בעלמא כדין ארעא דא עבדת פירין ואתמליא מכלא, ובשעתא דאסגיאו חייבין בעלמא, כדין כתיב (שם יד יא) אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש, אזלו מים מני ים, דא ארעא קדישא דאמרן דאשתקיא משקיו עלאה, ונהר יחרב ויבש, ההוא עמודא חד דקאים עלה לאתנהרא מניה, ונהר יחרב ויבש, כמה דאת אמר (ישעיה נז א) הצדיק אבד.

ואמר רבי יהודה, בההוא זמנא דאתאבידו אינון חייבין מעלמא, קב"ה (עציב) (נ"א אסתכל) אשתדל על עלמא, ולא חמא מאן (דקאים) דאגין עלה, ואי תימא הא נח, דהוה ליה לאגנא על (דריה) גרמיה, ולאפקא מניה תולדין לעלמא, הה"ד כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה, בדור הזה דייקא.

רבי יוסי אמר, בדור הזה, דא שבחא דיליה, דהוה בההוא דרא חייבא ואשתכח כולי האי איש צדיק תמים, (ודאי ולאו בדרא דיליה אלא), (ס"א ודא די ליה) ואפילו בדרא דמשה, אבל לא הוה יכיל לאגנא על עלמא, בגין דלא אשתכחו עשרה בעלמא, כמה דאת אמר (בראשית יח לב) אולי ימצאון שם עשרה ולא אשתכחו תמן, אוף הכא לא אשתכחו עשרה, אלא הוא ותלת בנוי ונוקבייהו, ולא הוו עשרה.

רבי אלעזר שאיל ליה לרבי שמעון אבוי, הא תנינן בשעתא דעלמא אתמליא חובי בני נשא ודינא נפק, ווי לההוא זכאה דאשתכח בעלמא דאיהו אתפס בחובוי דחייביא בקדמיתא, נח איך אשתזיב דלא אתפס בחובייהו, א"ל הא אתמר דקב"ה בעא לאפקא מניה תולדין לעלמא מגו תיבותא, ותו דהא דינא לא יכלא לשלטאה עלוי, בגין דהוה טמיר וגניז בתיבה ואתכסייא מעינא, ותא חזי כתיב (צפניה ב ג) בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף יהו"ה, ונח בקש צדק ועאל בגווה דתיבותא, ואסתתר ביום אף יהו"ה, ועל דא דינא לא יכיל לשלטאה ולקטרגא ליה, הכא אתרמיז לאינון קדישי עליונין, למנדע ברזא דאתוון קדישין עלאין, הפוכא דאתוון כ"ב, לאתמחי לאינון חייביא, ועל דא וימחו מן הארץ, כתיב בא אתה וכל ביתך.

רבי יצחק פתח, (ישעיה סג יב) מוליך לימין משה זרוע תפארתו, בוקע מים מפניהם, לעשות לו שם עולם, (נ"א זרוע תפארתו) דא זכותא דאברהם, דאיהו ימינא ממשה תפארת דמשה, ובגין כך בוקע מים מפניהם, דהא זכותא דאברהם בוקע מים איהו, וכל דא למה לעשות לו שם עולם. תא חזי מה בין משה לשאר בני עלמא, בשעתא דא"ל קב"ה למשה (שמות לב י) ועתה הניחה לי וגו', ואעשה אותך לגוי גדול וגו', מיד אמר משה וכי אשבוק דינהון דישראל בגיני, השתא יימרון כל אינון בני עלמא דאנא קטלית לון לישראל, כמה דעבד נח, דכיון דאמר ליה קב"ה דישזיב ליה בתיבותא, (כמה דאתמר) דכתיב ואני הנני מביא את המבול מים וגו', וכתיב ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה, ואני הנני מקים את בריתי וגו', ובאת אל התיבה, כיון דאמר ליה דישתזיב הוא ובנוי, לא בעא רחמין על עלמא ואתאבידו, ובגין כך אקרון מי המבול על שמיה, כמה דאת אמר (ישעיה נד ט) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח, אמר משה השתא יימרון בני עלמא דאנא קטילת לון, בגין דאמר לי ואעשה אותך לגוי גדול, השתא טב לי דאימות ולא ישתצון ישראל, מיד ויחל משה את פני יהו"ה אלקיו, בעא רחמין עלייהו ואתער רחמי על עלמא.

ואמר רבי יצחק, שירותא דבעא רחמי עלייהו מאי קאמר, למה יהו"ה יחרה אפך בעמך, וכי מלה דא איך אמר לה משה למה, והא עבדו עבודה זרה, כמה דאת אמר עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויאמרו אלה וגו', ומשה אמר למה, אלא הכי אוליפנא, מאן דמרצה לאחרא לא בעי למעבד ההוא חובא (דאיהו) רב, אלא יזעיר ליה קמיה, ולבתר יסגי ליה קמיה אחרא (ד"א ל"ג חייבא), דכתיב אתם חטאתם חטאה גדולה, ולא שביק ליה לקב"ה, עד דמסר גרמיה למותא, דכתיב ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, וקב"ה מחיל לון, דכתיב וינחם יהו"ה על הרעה וגו', ונח לא עבד כן, אלא בעא לאשתזבא, ושביק כל עלמא.

ובכל זמנא דדינא שריא על עלמא, רוח קודשא אמר, ווי דלא אשתכח כמשה, דכתיב ויזכור (ימי עולם משה עמו וגו'), (ישעיה סג יא) איה המעלם מים וגו', דכתיב (שמות יד טו) ויאמר יהו"ה אל משה מה תצעק אלי, דהא איהו בצלותא סליק לון מן ימא, ובגין דשוי גרמיה בצלותא עלייהו דישראל בימא, אקרי (על שמיה) המעלם מים, דאיהו אסיק לון מן ימא, איה השם בקרבו את רוח קדשו, דא איהו משה דאשרי שכינתא בינייהו דישראל, מוליכם בתהומות, כד אתבקעו מיא ואזלו בגו תהומי ביבשתא, דגלידו מיא, (וכלא אתמר על משה), (נ"א ועל דא אקרי משה עמו) בגין דאמסר גרמיה על ישראל.

אמר רבי יהודה, אף על גב דזכאה הוה נח, לאו איהו כדאי (בגין) דקב"ה יגין על עלמא בגיניה, תא חזי, משה לא תלה מלה בזכותיה אלא בזכות אבהן קדמאי, אבל נח לא הוה ליה במאן דיתלי בזכותא כמשה, אמר רבי יצחק, ועם כל דא כיון דאמר ליה קב"ה והקימותי את בריתי אתך, הוה ליה למבעי רחמי עלייהו, וקרבנא דאקריב לבתר, דיקריב ליה מן קדמת דנא, דלמא ישכך רוגזא מעלמא, אמר רבי יהודה, מאי הוה ליה למעבד, דהא חייבי עלמא הוו מרגיזין קמי קב"ה ואיהו יקריב קרבנא, אלא ודאי נח דחיל על גרמיה הוה, בגין דלא יערע ביה מותא בגו חייבי עלמא, דהוה חמי עובדיהון בישא כל יומא, והיך מרגזן קמי קב"ה כל יומא.

רבי (אלעזר פתח) יצחק אמר, כל זמנא דחייבי עלמא אסגיאו, זכאה דאשתכח בינייהו הוא אתפס בקדמיתא, דכתיב (יחזקאל ט ו) וממקדשי תחלו, ותנינן אל תקרי ממקדשי, אלא ממקודשי, ונח היך שזיב ליה קב"ה בין כל אינון חייביא, אלא בגין דיפקון מניה תולדין בעלמא, דהוה צדיק כדקא יאות, ותו דאיהו אתרי בהו כל יומא ויומא ולא קבילו מניה, וקיים בנפשיה קרא דכתיב (שם ג יט) ואתה כי הזהרת רשע וגו', וכתיב ואתה את נפשך הצלת, מכאן כל מאן דאזהר לחייבא אע"ג דלא קביל מניה, הוא שזיב ליה לגרמיה, וההוא חייבא אתפס בחוביה, ועד כמה יזהר ליה, עד דימחי ליה, הא אוקמוה חבריא.

רבי יוסי הוה שכיח קמיה דרבי שמעון יומא חד, א"ל מאי חמא קב"ה לשיצאה כל חיות ברא ועוף שמיא עמהון דחייביא, אי בני נשא חטאן בעירי ועופי שמיא ושאר בריין מה חטו, א"ל בגין דכתיב כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, כלהו הוו מחבלי ארחייהו, שבקי זיניהו ודבקו בזינא אחרא, תא חזי אינון חייבי עלמא גרמו הכי לכל בריין, ובעון (לאשכחא) לאכחשא עובדא דבראשית, ואינון גרמו לכל בריין לחבלא אורחייהו כמה דאינון מחבלן, אמר קב"ה אתון בעיתו (לאשכחא) לאכחשא עובדי ידי, אנא אשלים רעותא דלכון, ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה, אהדר עלמא למיין כמה דהוה בקדמיתא מיין במיין, והא אתמר, מכאן ולהלאה אעביד בריין אחרנין בעלמא כדקא יאות:

ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו

ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו רבי חייא פתח ואמר, (ירמיה כג כד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם יהו"ה, כמה אינון בני נשא אטימין לבא סתימין עיינין, דלא משגיחין ולא ידעין ביקרא דמאריהון, דכתיב ביה הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, היך בעון בני נשא לאסתתרא מחובייהו, ואמרי מי רואנו ומי יודענו, וכתיב (ישעיה כט טו) והיה במחשך מעשיהם, לאן יתטמרון מקמיה, למלכא דבנה פלטרין, ועבד תחות ארעא טמירין פצירין, ליומין מרדו בני פלטרין במלכא, אסחר (אצער) עלייהו מלכא בגייסוי, מה עבדו עאלו וטמירו גרמייהו תחות נוקבי פסירין, אמר מלכא אנא עבדית לון, ומקמאי אתון בעאן לאתטמרא, הה"ד אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם יהו"ה, אנא הוא דעבדית נוקבי פסירין, ועבדית חשוכא ונהורא, ואתון היך יכלין לאתטמרא מקמאי.

תא חזי כד בר נש חטי קמי מאריה, ואמשיך גרמיה לאתכסיא, קב"ה עביד ביה דינא באתגליא, וכד בר נש אדכי גרמיה, קב"ה בעי לאסתרא ליה דלא יתחזי ביום אף יהו"ה, דודאי אבעי ליה לאיניש דלא יתחזי קמי מחבלא כד שריא על עלמא, דלא יסתכל ביה, דהא כל אינון דיתחזון קמיה אית ליה רשו לחבלא, והיינו דקאמר רבי שמעון, כל בר נש דעיניה בישא, עינא דמחבלא שריא עלוי, ואיהו מחבלא דעלמא אקרי, ולבעי ליה לאיניש לאסתמרא מניה, ולא לאתקרבא בהדיה דלא יתזק (קמיה), ואסיר למקרב בהדיה באתגליא, ומשום הכי מאיש רע עין בעי לאסתמרא מניה, מקמי מלאך המות על אחת כמה וכמה.

(ועל דא) מה כתיב בבלעם, (במדבר כד ד) ונאם הגבר שתום העין, דעינא בישא הוה ליה, ובכל אתר דהוה מסתכל ביה הוה אמשיך עליה רוח מחבלא, ובגין כך הוה בעי לאסתכלא בהו בישראל בגין דישצי בכל אתר דעיניה הוה מסתכל, מה כתיב וישא בלעם את עיניו, דזקיף עינא חד ומאיך עינא חד, בגין לאסתכלא בהו בישראל בעינא בישא, תא חזי מה כתיב וירא את ישראל שוכן לשבטיו, חמא דשכינתא חפיא עלייהו ורביעא עלייהו, מתתקנא בתריסר שבטין תחותה, ולא יכיל לשלטאה עלייהו עיניה, אמר איך איכול להון, דהא רוחא קדישא עלאה רביעא עלייהו וחפת לון בגדפהא, הה"ד כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו, מי יקימנו מעלייהו, בגין דיתגליין ותשלוט עינא עלייהו, ועל דא קב"ה בעא לחפיא לנח לאסתתרא מעינא, דלא יכול רוח מסאבא לשלטאה עליה, בגין דלא יתחבל והא אתמר. ויבא נח, כמה דאתמר לאסתתרא מעינא, מפני מי המבול, (דהא) דמיין דחקו ליה, אמר רבי יוסי, חמא מלאך המות דהוה אתי (ד"א, ל"ג לגביה) ובגין כך עאל לתיבותא, ואסתמר בה תריסר ירחי (שתא), ואמאי תריסר ירחין, פליגי בה רבי יצחק ורבי יהודה, חד אמר י"ב ירחין דכך איהו דינא דחייביא, וחד אמר לאשלמא צדיק (נ"א צריך) דרגין תריסר, ושאר דרגין דאתחזי לאפקא מן תיבה.

רבי יהודה אמר, שיתא ירחי אינון במיא, ושיתא ירחי באשא, והא הכא מייא הוו אמאי תריסר ירחי, אמר (ליה) רבי יוסי בתרי דינין דגיהנם אתדנו, במיא ואשא, במיא דמיין דנחתו עלייהו מלעילא הוו צנינין כתלגא, באשא דמיין דנפקי מתתא הוו רתיחן כאשא, ועל דא בדינא דגיהנם אתדנו באשא ומייא, (ובגין כך תריסר ירחי הוו, דאמר ר"א דינא דחייביא בגיהנם תריסר ירחי הוו והא אוקמוה, ועל דא כל אינון חייבי עלמא אתדנו בתרין דינין אלין במיא ואשא), עד דאשתציאו מעלמא, ונח הוה מסתתר בתיבותא ואתכסי מעינא, ומחבלא לא קריב לגביה, ותיבותא איהי הוה שטיא על אנפי מיא, כמה דאת אמר וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ. ארבעים יום לקו, דכתיב ויהי המבול ארבעים יום על הארץ וגו', וכל שאר זמנא אתמחון מעלמא, הה"ד וימחו מן הארץ, ווי לון לאינון חייביא דהא לא יקומון לאחייא בעלמא ולמיקם בדינא, הה"ד וימחו, כמה דאת אמר (תהלים ט ו) שמם מחית לעולם ועד, דאפילו למיקם בדינא לא יקומון:

וישאו את התיבה

וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ רבי אבא פתח, (שם נז ו) רומה על השמים אלהי"ם על כל הארץ כבודך, ווי לון לחייביא דאינון חטאן ומרגיזין למאריהון בכל יומא, ובחובייהו דחיין לה לשכינתא מארעא, וגרמין דתסתלק מעלמא, דשכינתא אקרי אלהי"ם, ועלה כתיב רומה על השמים אלהי"ם, תא חזי מה כתיב, וישאו את התיבה, דדחיין לה לבר, ותרם מעל הארץ, דלא שרייא בעלמא ואסתלקת מנה, וכד אסתלקת מעלמא, הא לית מאן דישגח בעלמא, ודינא שלטא (בדינא) כדין עלוי, וכד יתמחון חייבי עלמא ויסתלקון מניה (דעלמא), שכינתא אהדרת מדורה בעלמא, א"ל רבי ייסא, אי הכי הא ארעא דישראל דאתמחון חייביא דהוו בההוא זמנא, אמאי לא אהדרת שכינתא לאתרה כדבקדמיתא, א"ל בגין דלא אשתארו בה שאר זכאי עלמא, אלא (אבל) בכל אתר דאזלו נחתת ושויאת מדורה עמהון, ומה בארעא נוכראה אחרא לא אתפרשא מנייהו, כל שכן אי אשתארו בארעא קדישא. והא אתמר, בכל חובין דחייבי עלמא דחיין לה לשכינתא, חד מנייהו מאן דמחבל אורחיה על ארעא כדאמרן, ובגין כך לא חמי אנפי שכינתא, ולא עאל בפלטרין, ועל דא כתיב באלין וימחו מן הארץ, אתמחון מן כלא.

תא חזי בההוא זמנא דזמין קב"ה לאחייאה מתייא, כל אינון מתין דישתכחון לבר בשאר ארעין נוכראין, קב"ה יברא לון גופייהו (נ"א יוקים לון בגופייהו) כדקא חזי, דהא גרמא חד דאשתאר ביה בבר נש תחות ארעא, ההוא גרמא יתעביד כחמירא בעיסה, ועליה יבני קב"ה כל גופא, ולא יהיב לון קב"ה נשמתין אלא בארעא דישראל, דכתיב (יחזקאל לז יב) הנה אני פותח את קברותיכם, והעליתי אתכם מקברותיכם עמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל, דיתגלגלון תחות ארעא, ולבתר מה כתיב ונתתי רוחי בכם וחייתם וגו', דהא בארעא דישראל יקבלון נשמתין כל אינון בני עלמא. בר אלין דאסתאבו וסאיבו ארעא, דבאלין כתיב וימחו מן הארץ, מן הארץ דייקא, ואע"ג דאקשו ואפליגו קדמאי על דא, וימחו כמה דאת אמר (תהלים סט כט) ימחו מספר חיים, א"ל רבי שמעון, ודאי לית לון חולקא בעלמא דאתי, דכתיב וימחו מן הארץ, וכתיב (ישעיה ס כא) לעולם יירשו ארץ, אבל יקומון בדין, ועלייהו כתיב (דניאל יב ב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם, ואלה לחרפות לדראון עולם, ופלוגתא בהא, אבל כלא כמה דאוקמוה חברייא:

וימח את כל היקום אשר על פני האדמה רבי אבא אמר, (את כל) לאכללא כל אינון שליטין דשלטין ממנן על ארעא, ודא הוא היקום אשר על פני האדמה, דכד עביד קב"ה דינא בבני עלמא, אעבר לאינון שליטין דממנן עלייהו בקדמיתא, ולבתר לאינון דיתבי תחות גדפייהו, דכתיב (ישעיה כד כא) יפקוד יהו"ה על צבא המרום במרום, ולבתר ועל מלכי האדמה על האדמה, והיך מתעברן קמיה, אלא אעבר לון בנורא דדליק, הה"ד (דברים ד כד) כי יהו"ה אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא, אשא (הוא) דאכיל אשא, ההוא יקום דעלייהו (נ"א מעבר) באשא, ואינון דיתבי תחותייהו במיא, ובגיני כך וימח את כל היקום אשר על פני האדמה, ולבתר מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים, וימחו מן הארץ כל אלין דלתתא, וישאר אך נח, אך למעוטי דלא אשתארו בעלמא בר נח ודעמיה בתיבותא, רבי יוסי אומר, חגיר הוה דאכיש ליה אריא והא אוקמוה:

ויזכור אלהי"ם את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה רבי חייא פתח, (משלי כב ב) ערום ראה רעה ונסתר, האי קרא אתמר על נח דעאל לתיבותא ואסתתר בה, ועאל לגו תיבותא בזמנא דמייא דחקו ליה, והא אתמר דעד לא עאל לתיבותא חמא ליה למלאך המות דאזיל בינייהו ואסחר לון, כיון דחמא ליה עאל לתיבה ואסתתר בגוה, הה"ד ערום ראה רעה ונסתר, ראה רעה דא מלאך המות ונסתר מקמיה, הה"ד מפני מי המבול.

רבי יוסי אמר, ערום ראה רעה ונסתר, (ויסתר לא כתיב) אהדר על מה דאתמר, בזמנא דמותא שריא בעלמא בר נש חכים יסתר ולא יקום לבר ולא יתחזי קמי מחבלא, בגין דכיון דאתייהיב ליה רשו יחבל כל אינון דישתכחון קמיה ויעברון קמיה באתגלייא, וסופא דקרא ופתאים עברו ונענשו, עברין קמיה ואתחזיין קמיה ונענשו, דבר אחר, עברו, עברו פקודא (דא) (נ"א דמאריהון) ונענשו.

דבר אחר, ערום ראה רעה ונסתר, דא נח, ופתאים עברו ונענשו, אלין בני דריה, (ונענשו) כיון דאסתתר ואשתהי תמן כל ההוא זמנא, לבתר ויזכור אלהי"ם את נח.

א"ר שמעון, (ויזכור אלהי"ם את נח), תא חזי בשעתא דדינא אתעביד, לא כתיב ביה זכירה, כיון דאתעביד (ביה) דינא ואתאבידו חייבי עלמא, כדין כתיב ביה זכירה, דהא כד דינא שריא בעלמא אתחברותא לא אשתכח, ומחבלא שריא על עלמא, כיון דאתעבר דינא ואשתכיך רוגזא תב כלא לאתריה, ובגין כך כתיב הכא ויזכור אלהי"ם את נח, דביה שריא זכור, דנח איש צדיק כתיב ביה.

כתיב (תהלים פט י) אתה מושל בגאות הים, בשוא גליו אתה תשבחם, בשעתא דימא קפיץ בגלגלוי, ותהומי סלקי ונחתי, קב"ה שדר חד חוטא מסטרא דימינא, ומשיך גלגלוי ושכיך זעפיה, ולית מאן דידע ליה. יונה נחת לימא, ואזדמן ליה ההוא נונא ובלע ליה, היך לא נפקת נשמתיה מניה ולא פרחא מיד, אלא בגין דקב"ה שליט בההוא גאותא דימא, וההוא גאותא דימא הוא חד חוטא דשמאלא, דסליק ליה לימא לעילא, וביה אסתלק, ואי לאו ההוא חוטא דמטי ליה מסטרא דימינא, לא סלקא לעלמין, דכד (דכיון) דההוא חוטא נחית לימא וימא אתאחיד בה, כדין מתערין גלגלוי, ושאגן למטרף טרפא, עד דקב"ה אתיב ליה (לון) לאחורא, ותבין לאתרייהו, הה"ד בשוא גליו אתה תשבחם, תשבחם לאינון גלי ימא, תשבחם תתבר לון לאתבא לאתרייהו, דבר אחר, תשבחם ממש, שבחא הוא לון בגין דסלקין בתיאובתא למחמי, מכאן כל מאן דכסיף לאסתכלא ולמנדע אע"ג דלא יכיל, (נ"א ולא יהבי ליה רשותא), שבחא איהו דיליה, וכלא משבחן ליה.

אמר רבי יהודה, נח כד הוה בתיבה דחיל הוה דלא ידכר ליה קב"ה לעלמין, וכיון דאתעביד דינא ואתעברו חייבי עלמא, כדין מה כתיב ויזכור אלהי"ם את נח, רבי אלעזר אמר תא חזי בשעתא דדינא שריא בעלמא, לא ליבעי ליה לאיניש דידכר שמיה לעילא, (קמי דקב"ה בעלמא), דהא אי אדכר שמיה ידכרון חובוי (כלהו), וייתון לאשגחא ביה, מנלן משונמית, דההוא יומא יום טוב דראש השנה הוה, וקב"ה דאין עלמא, וכדין אמר לה אלישע (מלכים ב ד יג) היש לדבר לך אל המלך, דא קב"ה, דכדין אקרי מלך, מלך הקדוש מלך המשפט, ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת, לא בעינא דידכרון לי וישגחון בי, אלא בתוך עמי, מאן דעייל רישיה בין עמא (כלא), לא ישגחון עליה למידן ליה לביש, בגיני כך אמרה בתוך עמי, תא חזי נח בשעתא דרוגזא שריא בעלמא לא אדכר, כיון דדינא אתעבר, מה כתיב ויזכור אלהי"ם את נח, השתא אדכר שמיה, דבר אחר, ויזכור אלהי"ם את נח, כמה דאת אמר ואזכור את בריתי.

רבי חזקיה הוה אזיל מקפוטקיא ללוד, פגע ביה רבי ייסא, א"ל תווהנא עלך דאת בלחודך, דהא תנינן דלא יפוק בר נש יחידאי באורחא, א"ל רביא חד אזיל בהדאי ואיהו אתי אבתראי, א"ל ועל דא תווהנא איך אזיל בהדך מאן דלא תשתעי ביה מלי דאורייתא, דהא תנינן כל מאן דאזיל בארחא ולאו עמיה מלי דאורייתא אסתכן בנפשיה, א"ל הכי הוא ודאי, אדהכי מטא ההוא רביא אנת, א"ל מקרתא דלוד, ושמענא דהאי בר נש חכים אזיל תמן, וזמיננא גרמאי לפולחניה ולמיהך בהדיה, א"ל ברי ידעת מלי דאורייתא, א"ל ידענא, דהא אבא הוה אוליף לי בפרשת קרבנות, וארכיננא אודנאי למאי דהוה אמר עם אחי דאיהו קשישא מנאי, א"ל רבי ייסא ברי אימא לי.

פתח ואמר ויבן נח מזבח ליהו"ה, ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור, ויעל עולות במזבח: ויבן נח מזבח -- דא איהו מזבח דאקריב ביה אדם קדמאה, נח אמאי קריב עולה, דהא עולה לא סלקא אלא בגין הרהורא ורעותא דלבא, ונח במה חב. אלא נח הרהר ואמר הא קב"ה גזר דינא על עלמא דיתחרב, דילמא בגין דשזיב לי כל זכותא פקע לי, ולא ישתאר לי זכו בעלמא, מיד ויבן נח מזבח ליהו"ה. ההוא מזבח דאקריב ביה אדם הראשון הוה, אי הכי אמאי ויבן, אלא בגין דחייבי עלמא גרמו דלא קיימא בדוכתיה, כיון דאתא נח כתיב ביה ויבן.

ויעל עולות עלת כתיב, חדא. כתיב (ויקרא א יג) עולה הוא אשה ריח ניחח ליהו"ה, (לעולם עולה סלקא דכר) אי עולה סלקא דכר ולא סלקא נוקבא, דכתיב זכר תמים יקריבנו אמאי כתיב אשה דהא אש בעי לאשתכחא תמן, אלא אע"ג דעולה אתקריב דכר, ולאתריה אתקריב, נוקבא לא בעיא לאתפרשא מניה, אלא בה אתקריב, בגין לחברא דא בדא, דסלקא נוקבא לגבי דכורא לאתחברא כחדא, ואע"ג דאשה לשום אישים. נח אצטריך ליה למקרב עולה, דאיהו באתר דדכורא עבד ליה קב"ה, לאתחברא ולאעלאה בתיבה, ועל דא אקריב עולה, עולה הוא אשה, אש ה', דאתחבר (בה) שמאלא בנוקבא, דהא (כל) נוקבא מסטרא דשמאלא קא אתיא, ודכורא מסטרא דימינא, באתדבקותא דא בדא, ובגין כך אקרי (עולה) נוקבא אשה, אשה קטירו דרחימו, דאחיד בה שמאלא לסלקא לה לעילא, ולאתקשרא כחדא, ובגין כך כתיב עולה הוא אשה, קשירו דדכר ונוקבא דא בדא:

להמשך הפרשה (עוד 89 קטעים)