ספר הזוהר – פרשת בראשית

בראשית קמא

בראשית. בריש (נ"א, בראשית בחכמתא דמלכא גליף וכו') הורמנותא דמלכא גליף גלופי (נ"א, גליפו) בטהירו עלאה בוצינא דקרדינותא ונפיק גו סתים דסתימו מרישא (נ"א, מרזא) דאין סוף קוטרא (פי' עשן) בגולמא נעיץ בעזקא לא חוור ולא אוכם לא סומק ולא ירוק ולאו גוון כלל.

כד (נ"א, הדר) מדיד משיחא, עביד גוונין לאנהרא, לגו בגו בוצינא, נפיק (נ"א, ונפיק) חד נביעו דמניה אצטבעו גוונין לתתא, סתים גו סתימין דרזא דאין סוף, בקע ולא בקע אוירא דיליה, לא אתיידע כלל, עד דמגו דחיקו דבקיעותיה, נהיר נקודה חדא סתימא עלאה, בתר ההיא נקודה לא אתיידע כלל ובגין כך אקרי ראשית מאמר קדמאה דכלא

(עיין בסוף הספר סי' א')

והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים כככבים לעולם ועד (דניאל יב ג), זהר סתימא דסתימין, בטש אוירא דיליה, (דמטי ולא מטי) (נ"א, ואנהיר) בהאי נקודה, (ס"א, נהורא) וכדין אתפשט האי ראשית, ועביד ליה היכלא ליקריה ולתושבחתיה, (יקרא להיכליה ולתושבחתא), (נ"א, וליקריה ולהיכליה ולתושבחתיה), תמן זרע זרעא דקודשא לאולדא לתועלתא דעלמא, ורזא דא (ישעיה ו יג) זרע קדש מצבתה.

זהר דזרע זרעא ליקריה, כהאי זרעא דמשי דארגוון טב, דאתחפי לגו ועביד ליה היכלא דאיהו תושבחתא דיליה, ותועלתא דכלא, בהאי ראשית ברא ההוא סתימא דלא אתיידע להיכלא דא, היכלא דא אקרי אלהי"ם, ורזא דא בראשית ברא אלהי"ם.

זהר דמניה כלהו מאמרות אתבריאו, ברזא דאתפשטותא דנקודה דזהר סתים דא, אי בהאי כתיב ברא, לית תווהא, דכתיב (בראשית א יז) ויברא אלהי"ם את האדם בצלמו.

זהר רזא דא בראשית קדמאה דכלא, שמיה אהיה שמא קדישא, גליפא בסטרוי (נ"א, נהיר. ונ"א, בגולפא נהיר) אלהי"ם, גליפא בעיטרא (נ"א, בגלופא דעיטרא) אש"ר היכלא טמיר וגניז, שריאותא דרזא דראשית אש"ר, רא"ש דנפיק מראשית, וכד אתתקן לבתר, נקודה והיכלא (בסדרא) כחדא כדין בראשית כליל (ראשית) ראשיתא עלאה בחכמתא לבתר אתחלף גוון ההוא היכלא ואקרי בית (נ"א, ומיניה אתחדש היכלא) ונקודה עלאה אקרי רא"ש כליל דא בדא ברזא בראשית, כד איהו כלא כחדא בכללא חדא, עד לא הוי ישובא בביתא, כיון דאזדרע לתקונא דישובא כדין אקרי אלהי"ם טמירא סתימא.

זהר סתים וגניז, כד בנין (ס"א, עד דבנין) בגויה לאולדא, וביתא קיימא בפשיטו דתקונא דאינון זרע קדש, ועד לא אתעדיאת ולא אתפשט פשיטו דישובא, לא אקרי אלהי"ם, אלא כלא בכללא בראשית, לבתר דאתתקן בשמא דאלהי"ם, אפיק אינון תולדין מההוא זרעא דאזדרע בה. מאן ההוא זרעא אינון אתוון גליפן רזא דאורייתא, דנפקו מההיא נקודה, ההיא נקודה זרע בגו ההוא היכלא רזא (נ"א, זרעא) דתלת נקודין, חל"ם, שור"ק, חיר"ק, ואתכלילו דא בדא ואתעבידו רזא חדא. קו"ל דנפיק בחבורא חדא, בשעתא דנפק, נפקת בת זוגיה בהדיה, דכליל כל אתוון דכתיב א"ת השמי"ם קול ובת זוגו, האי קול דאיהו שמים, איהו אהי"ה בתראה.

זהר דכליל כל אתוון וגוונין כגוונא (נ"א, זרעא) דא עד הכא, יהו"ה אלהינ"ו יהו"ה אלין תלתא דרגין, לקבל רזא דא עלאה בראשית ברא אלהי"ם. בראשית רזא קדמאה, ברא רזא סתימא, לאתפשטא מתמן כלא. אלהי"ם רזא לקיימא כלא לתתא. את השמים, דלא לאפרשא לון דכר ונוקבא כחדא. א"ת כד נטיל אתוון כלהון, כללא דכלהו אתוון אינון רישא וסופא. לבתר אתוסף ה"א לאתחברא כלהו אתוון בה"א, ואתקרי את"ה, ועל דא (נחמיה ט ו) ואתה מחיה את כלם. את רזא אדני והכי אקרי, השמים דא יהו"ה רזא עלאה, וא"ת תקונא דדכר ונוקבא, וא"ת רזא ויהו"ה וכלא חד. הארץ דא אלהי"ם כגוונא עלאה, למעבד פירין ואיבין, שמא דא כלילא בתלת דוכתי, ומתמן אתפרש שמא דא לכמה סטרין. עד הכא רזא דסתרא דסתרין, דגליף ובני וקיים בארח סתים, בסתרא דחד קרא. מכאן ולהלאה, בראשית בר"א שי"ת, מקצה השמים ועד קצה השמים, שית סטרין דמתפשטן מרזא עלאה, באתפשטותא (נ"א, משלש נקודות) דברא מגו נקודה קדמאה, ברא אתפשטותא דחד (נ"א, מגו) נקודה דלעילא, והכא אגליף רזא שמא דארבעין ותרין אתוון:

והמשכילים יזהירו (דניאל יב ג) כגוונא דתנועי (נ"א, דטעמי) דמנגני, ובנגונא דלהון אזלין אבתרייהו אתוון ונקודי ומתנענען אבתרייהו, כחיילין בתר מלכיהון, גופא אתוון, ורוחא נקודי, כלהו נטלי במטלניהון בתר תנועי (נ"א, טעמי) וקיימי בקיומייהו, כד נגונא דטעמי נטיל, נטלי אתוון ונקודי אבתרייהו, כד איהו פסיק אינון לא נטלין וקיימי בקיומייהו. והמשכילים יזהירו אתוון ונקודי, כזהר, נגונא דטעמי, הרקיע, אתפשטותא דנגונא, כגון אינון דמתפשטי בפשיטו ואזלי בנגונא. ומצדיקי הרבים, אינון פסוקי דטעמי דפסקי במטלניהון, דבגין כך אשתמע מלה. יזהירו, אתוון ונקודי, ונהרין כחדא במטלניהו, ברזא דסתימו במטלנותא, (נ"א, באינון) כאינון שבילין סתימין מהאי אתפשט כלא. והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, אינון קיימין וסמכין דההוא אפריון. והמשכילים, אינון קיימין וסמכין עלאין, דאינון מסתכלי בסכלתנו בכל מה דאצטריך ההוא אפריון וסמכין (נ"א, דביה) דיליה. סתרא דא כמה דאת אמר (תהלים מא ב) אשרי משכיל אל דל. יזהירו, דאי לא יזהירו ולא נהרין, לא יכלין לעיינא ולאסתכלא בההוא אפריון, בכל מה דאצטריך, כזהר הרקיע, ההוא דקיימא על גבי אינון משכילים דכתיב ביה (יחזקאל א כב) ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא. זהר דהוא נהיר לאורייתא זהר דנהיר לאינון ראשי דההיא חיה, ואינון ראשי אינון משכילים דנהרין תדיר ומסתכלן לההוא רקיע לההוא נהירו דנפיק מתמן ודא איהו נהירו דאורייתא דנהיר תדיר ולא פסיק.

והארץ היתה תהו ובהו וגו', היתה דייקא מקדמת דנא, תלגא גו מייא, נפקא מינה זוהמא, בההוא חילא דתלגא במייא, ואקיש בה אשא תקיפא, והוה בה פסולת ואתעדיאת, ואתעבידת תה"ו, מאתר (נ"א, מדורא) דזוהמא קינא דפסולת. ובה"ו ברירו דאתבריר מגו פסולת, ואתיישב בה חשך רזא דאשא תקיפא, וההוא חשך חפי על גבי ההוא תה"ו, על גבי ההוא פסולת ואתתקנת מיניה.

ורוח אלהי"ם, רוח קודשא דנפיק מאלהי"ם חיים, ודא מרחפת על פני המים, בתר דהאי רוח נשיב, אבריר דקיקו חד מגו ההוא פסולת כטיסא דזוהמא, כד אתבריר ואצניף ואצריף זמנא ותרין, עד דאשתאר ההוא זוהמא דלית ביה זוהמא כלל. כד האי תהו אבריר ואצריף, נפיק מניה (מלכים א יט יא) רוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים ההוא דחמא אליהו, אבריר בהו ואצריף, ונפק מניה רעש, דכתיב (שם) ואחר הרוח רעש, אבריר חשך ואכליל ברזא דיליה אש, דכתיב ואחר הרעש אש, אבריר רוח ואתכליל ברזא דיליה קול דממה דקה.

תה"ו אתר דלית ביה גוון ולא דיוקנא, ולא אתכליל ברזא דדיוקנא, השתא איהו בדיוקנא, כד מסתכלן ביה לית ליה דיוקנא כלל. לכלא אית לבושא לאתלבשא, בר האי (דאתחזי ביה וליתיה כלל ולא הוי). בה"ו להאי אית ליה ציורא ודיוקנא, אבנין משקעין גו גליפא (נ"א, קליפה) דתהו, נפקי גו גליפא דמשקען תמן, ומתמן משכי תועלתא לעלמא, בציורא דלבושא משכי תועלתא מעילא לתתא, וסלקי מתתא לעילא, ועל דא נקובין ומפולמין, הני תליין באוירא, לזמנין תליין באוירא דסלקי מתמן לעילא, לזמנין מטמרין ביומא דעיבא ומפקי מיין מגו תהומא לאתזנא תה"ו מתמן, דהא כדין חדוה ושטותא (נ"א, ושעתא) דקא (נ"א, דלא) אתפשט תהו בעלמא.

חשך הוא אשא אוכמא תקיף בגוון. אשא סומקא תקיף בחיזו. אשא ירוקא תקיף בציור, אשא חוורא גוון דכליל כלא, חשך תקיף בכל אשין, ודא אתקיף לתה"ו, חשך הוא אשא, ולאו איהו אשא חשוכא בר כד אתקיף לתהו ורזא דא (בראשית כז א) ותכהין עיניו מראות ויקרא את עשו וגו', חשך פני רע, דאסבר אנפין לרע, וכדין אקרי חשך דשרי עליה לאתקפא ליה, ורזא דא וחשך על פני תהום.

רו"ח הוא קול דשארי על בהו ואתקיף ליה, ואנהיג ליה בכל מה דאצטריך, ורזא דא (תהלים כט ג) קול יהו"ה על המים, וכן ורוח אלהי"ם מרחפת על פני המים, אבנין משקען גו תהומי דנפקי מייא מנהון, ועל דא אקרון פני המים, רוח אנהיג ואתקיף לאינון פנים פני תהום, דא כמה דאצטריך ליה, ודא כמה דאצטריך ליה.

תה"ו עליה שריא שם שד"י. בה"ו עליה שריא שם צבאו"ת. חשך עליה שריא שם אלהי"ם. רוח עליה שריא שם יהו"ה. רוח חזק מפרק הרים לא ברוח יהו"ה וגו', שמא דא לא הוי ביה, דהא שד"י שלטא עליה ברזא (דסתרא) דתהו, ואחר הרוח רעש לא ברעש יהו"ה, דהא שם צבאות שלטא ביה ברזא דבהו, ועל דא אקרי בהו רעש, דלאו איהו בלא רעש, ואחר הרעש אש לא באש יהו"ה, דהא שמא דאלהי"ם שלטא ביה מסטרא דחשך, ואחר האש קול דממה דקה, הכא אשתכח שם יהו"ה.

ארבע פרקין הכא, דאינון פרקי גופא ואברין ידיען, דאינון ארבעה, ואינון תריסר, והכא שמא גליפא דתריסר אתוון דאתמסר לאליהו במערה:

ויאמר אלהי"ם יהי אור ויהי אור, מהכא איהו שירותא לאשכחא גניזין היך אתברי עלמא בפרט דעד הכא הוה בכלל, ובתר אתהדר כלל למהוי כלל ופרט וכלל. עד הכא הוה כלא תליא באוירא מרזא דאין סוף כיון דאתפשט חילא בהיכלא עלאה רזא דאלהי"ם כתיב ביה אמירה, ויאמר אלהי"ם דהא לעילא לא כתיב ביה אמירה בפרט, ואף על גב דבראשית מאמר הוא, אבל לא כתיב ביה ויאמר, דויאמר איהו קיימא למשאל ולמנדע. ויאמר חילא דאתרם וארמותא בחשאי מרזא דאין סוף, ברזא (נ"א, ברישא) דמחשבה.

ויאמר אלהי"ם, השתא אוליד ההוא היכלא ממה דאתעדיאת מזרעא דקדש ואוליד בחשאי, וההוא דאתייליד אשתמע לבר, מאן דאוליד ליה אוליד בחשאי דלא אשתמע כלל, כיון דנפק מניה מאן דנפק אתעביד קול דאשתמע לבר.

יהי אור, כל מה דנפק ברזא דא נפק, יהי על רזא דאבא ואימא דאיהו י"ה, ולבתר אתהדר לנקודה קדמאה, למהוי שירותא לאתפשטא למלה אחרא אור, ויהי אור, אור דכבר הוה, אור דא רזא סתימא, אתפשטותא דאתפשט ואתבקע מרזא דסתרא דאויר עלאה סתימא, בקע בקדמיתא ואפיק חד נקודה סתימא מרזא דיליה דהא אין סוף בקע מאוירא דיליה, וגלי האי נקודה י, כיון דהאי י אתפשט, מה דאשתאר אשתכח אור, מההוא רזא דההוא אויר סתימאה, כד אשתכח מניה נקודה קדמאה י, אתגלי לבתר עליה מטי ולא מטי. כיון דאתפשט נפק, ואיהו הוא אור דאשתאר מאויר, והיינו אור דכבר הוה והא קיימא, נפק ואסתלק ואתגניז, ואשתאר חד נקודה מניה, למהוי מטי תדיר בארח גניזו בההיא נקודה, מטי ולא מטי, נהיר ביה בארח נקודה קדמאה דנפק מניה, ובגין כך כלא אחיד דא בדא, נהיר בהאי ובהאי, כד סליק כלא סלקין ואתאחדן ביה, ואיהו מטי ואגניז באתר דאין סוף, וכלא חד אתעביד. ההיא נקודה דאור אור איהו, ואתפשט, ונהירו ביה שבע אתוון דאלפא ביתא, ולא אקרישו ולחים הוו, נפק חשך לבתר ונפקו ביה שבע אתוון אחרן דאלפא ביתא, ולא אקרישו וקיימו לחים, נפק רקיע דאפריש מחלוקת דתרין סטרין, ונפקו ביה תמניא אתוון אחרנין, כדין כ"ב דלגו שבע אתוון דהאי סטרא ושבע דהאי סטרא, ואתגליפו כלהו בההוא רקיע, והוו קיימי לחים אקריש ההוא רקיע, ואקרישו אתוון ואגלימו ואתציירו בציורייהו, ואגליף תמן אורייתא לאנהרא לבר.

יהי אור, דהוא אל גדול, רזא דנפיק מאויר קדמאה. ויהי, רזא דחשך דאקרי אלהי"ם, אור דאתכליל שמאלא בימינא, וכדין מרזא דאל הוי אלהי"ם, אתכליל ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא:

וירא אלהי"ם את האור כי טוב, דא עמודא דאמצעיתא, כי טוב אנהיר עילא ותתא, ולכל שאר סטרין ברזא יהו"ה, שמא דאחיד לכל סטרין, ויבדל אלהי"ם וגו', אפריש מחלוקת למהוי כלא שלים:

ויקרא אלהי"ם וגו', מהו ויקרא, קרא וזמין לאפקא מהאי אור שלים דקיימא באמצעיתא, חד נהירו דאיהו יסודא דעלמא, דעליה קיימין עלמין ומההוא אור שלים עמודא דאמצעיתא, אתפשט יסודא חי עלמין, דאיהו יום מסטרא דימינא.

ולחשך קרא לילה, קרא וזמין ואפיק מסטרא דחשך חד נוקבא, סיהרא דשלטא בליליא, ואקרי לילה, רזא דאדנ"י, אדון כל הארץ. עאל ימינא בההוא עמודא שלים דבאמצעיתא כליל ברזא דשמאלא, וסליק לעילא עד נקודה קדמאה ונטיל ואחיד תמן מלה דתלת נקודין חל"ם שור"ק חיר"ק זרע קדש דהא לית זרעא דאזדרע בר ברזא דא, ואתחבר כלא בעמודא דאמצעיתא, ואפיק יסודא דעלמא ובגין כך אקרי כל, דאחיד לכלא בנהירו דתיאובתא שמאלא להיט בתוקפא, וארח בכולהו דרגין ארח ריחא, ומההוא להיטו דאשא אפיק ההיא נוקבא סיהרא, וההוא להיטו הוה חשך, בגין דהוה מחשך. ותרין סטרין אלין אפיקו תרין דרגין אלין, חד דכר וחד נוקבא, יסודא אחיד בעמודא דאמצעיתא, מההוא תוספת נהורא דהוה ביה, דכיון דההוא עמודא דאמצעיתא אשתלים ועביד שלם לכל סטרין, כדין אתוסף ביה נהירו מעילא ומכל סטרין בחדוה דכלא ביה, ומההוא תוספת דחדוה נפיק יסודא דעלמין, ואקרי מוסף. מהכא נפקין כל חיילין לתתא ורוחין ונשמתין קדישין, ברזא יהו"ה צבאו"ת, אל אלהי הרוחות. לילה אדון כל הארץ, מסטרא דשמאלא מההוא חשך, ובגין דההוא חשך תיאובתיה לאתכללא בימינא, וחלש תוקפיה, אתפשט מניה האי לילה, כד שארי לאתפשטא האי לילה עד לא אסתיים, ההוא חשך עאל ואתכליל בימינא, וימינא אחיד ליה, ואשתאר בגריעו האי לילה, וכמה דחשך תיאובתיה לאתכללא באור, הכי לילה תיאובתיה לאתכללא ביום, חשך גרע נהוריה, ובגין כך אפיק דרגא בגריעו ולא בנהירו, חשך לא נהיר אלא כד אתכליל באור, לילה דנפק מניה לא נהיר אלא כד אתכליל ביום, גריעו דלילה לא אשתלים אלא במוסף, מה דאתוסף הכא גרע הכא, במוסף הוה ביה רזא דנקודה עלאה, ורזא דעמודא דאמצעיתא בכל סטרין, ובגין כך אתוסף ביה תרין אתוון, בליליא גריעו ביה אלין תרין, כדין קרא כתיב ויקרא, וגרע מיניה ו"י, וכתיב קרא לילה, הכא רזא דשמא דשבעין ותרין אתוון גליפא דכתרא עלאה:

ויאמר אלהי"ם יהי רקיע בתוך המים וגו', הכא בפרט, רזא לאפרשא בין מיין עלאין לתתאין, ברזא דשמאלא, (נ"א, ואתברי) הכא מחלוקת ברזא דשמאלא, דעד הכא רזא דימינא הוא, והכא איהו רזא דשמאלא, ובגין כך אסגיאו מחלוקת, (נ"א, בין) בגין דא לימינא, ימינא איהו שלימא דכלא, ובגין כך בימינא כתיב כלא, דהא ביה תליא כל שלימו, כד אתער שמאלא אתער מחלוקת, ובההוא מחלוקת אתתקף אשא דרוגזא, ונפק מניה מההוא מחלוקת גיהנם, וגיהנם בשמאלא אתער ואתדבק. חכמתא דמשה בהא אסתכל ובעובדא דבראשית אשגח, בעובדא דבראשית הוה מחלוקת שמאלא בימינא, ובההוא מחלוקת דאתער ביה שמאלא נפק ביה גיהנם, ואתדבק ביה, עמודא דאמצעיתא דאיהו יום תליתאי עאל בינייהו ואפריש מחלוקת, ואסכים לתרין סטרין, וגיהנם נחית לתתא, ושמאלא אתכליל בימינא, והוה שלמא בכלא. כגוונא דא מחלוקת קרח באהרן שמאלא בימינא, אסתכל משה בעובדא דבראשית, אמר לי אתחזי לאפרשא מחלוקת בין ימינא לשמאלא, אשתדל לאסכמא בינייהו, ולא בעי שמאלא ואתתקף קרח בתוקפיה, אמר ודאי גיהנם בתוקפא דמחלוקת, שמאלא אצטריך לאתדבקא, (ס"א, לעילא ולאתכללא בימינא), הוא לא בעי לאתדבקא לעילא ולאתכללא בימינא, ודאי יחות לתתא בתוקפא דרוגזא דיליה, ועל דא לא בעא קרח לאסכמא האי מחלוקת בידא דמשה, בגין דלא הוה לשם שמים, ולא חייש ליקרא דלעילא, ואכחיש עובדא דבראשית, כיון דחמא משה דהוה מכחיש עובדא דבראשית, ואתדחא איהו לבר, כדין ויחר למשה מאד, ויחר למשה על דאכחישו ליה דלא אסכים ההוא מחלוקת. מאד, על דאכחישו עובדא דבראשית, ובכלא אכחיש קרח בעילא ובתתא, דכתיב (במדבר כו ט) בהצותם על יהו"ה, הא תתא ועילא, ועל דא אתדבק כמה דאתחזי ליה מחלוקת דאתתקן כגוונא דלעילא וסליק ולא נחית ואתקיים בארח מישר דא מחלוקת דשמאי והלל, וקב"ה אפריש בינייהו ואסכים לון ודא הוה מחלוקת לשם שמים ושמים אפריש מחלוקת, ועל דא אתקיים, ודא הוה כגוונא דעובדא דבראשית. וקרח בעובדא דבראשית אכחיש בכלא, ופלוגתא דשמים הוה, ובעא לאכחשא מלי דאורייתא, ודאי באתדבקותא דגיהנם הוה, ועל דא אתדבק בהדיה.

ורזא דא בספרא דאדם, חשך כד אתער אתער בתוקפיה, וברא ביה גיהנם, ואתדבק בהדיה בההוא מחלוקת, כיון דשכיך רוגזא ותוקפא, אתער מחלוקת בגוונא אחרא, מחלוקת דרחימו, ותרין מחלוקת הוו, חד שירותא וחד סיומא, ודא איהו ארחהון דצדיקייא, שירותא דלהון בקשיו, וסופא דלהון בנייחא.

קרח הוה שירותא דמחלוקת, כפום רוגזא ותוקפא, ואתדבק בגיהנם, שמאי סופא דמחלוקת, כד רוגזא בנייחא אצטריך לאתערא מחלוקת דרחימו, ולאסכמא ע"י דשמים, ורזא דא יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל, דא מחלוקת קדמאה אתערו דרוגזא ותוקפא, בעא לאפרשא ואתער גיהנם, עד דרוגזא ותוקפא אצטנן וכדין ויעש אלהי"ם את הרקיע וגו', אתער מחלוקת דרחימו וחביבו וקיומא דעלמא, וברזא דא מחלוקת שמאי והלל, דתורה שבעל פה עאלת ברחימו גבי תורה שבכתב, והוו בקיומא שלים. הבדלה איהי ודאי בשמאלא, כתיב הכא הבדלה ויהי מבדיל, וכתיב ויבדל, וכתיב התם (שם טז ט) המעט מכם כי הבדיל וגו', וכתיב (דברים י ח) בעת ההיא הבדיל יהו"ה את שבט הלוי, דהא ודאי לית הבדלה אלא בשני באתר שמאלא. ואי תימא הבדלה בשני איהו ודאי, אמאי הבדלה בלוי דאיהו תליתאה, הבדלה בשמעון אצטריך דאיהו שני, אלא אע"ג דלוי איהו תליתאה, לדעתא דיעקב שני הוה, ולעולם בשני הוה, וכלא בארח מישר, בארח שלים כדקא יאות. הבדלה במוצאי שבת, בין אינון דשליטין ביומי חול לשבת, וכד נפיק שבת, סלקא מגיהנם חד סטרא מעינא בישא, (ס"א, טסירא ממנא בישא), דבעא לשלטאה, בשעתא דאמרין ישראל (תהלים צ יז) ומעשה ידינו כוננה עלינו, ונפיק מההוא דרגא דאקרי שמאלא (נ"א, שאולה), ובעי לאתערבא בזרעא דישראל, ולשלטאה עלייהו דישראל, וישראל עבדי עובדא בהדס וביין ואמרי הבדלה, ואתפרש מנייהו, ומאיך ההוא סטרא ועאל לדוכתיה בשאול, אתר דקרח וסיעתיה תמן, דכתיב (במדבר טז לג) וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה, ואינון לא נחתי תמן עד דעבדי ישראל הבדלה מנהון, דכתיב (שם כא) הבדלו מתוך העדה וגו'. ולעולם הבדלה בשני דאיהו שמאלא, בשירותא ותוקפא ורוגזא דאתער שמאלא במחלוקת, עד לא שכיך בנייחא, ואתברי ביה גיהנם, כדין אתבריאו כל אינון מלאכים דקטרגי למאריהון לעילא, ואכיל לון נורא ואתוקדו, וכן כל שאר אינון דמתבטלי ולית לון קיומא, ואתאכלו בנורא, כגוונא דא קרח לתתא וכלא כגוונא דא.

יהי רקיע, אתפשט פשיטו דא מן דא א"ל קטפא ימינא, א"ל גדול, אתפשט פשיטו מן גו מייא, לאשתלמא שמא דא א"ל, ולאתכללא בההוא פשיטו דא בדא, ואתפשט מאל אלהי"ם, הי"ם אלין אתפשטו, ואתהפכו למהוי מיין תתאין ימ"ה. ההוא פשיטו דאתפשט בשני מיין עלאין הי"ם, זה הים גדול, הי"ם מיין עלאין, הפוכא דאלין אתוון ימ"ה מיין תתאין, כיון דאתתקנו אתעבידו כלא כללא חדא, ואתפשט שמא דא בכמה דוכתי. מיין עלאין דכורין, ומיין תתאין נוקבי, בקדמיתא הוו מים במים עד דאתפרשו לאשתמודעא מיין עלאין ותתאין, דא אלהי"ם (נ"א, מיין עלאין), ודא אדנ"י (נ"א, מיין תתאין), ודא ה' עילאה וה' תתאה, מה כתיב ויעש אלהי"ם את הרקיע, אתפשטותא דא נטל שמא דא אלהי"ם מיין עלאין, ומיין תתאין אדנ"י, ועם כל דא כיון דאשתלימו מיין דכורין במיין נוקבין, שמא דאלהי"ם אתפשט בכלא. ואע"ג דאפריש בין מיין עלאין לתתאין, מחלוקת לא אתבטל עד יום תליתאי ואסכים מחלוקת ואתיישב כלא בדוכתיה כדקא יאות ובגין מחלוקת דא אע"פ דאיהו קיומא דעלמא, לא כתיב כי טוב בשני, דלא אשתלים עובדא, ומיין עלאין ומיין תתאין הוו כחדא, ולא הוו תולדין בעלמא, עד דאתפרשו ואשתמודעו, ובגין כך עבדו תולדין, ועם כל דא אע"ג דהבדלה הוי בשני, ומחלוקת ביה הוה, יום תליתאי אסכים בכלא, דהוא שמא דאיגלף בגליפוי (ס"א, יהו"ה) הוה, לאסתכמא מיין עלאין ומיין תתאין, ה' עלאה ה' תתאה, ו' בינייהו לאשלמא בתרין סטרין, וסימנא דא מי הירדן, מיין עלאין קמו נד אחד, מיין תתאין נחתו לימא וישראל אזלי באמצעיתא חמש רקיעין כתיבי הכא וחי העולמים אזיל בהו ואנהיג בהו, וכלהו כלילן דא בדא, ואלמלא האי מחלוקת דאסתכם ע"י דאמצעיתא, לא אתכלילו ולא אשתיירו (נ"א, אתיישרו) דא בדא. חמש מאה שנין אינון, דאילנא דחיי דביק בהו למעבד איבין ותולדין לעלמא, וכל מימוי דבראשית דנגדין ואתמשכן מבראשית, אתפלגו תחותוי על ידיה, ודוד מלכא נקיט כלא, ואיהו פליג לבתר, דכתיב (שמואל ב ו יט) ויחלק לכל העם לכל המון וגו', וכתיב (תהלים קד כח) תתן להם ילקוטון, וכתיב (משלי לא יט) ותקם בעוד לילה ותתן טרף וגו'. בשעתא דאתער מחלוקת בתוקפא דשמאלא, אסגי ואתקף הורפילא דטיפסא, ונפקו מתמן טסירין, ואקרישו מיד בלא לחותא כלל והוו דכר ונוקבא, ומנהון אתפרשו זינין בישין לזינייהו, והכא תקיפו דרוח מסאבא, בכל אינון תוקפין טסירין, ואינון רזא דערלה, אלין אתקפו בזינין תקיפין, חד אפע"ה וחד נח"ש, ותרוויהו חד. אפעה אוליד (ס"א, לשבעין) לשבעה שנין, בחבורא חדא אתהדר כלא לשבע שנין דנחש, הכא איהו רזא דגיהנם דאקרי בשבע שמהן, יצר הרע בשבע שמהן אקרי, ובכמה דרגין אתפשט מסאבו מהכא לעלמא, וכלא מרזא דשמאלא, טב וביש, ואיהו ישובא דעלמא, הכא שמא גליפא דתמני סרי אתוון, ממנא על גשמי רצון נדבה וברכה, ישובא דעלמא:

ויאמר אלהים יקוו המים וגו':, בארח קו, למהוי בארח מישר, דהא מרזא דההיא נקודה קדמאה נפיק כלא בסתימו, עד דמטי ואתכניש להיכלא עלאה, ומתמן נפיק בקו מישר לשאר דרגין, עד דמטי לההוא אתר חד דכניש כלא, בכלל דכר ונוקבא, ומאן איהו חי עלמין. המים דנפקי מלעילא מאת ה' עלאה, מתחת השמים, ו' זעירא, ועל דא ו' ו' חד שמים וחד מתחת השמים, כדין ותראה היבשה, דא ה' תתאה, דא אתגלי, וכל שאר אתכסי, ומגו האי בתראה אשתמע בסוכלתנו ההוא דאתכסי, אל מקום אחד בגין דהכא הוא קשורא דיחודא דעלמא עלאה.

יהו"ה אחד ושמו אחד, תרין יחודין, חד דעלמא עלאה לאתיחדא בדרגוי, וחד דעלמא תתאה לאתיחדא בדרגוי, קשורא דיחודא דעלמא עלאה עד הכא איהו, חי עלמין תמן אתבסים, ואתקשר עלמא עלאה ביחודא דיליה, ובגין כך אקרי מקום אחד, כל דרגין וכל שייפין מתכנשין תמן, והוו כלהו ביה חד בלא פרודא כלל, ולית דרגא דאתיחדן תמן ביחודא חד אלא האי, וביה אתכסיין כלהו בארח סתים בתיאובתא חד, עד הכא בדרגא דא, אתייחד עלמא דאתגלייא בעלמא דאתכסייא. עלמא דאתגלייא אתייחד אוף הכי לתתא, ועלמא דאתגלייא איהו עלמא תתאה (ישעיה ו א) ואראה את יהו"ה, (שמות כד י) ויראו את אלהי ישראל, (במדבר יד י) וכבוד יהו"ה נראה, (שם יז ז) וירא כבוד יהו"ה, (יחזקאל א כח) כמראה הקשת וגו' כן מראה הנגה סביב, הוא מראה דמות כבוד יהו"ה, ודא איהו רזא ותראה היבשה.

(שם) כמראה הקשת, זה חי עלמין, וזהו את קשתי נתתי בענן דא מלכות, נתתי מן יומא דאתברי עלמא ביומא דעיבא דאתחזי קשת, (דאתער שמאלא לאתתקפא), מראה דמות כבוד יהו"ה אתער שמאלא לאתתקפא, נפקת רחל ותקש בלדתה מיכא"ל בסטרא דא, רפא"ל בסטרא דא, גבריא"ל בסטרא דא. ואינון גוונין דאתחזיין בההוא דמות, חיור וסומק וירוק כן מראה הנגה סביב, נהירו דאתכסייא בגלגולא דחיזו דעינא, הוא מראה דמות כבוד יהו"ה גוונין דאתיחדא יחודא תתאה, לפום יחודא דאתייחד יחודא דלעילא יהו"ה אלהינ"ו יהו"ה, גוונין סתימין דלא אתחזן, ואתקשרן אל מקום אחד, יחודא חדא בעלאה, גוונין בקשת לתתא לאתיחדא בהו, חוור סומק וירוק כגוונין סתימין, ואינון יחודא אחרא, רזא ושמו אחד, בשכמל"ו יחודא דלתתא, יחודא עלאה (דברים ו ד) שמע ישראל יהו"ה אלהינ"ו יהו"ה אחד, דא לקביל דא.

יקוו מדידו דקו ומשחתא, הכא שית תיבין, והכא שית תיבין, משחתא בוצינא דקרדינותא, דכתיב (ישעיה מ יב) מי מדד בשעלו מים, ודא איהו יקוו המים, הכא שעורא דיוצר עלמין יו"ד ה"א וא"ו ה"א. קדוש קדוש קדוש, דא איהו יקוו המים, יהו"ה צבאות דא איהו אל מקום אחד, ברזא דשמא דא, מלא כל הארץ כבודו, דא ותראה היבשה, רזא גליפא שמא דיחודא כוז"ו במוכס"ז כוז"ו.

תדשא הארץ דשא עשב וגו', השתא אפיקת חילא באינון מיין דאתכנשו לאתר חד ונגדין בגויה גו טמירו סתימאה, ונפקין בגויה טמירין עלאין וחיילין קדישין, די כל אינון בני מהימנותא מתקנן לון בתקונא דמהימנותא, בההיא פולחנא דמאריהון. ורזא דא (תהלים קד יד) מצמיח חציר לבהמה וגו', דא בהמה דרביעא על אלף טורין, ומגדלין לה בכל יומא ההוא חציר, וחציר דא אינון מלאכין שליטין לפום שעתא, דאתבריאו בשני, וקיימין למיכלא דהאי בהמה, בגין דאית אשא אכלא אשא. ועשב לעבודת האדם, עשב דא אלין אופנין וחיות וכרובים, דכלהו מתקנן גו תקונייהו, וקיימין לאתתקנא בשעתא דבני נשא אתיין לפולחנא דמאריהון בקרבניהון ובצלותא, דדא איהו עבודת האדם, ועשב דא אזדמן ואתעתד לעבודת האדם, לאתתקנא בתקוניה כדקא יאות, וכד אינון מתתקנן בההיא עבודת האדם, לבתר מנייהו נפקי מזוני וטרפין לעלמא, דכתיב (שם) להוציא לחם מן הארץ, ודא איהו עשב מזריע זרע, דהא חציר לא מזריע זרע איהו, אלא אזדמן למיכלא דאשא קדישא, ועשב לתקונא דעלמא, וכל דא להוציא לחם מן הארץ, כל תקונין דבני נשא דקא מתקני להאי עשב הארץ, דפולחנא דלהון למאריהון לספקא על ידיהון מההיא ארץ טרפי ומזוני להאי עלמא, ולאתברכא בני נשא מברכן דלעילא.

עץ פרי עושה פרי, דרגא על דרגא דכר ונוקבא, כמה דעץ פרי אפיק חילא דעץ עושה פרי, אוף הכא אפיק איהו ומאן איהו, אלין אינון כרובים ותמרות, מאי תמרות אלין אינון דסלקי בתננא דקרבנא, ומתתקני בהדיה ואקמן (נ"א ואקרון) תמרות עשן, וכלהו קיימין בתקונייהו לעבודת האדם, מה דלא קיימא כן חציר, דהא אתעתד למיכל, דכתיב (איוב מ י) הנה נא בהמות אשר עשיתי עמך חציר כבקר יאכל. עץ פרי עושה פרי, דיוקנא דכר ונוקבא, ודמות פניהם פני אדם, אלין לאו אינון כאינון כרובים, אלין אפי רברבן בדיקנא חתימא, כרובים אפי זוטרי כרביין פני אדם, כל (דין) דיוקנין כלילן בהו, בגין דאינון אפין רברבין, ומצטיירין בהו ציורין גלופין כגלופי שמא מפרש, בארבע סטרי דעלמא, מזר"ח מער"ב צפו"ן ודרו"ם, מיכא"ל רשים ברשימו לצד דרום, וכל אנפין מסתכלין לגביה, פני אד"ם פני ארי"ה פני שו"ר פני נש"ר, אדם איהו דכר ונוקבא, ולא איקרי אדם בר הני. ומניה אצטיירין ציורין דרכב אלהי"ם רבותים, דכתיב (תהלים סח יב) רכב אלהי"ם רבותים אלפי שנאן, שנאן כללא דכלהו ציורין שו"ר נש"ר ארי"ה, ן' דא איהו אדם פשיטו דאתכליל כחדא ברזא דכר ונוקבא, וכלהו אלפין ורבבן כלהו נפקי מהני רזא שנא"ן, ומהני דיוקנין מתפרשין כל חד וחד בסטרייהו כמה דאתחזי לון, ואלין אינון דקא משלבן חד בחד וכליל חד בחד למהוי כל חד וחד כליל בחבריה.

שו"ר נש"ר ארי"ה אדם, אתנהגן ברזא דארבע שמהן גליפן, סלקין לאתנהגא ולאסתכלא. סליק לאתנהגא ולאסתכלא שור לאנפי אדם, סליק שמא חד מתעטרא מחקקא ברזא דתרין גוונין ואיהו אל, כדין אתהדר לאחורא, וכורסיה חקיק וגליף ליה, ואתרשים לאתנהגא ברזא דשמא דא. סליק לאתנהגא ולאסתכלא נשר לאנפי אדם, סליק שמא אחרא מתעטרא מחקקא ברזא דתרין אנפין גוונין, לאתנהרא ולאסתלקא בסליקו בעטורא דלעילא ואיהו גדול, כדין אתהדר לאחורא וכורסיה חקיק וגליף ליה, ואתרשים לאתנהגא ברזא דשמא דא. סליק לאתנהגא ולאסתכלא אריה לאנפי אדם, סליק שמא אחרא מתעטרא מתחקקא ברזא דתרין אנפין גוונין, לאתתקפא ולאתישרא בתוקפא ואיהו גבור, כדין אתהדר לאחורא וכורסיה חקיק וגליף ליה, ואתרשים לאתנהגא ברזא דשמא דא. אדם אסתכל בכלהו וכלהו סלקין ומסתכלין ביה, כדין כלהו אצטיירו בגלופייהו בציורא דא, ברזא דשמא חד דאקרי נורא, וכדין כתיב עלייהו (יחזקאל א ו) ודמות פניהם פני אדם, כלהו כלילן בהאי דיוקנא, והאי דיוקנא כליל לון, ועל רזא דא אקרי קב"ה (דברים י יז) האל הגדול הגבור והנורא, דהא שמהן אלין גליפין אינון לעילא ברזא דרתיכא עלאה כלילא בארבע אתוון יהו"ה, דאיהו שמא דכליל כלא דיוקנין אלין מחקקן גליפן בכורסייא, וכורסייא גליפא מרקמא בהו, חד לימינא וחד לשמאלא וחד לקמא וחד לאחורא, רשימא בארבע סטרין דעלמא.

כרסייא כד סלקא רשימא בארבע דיוקנין אלין, אלין ארבע שמהן עלאין נטלין להאי כרסייא, וכרסייא אתכליל בהו, עד דנקטא ולקטא נפשין וענוגין דכסופין, כיון דנקטא ולקטא אינון ענוגין וכסופין, נחתא מלייא כאילנא דמליא ענפין לכל סטר ומלי אבין, כיון דנחתא, נפקי אלין ארבע דיוקנין מצטיירין בציורייהו גליפן, מנהרין נציצין מלהטין, ואינון זרעין זרעא על עלמא, כדין אתקרי עשב מזריע זרע, עשב דאינון זרעין זרעא על עלמא, נפקא דיוקנא דאדם דכליל כל דיוקנין, כדין כתיב עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ, לא אפיק זרעא אלא לתועלתא על הארץ, אשר זרעו בו דייקא, מכאן דלית רשו לבר נש לאפקא זרעא מניה לבטלא.

חציר (נ"א דשא), רזא דהכא לאו איהו מזריע זרע, ובגין כך אתבטל ולא קיימא בקיומא כהני אחרנין, דלית לון דיוקנא לאצטיירא ולאתגלפא בדיוקנא וציורא כלל, אלא אתחזון ולא אתחזון, כל אינון דלא אצטיירו בציורא ודיוקנא לית לון קיומא, קיימי לפום שעתא ואתאכילו באשא דאכלא אשא, ומהדרין כמלקדמין, וכן בכל יומא. בר נש לתתא אית ליה דיוקנא וציורא, ולא איהו בקיומא כגוונא דהני דלעילא, ציורא ודיוקנא דלעילא מצטיירין בציוריהון כמה דהויין בלא מלבושא אחרא לאצטיירא, ובגין כך אינון בקיומא תדיר, ציורא דאדם לתתא מצטיירין בציורייהו במלבושא, ולא כגוונא אחרא, ובגין כך קיימין בקיומא זמן ועידן, ובכל ליליא וליליא מתפשט רוחא מהאי מלבושא וסלקא, וההוא אשא דאכלא אכיל ליה, ובתר אתהדר כמלקדמין ומצטיירין בלבושייהו, ובגין כך לית לון קיומא כאינון דיוקנין דלעיל, ועל דא כתיב (איכה ג כג) חדשים לבקרים, בני נשא דאינון חדשים בכל יומא ויומא, מאי טעמא רבה אמונתך, רבה איהו ולא זעירא, רבה אמונתך ודאי, רבה דיכלא לנטלא כל בני עלמא ולאכללא לון בגוה עלאה ותתאה אתר רב וסגי איהו דכליל כלא ולא אתמליא יתיר, ורזא דא (קהלת א ז) כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא וגו', אזלי לגבי ימא וימא נטיל לון ואכיל לון בגויה ולא אתמליא, ובתר אפיק לון כמלקדמין ואזלי, ובג"ד רבה אמונתך. ביומא דא כתיב כי טוב כי טוב תרי זמני, בגין דיומא דא אחיד לתרין סטרין ואפריש מחלוקת, אמר להאי סטרא כי טוב ולהאי סטרא כי טוב ואסכים בינייהו, ובגין כך אית ביה תרין זמנין ויאמר ויאמר, הכא רזא דשמא דארבע אתוון, גליפא מחקקא, סליק לתריסר אתוון בארבע דיוקנין, בארבע סטרין רשים על כורסיא קדישא:

ויאמר אלהי"ם יהי מאורות וגו', מארת חסר, דאתברי אסכרה לרביי, דבתר דאתגניז נהירו אור קדמאה, אתברי קליפה למוחא, וההיא קליפה אתפשט, ואפיק קליפה אחרא, כיון דנפקת, סלקא ונחתא, מטת לגבי אנפי זוטרי, בעאת לאתדבקא בהו ולאצטיירא בגווייהו, ולא בעאת לאפרשא מנייהו, אפרש לה קב"ה מתמן ונחית לה לתתא כד ברא אדם, בגין לאתקנא האי בהאי עלמא, כיון דחמאת לחוה דקא מתדבקא בסטרוי דאדם דשפירו דלעילא, וחמאת דיוקנא שלים, פרחא מתמן, ובעאת כמלקדמין לאתדבקא באנפי זוטרי, אינון נטרי תרעין דלעיל לא שבקו לה, נזף קב"ה בה, ואטיל לה בשפולי ימא, ויתבת תמן עד דחטא אדם ואנתתיה, כדין אפיק לה קב"ה משפולי ימא, ושלטא על כל אינון רביי אפי זוטרי דבני נשא, דאתחזון לאענשא בחובי דאבוהון, ואיהי אזלא משטטא בעלמא, קריבת לתרעי ג"ע דארעא, וחמת כרובים נטרי תרעי דג"ע, ויתבא תמן לגבי ההוא להט החרב, בגין דהיא נפקת מסטרא דההוא להט, בשעתא דההוא להט אתהפך, ערקת ומשטטת בעלמא, ואשכחת רביי דאתחזון לאתענשא, וחייכת בהו וקטילת לון, ודא איהו בגריעו דסיהרא דאזעירת נהורא, ודא מארת, כד אתיליד קין לא יכלא לאתדבקא ביה, לבתר אתקריבת בהדיה, ואולידת רוחין וטיסין. אדם מאה ותלתין שנין שימש ברוחין נוקבין, עד דאתת נעמה, ומגו שפירו דילה טעו בני האלהי"ם בתרה, עז"א ועז"אל, ואולידת מנייהו ומינה אתפשטו רוחין בישין ושדין בעלמא, דאיהי אזלת ומשוטטת בליליא (נ"א בלילית), ואזלת בעלמא וחייכת (נ"א וחייכן) בבני נשא, ועבדי לון דאושדון קרי, ובכל אתר דאשכחן בני נשא ניימין יחידאין בביתא, שרן עלייהו ואחידן לון ומתדבקן בהו, ונטלי מנייהו תאובתא ואולידן מנייהו, ותו פגעין ביה במרעין ולא ידע, וכל דא בגריעו דסיהרא, מארת, כד אתתקנת סיהרא אתהפכן אתוון (תהלים יח לא) אמרת יהו"ה צרופה מגן הוא לכל החוסים בו, מגן הוא על כל אינון רוחין בישין וקסטירין דמשטטי בעלמא בגריעו דילה, לכל אינון דאחידן ביה בהימנותיה דקב"ה.

שלמה מלכא כד נחית לעמקא דאגוזא דכתיב (שיר ו יא) אל גנת אגוז ירדתי, נטל קליפה דאגוזא ואסתכל בכל אינון קליפין, וידע (נ"א ואסתכל, דכל אינון לא נבראו אלא מעינוגא) דכל אינון ענוגין דהנהו רוחין קליפין דאגוזא, לאו איהו אלא לאתדבקא בבני נשא, (נ"א ולאסטאה) ולאסתאב לון, דכתיב (קהלת ב ח) ותענוגות בני האדם שדה ושדות, תו תענוגי בני אדם דמתענגי בשינתא דליליא, נפקא מנייהו שדה ושדות, וכלא אצטריך קב"ה למברי בעלמא ולאתקנא עלמא בהו, וכלא מוחא לגו, וכמה קליפין חפאן למוחא, וכל עלמא כהאי גוונא עילא ותתא, מריש רזא דנקודה עלאה עד סופא דכל דרגין, כלא איהו דא לבושא לדא ודא לדא, דא מוחא לגו מוחא, וקליפה (ס"א מוחא) רוחא דא לגו מן דא, ודא לגו מן דא, עד דאשתכח דהאי קליפה להאי והאי להאי.

נקודה קדמאה הוה נהירו פנימאה, דלית ליה שעורא למנדע זכיכו ודקיקו ונקיו דיליה עד דאתפשט פשיטו וההוא פשיטו דההיא נקודה אתעביד חד היכלא לאתלבשא ההיא נקודה נהירו דלא ידיע לסגיאו זכוכא דיליה היכלא דאיהו לבושא לההיא נקודה סתימא, איהי נהירו דלית ליה שעורא, ועם כל דא לאו דקיק וזכיך איהו כההיא נקודה קדמאה טמיר וגניז.

ההוא היכלא אתפשט פשיטו אור קדמאה וההוא פשיטו איהו לבושא לההוא היכלא דקיק וזכיך פנימאה יתיר, מכאן ולהלאה אתפשט דא בדא ואתלבש דא בדא, עד דאשתכח דא לבושא לדא, ודא לדא, דא מוחא ודא קליפה, ואע"ג דדא לבושא, אתעביד איהו מוחא לדרגא אחרא, וכלא כגוונא דא אתעביד הכי לתתא, עד כי בצלם דא איהו בר נש בהאי עלמא, מוחא וקליפה רוחא וגופא, וכלא איהו תקונא דעלמא. כד הות סיהרא בשמשא בדבקותא חדא, הות סיהרא בנהירו, כיון דאתפרשא מן שמשא ואתפקדת על חילהא, אזעירת גרמה אזעירת נהורא, ואתברון קליפין על קליפין לגניזו דמוחא, וכלא תקונא דמוחא, ועל דא יהי מארת, חסר, וכל דא לתקונא דעלמא, ודא הוא דכתיב להאיר על הארץ:

ויעש אלהי"ם את שני המאורות הגדולים, ויעש רבויא ותקונא דכלא כדקא יאות, את שני המאורות הגדולים, בקדמיתא בחבורא חדא, רזא דא שמא שלים כחדא יהו"ה אלהי"ם, אע"ג דלא איהו באתגליא אלא בארח סתים, הגדולים, דאתבריאו (נ"א דאתרביאו) בשמא דא כדא, לאתקרי בהו שמא דכלא מצפץ מצפץ, אלין שמהן עלאין דתליסר מכילן דרחמי, הגדולים, אלין אתרביאו וסלקין לעילא, בגין דאינון עלאין מרזא עלאה, וסלקין לתועלתא דעלמא, דאתקיימא בהון עלמין, כגוונא דא שני המאורות תרוייהו כחדא סליקו ברבותא חדא. לא אתיישב סיהרא לגבי שמשא, דא אכסיף מקמי דא, סיהרא אמרה (שיר א') איכה תרעה, שמשא אמרה (שם) איכה תרביץ בצהרים, שרגא זעירא אכדין צהיר בצהרים, (שם) שלמה אהיה כעוטיה, אכדין בכסופא, כדין אזעירת גרמה למהוי רישא לתתאי, דכתיב צאי לך בעקבי הצאן, אמר לה קב"ה זילי ואזעירי גרמך, ומתמן לית לה נהורא בר משמשא, דבקדמיתא הוו יתבי כחדא בשקולא, לבתר אזעירת גרמה בכל אינון דרגין דילה, אע"ג דאיהי רישא עלייהו, דהא לית אתתא ברבוייא בר בבעלה כחדא.

את המאור הגדול יהו"ה, ואת המאור הקטן אלהי"ם, סוף כל דרגין סופא דמחשבה, בקדמיתא אתרשים איהי לעילא באתוון דשמא קדישא, את רביעאה דיליה, ולבתר אזעירת גרמה לאתקרי בשמא דאלהי"ם, ועם כל דא סלקא לכל סטרין, לעיל באת ה' בחבורא דאתוון דשמא קדישא, לבתר אתפשטו דרגין מסטרא דא ומסטרא דא, דרגין דאתפשטו מסטרא דלעילא אקרון ממשלת היום, דרגין דאתפשטון מסטרא דלתתא אקרון ממשלת הלילה, ואת הכוכבים שאר חילין ומשיריין דלית לון חושבנא, דכלהו תליין בההוא רקיע השמים חי העולמים, דכתיב ויתן אותם אלהי"ם ברקיע השמים להאיר על הארץ, דא ארץ עלאה לתתא, כדוגמא דא חי העולמים, ודא להאיר על הארץ, דא ארץ תתאה כדוגמא דלעיל.

מלכותא דדוד אתתקן ביומא דא רגלא וסמכא רביעאה דכורסייא, אתתקנו אתוון ואתיישרו על דוכתייהו, ועם כל דא עד יום שתיתאה דאתתקן דיוקנא דאדם, תקונא כדקא יאות לא אתיישב בדוכתיה, וכדין אתתקן כורסיא עלאה וכורסיא תתאה, ועלמין כלהו אתיישבו בדוכתייהו, ואתוון כלהו אתתקנן על גלגלוי בפשיטו דטופסירא דקוטרא.

ויומא רביעאה איהו יומא מאיס מבונים כמה דאת אמר (תהלים קיח כב) אבן מאסו הבונים, הה"ד (שיר א ו) בני אמי נחרו בי, דהא נהורא דא אזעירת גרמה ונהירו דילה, וקליפין אתקנו על דוכתייהו, כל אינון נהורין דנהרן כלהו תליין בהאי רקיע השמים לאתקנא בהו כורסייא דדוד.

אלין נהורין מציירין ציורא דלתתא, לאתקנא ציורא דכלהו דאינון בכללא דאדם ציורא פנימאה, דכל ציורא פנימאה אקרי הכי, ומהכא כל ציורא דאתכליל באתפשטו דא אקרי אדם, הה"ד (יחזקאל לד לא) אדם אתם, אתם קרויין אדם ולא שאר עמין עעכו"ם. וכל רוחא אקרי אדם, רוחא דסטר קדישא, גופא דיליה לבושא איהו, ועל דא כתיב (איוב י יא) עור ובשר תלבישני וגו', בשרא דאדם לבושא איהו, ובכל אתר כתיב בשר אדם, אדם לגו, בשר לבושא דאדם גופא דיליה, טסירין דלתתא דאתהתך בהתוכא דרוחא דא, אצטיירו מניה ציורין דאתלבשן בלבושא אחרא, כגון ציורא דבעירי דכיין, (דברים יד ד) שור שה כשבים ושה עזים, איל וצבי ויחמור וגו', אינון דבעיין לאתכללא בלבושא דאדם, ההוא רוחא פנימאה דאינון סטרין (ס"א ציורין), סליק בההוא שמא דאתקרי בה גופא דיליה, לבושא דההוא שמא בשר שור, שור איהו פנימאה דההוא גופא, בשר דיליה לבושא, וכן כלהו.

כגוונא דא בסטרא אחרא מסאבא, רוחא דאתפשט בשאר עמין עעכו"ם, נפקא מסטרא מסאבא, דלאו איהו אדם, ובגין כך לא סליק בשמא דא, שמא דההוא רוחא טמא, לא סליק בשמא דאדם, ולית ביה חולקא, גופא דיליה לבושא דההוא טמא, בשר טמא יטמא לגו, בשר לבושא דיליה, בגין כך בעוד דשרי ההוא רוחא בההוא גופא אתקרי טמא, נפק רוחא מההוא לבושא לא אקרי טמא, ולא סליק ההוא לבושא בשמא. טסירין לתתא דאתהתך בהתוכא דרוחא דא, אצטיירן מניה ציורין דאתלבשן בלבושא אחרא, כגון ציורי בעירי מסאבי, ואורייתא פתח בהו (ויקרא יא כט) וזה לכם הטמא, כגון חזיר ועופי ובעירי דההוא סטרא, רוחא סליק בההוא שמא, גופא לבושא דיליה, וגופא בשר חזיר אקרי, חזיר לגו, בשרא לבושא דיליה, ובגין כך אלין תרין סטרין מתפרשן, אלין אתכלילו ברזא דאדם, ואלין אתכלילו ברזא דטמא, כל זינא אזיל לזיניה ואתהדר לזיניה. נהורין עלאין דקא מנהרין, נהרן בההוא רקיע השמים וכו', לאצטיירא לתתא ציורין כדקא חזי, דכתיב ויתן אותם אלהי"ם ברקיע השמים וגו'.

ולמשול ביום ובלילה (בראשית א יח), שלטנו דתרין נהורין, דא איהו שלטנו כדקא חזי, מאור גדול שלטנו ביממא, מאור קטן שלטנו בליליא, ורזא דא מהכא שלטנותא דדכורא ביממא, למנאה (נ"א למלאה) ביתיה דאצטריך, ולאעלא ביה טרפא ומזונא, כיון דעאל ליליא, ונוקבא נקיט כלא, לית שלטנו דביתא בר בנוקבא, דהא כדין שלטנו דילה, דכתיב (משלי לא טו) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה, היא ולא הוא, ממשלת היום דדכורא, ממשלת הלילה דנוקבא,

(גליון רש"ב: - מאור גדול דא הוא שמשא, ואית ביה תרין עשר פתחין, אית ביה תרי עשר שעתי, ושמשא שליט על יומא, מאור קטן אית ביה תרי עשר פתחין, ודא סיהרא, ושלטא על ליליא, וליליא אית ביה תריסר שעתי, ועל דא ביום ההוא יהיה יהו"ה אחד ושמו אחד, שמשא ותריסר פתחין אתעבידן י"ג מכילן דרחמי, ליל סיהרא ותריסר פתחין אתעבידו י"ג, ואתעבידו שמשא וסיהרא חד, יום ולילה אחד, הה"ד ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, ורזא דא לעילא)

ואת הככבים (בראשית א טז), כיון דנוקבא פקידת ביתא ואתכניסת לבעלה, לית שולטנו לביתא, אלא לעולמתן דאשתארן בביתא לאתקנא כל תקוני ביתא, ובתר אתהדר ביתא לשלטנו דדכורא ביממא, כלא כדקא חזי:

ויעש אלהי"ם את שני המאורות, דא מאור ודא מאור, בגין כך אינון נהורין דסלקי לעילא אקרון מאורי אור, ואינון נהורין דנחתין לתתא אקרון מאורי אש, דאינון דרגין לתתא, ושלטי כל יומי דחול, ועל דא כד נפיק שבתא מברכין על שרגא, דהא אתיהיב לון רשו לשלטאה, אצבען דבר נש אינון סתרא דדרגין ורזין דלעילא, ואית בהו פנימאין ואחורים אחורים אינון לבר, ואינון רמז לטופרין דאצבען, ובגין כך אית רשו לאסתכלא בטופרין במוצאי שבת, דהא נהרין מההוא שרגא, ונהרין מההוא אש לשלטאה אלין אתחזיין אצבען לגו לא אית רשו לאתחזייא בההוא שרגא דהא מלעילא נהרין ואקרון פנים פנימאין, ורזא דא וראית את אחורי ופני לא יראו, דלא יסתכל בר נש במוצאי שבת באצבען לגו בשעתא דאמר בורא מאורי האש, (שמות לג ג) וראית את אחורי אלין פנים דלבר, דאתרמיזו בטופרי, (שם) ופני לא יראו, אלין אצבען לגו, אלין שלטי בשבתא, ואלין שלטי בחול.

וביומא דשבתא קב"ה שליט בלחודוי באינון פנים פנימאין על כורסי יקריה וכלהו אתכלילן ביה, ושלטנותא דיליה איהו, ובגין כך אחסין נייחא לכל עלמין, וירתין ירותא דיומא דא עמא קדישא דאקרון עמא חד בארעא, מאורי אור מסטרא דימינא, דאיהו אור קדמאה דהוה ביומא קדמאה, דביומא דשבתא נהרין אינון מאורי אור בלחודייהו ושלטין, ומנייהו נהרין כלהו לתתא, וכד נפיק שבתא גניזין מאורי אור דלא אתגליין, ומאורי האש שלטין כל חד וחד על דוכתייהו, אימתי שלטין במוצאי שבת עד מעלי יומא דשבתא, ועל דא אצטריכו לאתנהרא מההוא שרגא במוצאי שבת.

והחיות רצוא ושוב, דלא יכיל עינא למשלט בהו, בגין דאינון רצוא ושוב, חיות דאתגליין, אינון דההוא אופן קאים בגוייהו, ומאן איהו דא מטטרון דאיהו רב ויקיר משאר אלין (נ"א חיילין), ועלאה חמש מאה פרסי, חיות דמטמרן אינון תחות תרין אתוון עלאין דאתכסיין י"ה, אתוון שליטין על ו"ה, אלין רתיכא לאלין, וההוא טמירא לכל טמירין דלא אתידע כלל שליט על כלא ורכיב על כלא.

חיות דאתגליין אינון לתתא, תחות אלין עלאין דמטמרן, ואתנהרן מנייהו ונטלין בגינייהו, חיות עלאין כלהו כלילן ברקיע השמים, ועלייהו כתיב יהי מארת ברקיע השמים, והיו למאורות ברקיע השמים, כלהו תליין בההוא רקיע השמים, רקיע שעל גבי החיות, דא ההוא דכתיב (יחזקאל א כב) ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח, דא ההוא קדמון (נ"א ה' קדמאה), דהא מתמן ולהלאה לית מאן דיכיל לאסתכלא ולמנדע, מאי טעמא משום דאיהו סתים במחשבה ומחשבה דקב"ה טמירא סתימא עלאה, מחשבה דבר נש בכל עלמא (ס"א לא יכיל) לאתדבקא ולמנדע לה, מלין דתליין במחשבה עלאה לית מאן דיכיל לאתדבקא לון, מחשבה ממש על אחת כמה וכמה, לגו מן מחשבה מאן איהו דעביד רעיוני, דהא לית סוכלתנו למשאל כ"ש למנדע, אין סוף לית ביה רשומא כלל, ולא תליא שאלתא ביה ולא רעיונא לאסתכלותא דמחשבה כלל. מגו סתימא דסתימא, מריש נחיתו דאין סוף, נהיר נהירו דקיק ולא ידיע, סתים בסתימו (נ"א ברשימו) כחדודא דמחטא, רזא סתימא דמחשבה לא ידיע, עד דאתפשט נהירו מניה, באתר דאית ביה רשימין דאתוון, כלהו מתמן נפקן בריש כלא א, רישא וסופא דכל דרגין, רשימו דאתרשים ביה דרגין כלהו, ולא אקרי אלא אחד, לאחזאה דאע"ג דאית ביה דיוקנין סגיאין לאו איהו אלא חד, ודאי איהו את דעלאין ותתאין תליין ביה.

ראשיתא דאל"ף טמירו דרזא דמחשבה עלאה, וההוא אתפשטו דההוא רקיע עלאה כלא סתים בההוא רישא בגין דכד נפיק א' מהאי רקיע בדיוקנא דרזא דרישא דמחשבה נפקא, בההוא אמצעיתא דאל"ף שית דרגין כלילן ביה, רזא דכלהו חיות טמירין עלאין (ס"א דסליקן) (ס"א דתליין) מגו מחשבה. חד נהירו דנהיר ואתגניז, דא נהירא דאת ט דבראשית (ס"א ב' דבראשית), חום היום דהוה אברהם יתיב פתח האהל, דאיהו פתחא מתתא לעילא וחום היום נהיר על ההוא פתחא, ונהרא מתמן. תניינא נהירו דאזיל לאתחשכא לעת פנות ערב, רזא דצלותא דיצחק לאתקנא האי דרגא, דכתיב (בראשית כד סג) ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, אסתכלותא דערב וחשוכן כלהו לגביה, בהאי פנות ערב אסתכן (נ"א אסתחן) יעקב בההוא ממנא דעשו. תליתאה נהירו דכליל תרין אלין נהירו דנהיר באסוותא רזא דכתיב ביעקב (בראשית לב לב) ויזרח לו השמש וגו', ודאי כד אתכליל בההוא פנות ערב, מכאן ולהלאה והוא צולע על ירכו דא איהו נצח ישראל, על ירכו ירכו כתיב ולא ירכיו, דא דרגא רביעאה דלא אתנבי בר נש מתמן עד דאתא שמואל, ועליה כתיב (שמואל א טו כט) וגם נצח ישראל וגו', כדין אתתקן דהוה חלשא מכד אסתכן יעקב אבינו בממנא דעשו ויגע בכף ירכו, כד אתא לגבי דיעקב נטל תוקפא מההוא פנות ערב בדינא תקיפא, ויעקב הוה אתכליל ביה ולא יכיל ליה, וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו, נטל תוקפא דדינא מתמן, בגין דירכא איהו לבר מגופא, דיעקב גופא הוה, וגופיה הוה כליל ברזא דתרין דרגין, ברזא דאקרי אדם, כיון דנטל תוקפא לבר מגופא, מיד ותקע כף ירך יעקב, ולא אתנבי בר נש מתמן עד דאתא שמואל, ועל דא נצח ישראל כתיב ביה, כי לא אדם הוא.

יהושע אתנבי מהודו של משה, דכתיב (במדבר כז כ) ונתתה מהודך עליו, הוד דא דרגא חמישאה, נצח ירכא שמאלא דיעקב, ובגין כך אתא דוד וכליל ליה בימינא, דכתיב (תהלים יו יא) נעימות בימינך נצח, ימינך לא כתיב אלא בימינך, מאי טעמא אתחלש ירכא דיעקב, בגין דאתקרב ביה סטר מסאבא ונקיט תוקפא מניה, ואתעכב עד שמואל, ועל דא אתא לאדכרא דדא איהו ירכא דישראל, דכתיב וגם נצח ישראל, ועל דא כל מילוי הוו בדינא בשירותא ובסופא ותו קב"ה כליל ליה לבתר בהוד, אימתי לבתר דמשח מלכין, ועל דא שקיל איהו כמשה ואהרן, מה משה ואהרן בתרין סטרין דלעילא, אף הוא לתתא כגוונא דאינון תרין סטרי, ומאן אינון, נצח והוד, כגוונא דמשה ואהרן דלעילא, וכלהו דרגין אחידן דא בדא, דכתיב (שם צט ו) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו, דהא שית סטרין אתכלילו ואחידן דא בדא.

כמה דאלין אחידן משה ואהרן ושמואל, אוף הכי אחידן (ס"א דא בדא) יעקב משה ויוסף, יעקב מאריה דביתא, מית יעקב נטל משה ביתא, ומני לה בחייו, יוסף ע"י דיעקב ומשה הוה צדיק, יעקב ביוסף נטל ביתא, דכתיב (בראשית לז ב) אלה תולדות יעקב יוסף, משה לא שימש בה עד דנטל ליה ליוסף, כד נפקת שכינתא מן גלותא, לא יכיל לאזדווגא בה אלא ביוסף, דכתיב (שמות יג יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, אמאי כתיב עמו, אלא גופא לא אזדווג בנוקבא עד דאזדווג בהדי ברית, ועל דא משה נטל ליה ליוסף עמיה, כיון דהוה עמיה שמש בנוקבא כדקא יאות, ובגין כך יעקב משה ויוסף כחדא אזלי. יעקב מית וגופיה אעלו ליה בארעא קדישא, יוסף מית גופיה לא אתקבר בארעא קדישא אלא גרמוי, משה לא האי ולא האי, אמאי, אלא יעקב בעלה קדמאה דמטרוניתא הוה, מית יעקב אזדווגת ביה במשה, ובעוד דהוה משה בהאי עלמא מני לה כדקא יאות, ואיהו הוה בעלה תניינא, יעקב אעילו ליה לארעא קדישא גופיה שלים, בגין דאיהו גופא, יוסף גרמוי ולא גופיה, בגין דגרמין אינון חיילין ומשריין דלעילא, וכלהו נפקי מההוא צדיק, וצדיק צבאות אקרי, מאי טעמא, בגין דכל צבאות ומשריין עלאין מניה נפקין, ועל דא גרמוי דאינון צבאות אעלו בארעא, משה הוה לבר ולא עאל תמן לא גופיה ולא גרמוי. אלא עאלת שכינתא בארעא בתר דמית משה, ואתהדרת לבעלה קדמאה ודא איהו יעקב, מכאן נוקבא דאתנסיבת בתרין בההוא עלמא אהדרת לקדמאה, משה הוה לבר כיון דבעלה קדמאה הוה בארעא, משה זכה בחייו מה דלא זכה ביה יעקב, יעקב שימש בה בההוא עלמא, משה בהאי עלמא. ואי תימא דגריעו דמשה הוה, לאו הכי, אלא כד נפקי ישראל ממצרים מסטרא דיובלא הוה, וכל אינון שתין רברבן מעלמא עלאה הוו, ובההוא דיוקנא אזלו במדברא, וחד מנהון לא עאלו בארעא אלא בניהון תולדין דלהון כדקא חזי, דאינון תקונא דסיהרא וכל עובדי ארעא תקונא דסיהרא הוה. משה שימש בסיהרא בעוד דאיהו בגופא, ומני לה לרעותיה כד אתפטר מהאי עלמא סליק בסליקו עלאה ברוחא קדישא ואתהדר ברוחא ליובלא עלאה ותמן אתדבק באינון שתין רבוא דהוו דיליה מה דלא הוה כן ליעקב, דהוא אתהדר ברוחא לגו שמטה מה דלא הוה כן בחייו, (בגין) כיון דביתא אחרא הוה ליה. וארעא קדישא בתקונא (דעלמא נ"א דלתתא) אתתקנת בחילא דלעילא ועל דא לא אתחזון למהוי כלהו כחדא, אינון דעלמא עלאה הוו בלחודייהו כלהו ברוחא, ואינון דעלמא תתאה הוו בלחודייהו כלהו בגופא, ולא אתחזון למהוי אלין ואלין גו סיהרא, אלא אלין גו סיהרא, ואלין לבר, לנהרא אלין מגו אלין, וכלהו דעאלו בארעא דיוקנא דקדמאי הוו, ולא הוו בסליקו עלאה כוותייהו, בגין דלא יהא דרא ולא הוה מקדמת דנא, כאינון קדמאי דאתחזיא להון זיו יקרא דמאריהון אפין באפין. יעקב שימש בנשוי בגופא, לבתר אתדבק רוחא ברוחא, משה אתפרש מאתתיה, ושימש כד איהו בגופא בההוא רוחא קדישא, לבתר אתדבק רוחא ברוחא עלאה טמירא דלעילא, וכל דרגין הוו מתדבקן כלהו כחדא, רוחא דמשה דיובלא איהו, גופיה דשמטה, רוחא דיעקב לאתדבקא בשמטה, גופיה דנשוי הוה בהאי עלמא, כל אינון נהורין עלאין בדיוקנא דלהון לתתא בארעא, (נ"א בדיוקנא דלהון לתתא, מנהון בדיוקנא דלהון לתתא בארעא), וכלהו תליין ברקיע השמים. הכא רזא דתרין שמהן כלילן כחדא, ושכלולא דלהון תלתא, ואתהדרן לחד, דא לקבל דא, ואיהו שמא גליפא מחקקא כלילן בהאי ברזא דמהימנותא:

ויאמר אלהי"ם נעשה אדם, (תהלים כה יד) סוד יהו"ה ליראיו וגו', פתח ההוא סבא דסבין, ואמר שמעון שמעון, מאן הוא דאמר ויאמר אלהי"ם נעשה אדם, מאי ניהו הכא האי אלהי"ם, אדהכי פרח ההוא סבא דסבין ולא חמא ליה, וכמה דשמע רבי שמעון דהוה קרי ליה שמעון ולא רבי שמעון, אמר לחברוי ודאי האי הוא קב"ה, דאתמר ביה (דניאל ז ט) ועתיק יומין יתיב, הא כען איהו שעתא למפתח בהאי רזא, דודאי הכא אית רזא דלא אתיהיב רשו לאתגליא, וכען משמע דרשותא אתיהיב לאתגליא.

פתח ואמר, למלכא דהוה ליה כמה בניינין למבני, והוה ליה אומנא, וההוא אומנא לא הוה עבד מדעם אלא מרשו דמלכא, כמה דאת אמר (משלי ח ל) ואהיה אצלו אמון, מלכא ודאי איהו חכמה עלאה לעילא, ועמודא דאמצעיתא מלכא לתתא, אלהי"ם אומנא לעילא ודא אימא עלאה, אלהי"ם אומנא לתתא ודא שכינתא דלתתא, ואתתא לית לה רשו למעבד מדעם בלא רשו בעלה, וכל בניינין דהוו בארח אצילותא, הוה אמר אבא באמירה לגבי אימא יהא כדין וכדין ומיד הוה, כמה דאת אמר ויאמר אלהי"ם יהי אור ויהי אור, ויאמר הוה אמר לאלהי"ם יהי אור, מארי דבניינא איהו אומר ואומנא עביד מיד, והכי כל בניינין בארח אצילותא הוה אמר יהי רקיע יהי מארת וכלא אתעביד מיד. כד מטא לעלמא דפרודא דאיהו עולם הנבדלים, אמר אומנא למארי בניינא נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, אמר מארי בניינא ודאי טב הוא למעבד ליה, אבל עתיד הוא למחטי קמך, בגין דאיהו כסיל, הה"ד (שם י א) בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו, איהי אמרה בתר דחוביה תליא באמא ולא באבא, אנא בעינא למברי ליה בדיוקנא דילי, הדא הוא דכתיב ויברא אלהי"ם את האדם בצלמו, ולא בעא לאשתתפא ביה אבא, בזמנא דחב מה כתיב (ישעיה נ א) ובפשעיכם שלחה אמכם, אמר מלכא לאימא, ולא אמרית לך דעתיד הוא למחטי, בההוא זמנא תריך ליה ותריך אמא עמיה, ובגין דא כתיב (משלי י א) בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו, בן חכם דא אדם דאיהו בארח אצילות, ובן כסיל דא אדם דבריאה.

קמו כלהו חברייא ואמרו רבי רבי, וכי אית פרודא בין אבא ואמא, דמסטרא דאבא איהו באורח אצילות, ומסטרא דאימא בבריאה, אמר לון חברייא חברייא לאו הכי הוא, דהא אדם דאצילותא דכר ונוקבא הוה מסטרא דאבא ואמ"א, ודא איהו ויאמר אלהי"ם יהי אור ויהי אור, יהי אור מסטרא דאבא, ויהי אור מסטרא דאמ"א, ודא איהו אדם דו פרצופין, אבל להאי לית ביה צלם ודמות אלא אמא עלאה הוה ליה חד כנו"י דסליק לחושבן אלהי"ם, וההוא כנוי איהו אור וחשך ובגין ההוא חשך דהוה בההוא כנוי, אמר אבא דעתיד למחטי לאדם דאצילות (נ"א דבריאה, דאיהו אור לבוש עלא"ה (נ"א עליון), והאי איהו אור דברא קב"ה ביום ראשון דגנזו לצדיקייא, וההוא חשך דאתברי ביומא קדמאה לרשיעייא, כמה דאת אמר (שמואל א ב ט) ורשעים בחשך ידמו, ובגין ההוא חשך דהוה עתיד למחטי לההוא אור, לא בעא אבא לאשתתפא ביה, ובגין דא אמר נעשה אדם בצלמנו ההוא אור, כדמותנו ההוא חשך, דאיהו לבושא לאור, כגוונא דגופא דאיהו לבושא לנשמתא, הה"ד (איוב י יא) עור ובשר תלבישני, חדו כלהו ואמרו זכאה חולקנא דזכינא למשמע מלין דלא אשתמעו עד כען.

פתח עוד רבי שמעון ואמר (דברים לב לט) ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהי"ם עמדי וגו', אמר חברייא שמעו מלין עתיקין דבעינא לגלאה בתר דאתיהיב רשו עלאה למימר, מאי ניהו דאמר ראו עתה כי אני אני הוא, אלא דא הוא עלת על כל עלאין, ההוא דאתקרי עלת העלות, עלת מאלין עלות, דלא יעביד חד מאלין עלות שום עובדא, עד דנטיל רשות מההוא דעליה, כמה דאוקימנא לעילא בנעשה אדם, נעשה ודאי על תרין אתמר, דאמר דא לההוא דלעילא מניה נעשה, ולא עביד מדעם אלא ברשו ואמירה מההוא דלעילא מיניה, וההוא דלעילא מיניה לא עביד מדעם עד דנטיל עצה מחבריה, אבל ההוא דאתקרי עלת על כל עלות דלית לעילא מניה ולא לתתא שוה ליה, כמה דאת אמר (ישעיה מ כה) ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש, אמר ראו עתה כי אניי הוא ואין אלהי"ם עמדי דנטיל עצה מניה, כגוונא דההוא דאמר ויאמר אלהי"ם נעשה אדם.

קמו כלהו חברייא ואמרו רבי הב לנא רשו למללא בהאי אתר, אמרו והא לא אוקמת לעילא דעלת העלות אמר לכתר נעשה אדם, אמר לון הוו שמעין אודנייכו מה דפומכון ממללן, והא לא אמרית לכו השתא דאית דאתקרי עלת העלות, ולאו איהו ההוא דאתקרי עלת על כל עלות, דלעלת על כל עלות לית ליה תניינא דנטיל עצה מניה, דאיהו יחיד קדם כלא ולית ליה שותפא, ובגין דא אמר ראו עתה כי אני אני הוא, ואין אלהי"ם עמדי דנטיל עצה מניה, דלא אית ליה תניינא ולא שותפא ולא חושבנא, דאית אחד בשתוף כגון דכר ונוקבא, ואתמר בהון (שם נא ב) כי אחד קראתיו, אבל איהו חד בלא חושבן ולא שתוף, ובגין דא אמר ואין אלהי"ם עמדי, קמו כלהו ואשתטחו קמיה ואמרו זכאה בר נש דמאריה אסתכם עמיה לגלאה רזין טמירין, דלא הוו מתגליין למלאכייא קדישיא.

אמר לון חברייא אית לן לאשלמא קרא, דכמה רזין טמירין אית בהאי קרא, (דברים לב לט) אני אמית ואחיה וגו', אני אמית ואחיה בספירן, אחיה מסטרא דימינא חיי, ומסטרא דשמאלא מותא, ואי לא אסתכמן תרוייהו בעמודא דאמצעיתא לא אתקיים דינא, דאינון במותב תלתא כחדא, ולזמנין אסתכמו תלתא למעבד דינא, וייתי י"ד (ימינא) דאיהי פשוטה לקבל שבים, דאיהו יהו"ה יו"ד ה"א וא"ו ה"א, ודא שכינתא אתקרי יד ימין מסטרא דחסד, יד שמאל מסטרא דגבורה, יד יהו"ה מסטרא דעמודא דאמצעיתא כד בר נש תב בתיובתא האי יד שזיב ליה מן דינא, אבל כד דן עלת על כל העלות אתמר ביה ואין מידי מציל. ועוד תלת זמנין אתמר בהאי קרא אני אני אני, דאית בהון א' א' א' י' י' י', דאתרמיזו ביו"ד ה"י וא"ו ה"י, יו"ד ה"א וא"ו ה"א, ואית בהון ג' ווי"ן ו' ו' -- ו'אחיה ו'אני ו'אין דאתרמיזו באלין שמהן. ועם כל דא דהאי קרא הא אוקמוה חברייא לגבי אלהי"ם אחרים, כמא דאת אמרת ראו עתה כי אני אני הוא, דא קב"ה ושכינתיה דאתמר בהו אנ"י וה"ו, ואין אלהי"ם עמדי דא סמא"ל ונח"ש, אני אמית ואחיה, אני אמית בשכינתי למאן דאיהו חייב, ואני אחיה בה למאן דאיהו זכאי, ואין מידי מציל דא י"ד יהו"ה, דאיהו יהו"ה יו"ד ה"א וא"ו ה"א, ואיהו כוז"ו במוכס"ז כוז"ו, וכלא קשוט, אבל מה דאתמר לעילא עלת עלאה, דאיהו עלת על כל העלות והאי רזא לא אתמסר לכל חכימא ונביאה, (נ"א אבל מה דאתמר לעילא על עלאה דאיהו על העלות, האי רזא לא אתמסר אלא לכל חכימא ונביאה).

תא חזי כמה עלות אינון סתימין, דאינון מתלבשין ואינון מורכבין בספירן, וספירן מרכבה לגבייהו, דאינון טמירין ממחשבתא דבני נשא, ועלייהו אתמר (קהלת ה ז) כי גבוה מעל גבוה שומר וגו', נהורין מצוחצחין אלין על אלין, ואלין דמקבלין אינון חשוכין מאחרנין דעלייהו דמקבלין מנייהו, ועלת העלות לית נהורא קיימא קמיה, דכל נהורין מתחשכן קמיה.

דבר אחר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, הא אוקמוה חברייא על מלאכי השרת, דאינון אמרי האי קרא, אמר להו בתר דהוו ידעין מה דהוה ומה דעתיד למהוי, ואינון הוו ידעין דעתיד למחטי, אמאי בעו למעבד ליה, ולא עוד אלא דעזא ועזאל הוו מקטרגי עליה, דבזמנא דאמר שכינתא לקב"ה נעשה אדם, אמרו (תהלים קמד ג) מה אדם ותדעהו, מה את בעי למברי אדם, ותדעהו דעתיד למחטי קמך באתתא דיליה דאיהי חשך, דאור איהו דכורא, וחשך נוקבא, שמאלא חשך דבריאה, בההוא זמנא שכינתא אמרת לון, בהאי דאתון מקטרגין אתון עתידים למנפל, כדכתיב ויראו בני האלהי"ם את בנות האדם כי טובות הנה וגו', (חשקו בהון) וטעו בהון, ואפיל לון שכינתא מקדושה דלהון.

אמרו חברייא רבי רבי, אדהכי (נ"א אי הכי) עזא ועזאל לא הוו משקרין במלולייהו, דודאי בנוקבא עתיד אדם למחטי, אמר להו הכי אמרת שכינתא, אתון אזדמנתון לקטרגא קדמי יתיר מחילא דמרומא, אי אתון הויתון שפירין מאדם בעובדייכו יאות לכו לקטרגא עליה, אבל איהו עתיד למחטי באתתא חדא, אתון בנשין סגיאין, חביתון יתיר מבני נשא, כמה דכתיב ויראו בני האלהי"ם את בנות האדם וגו', את בת האדם לא נאמר, אלא את בנות האדם, ולא עוד אלא אם אדם חב, הא אקדים ליה תשובה, לאהדרא למאריה לאתקנא במה דחב.

אמרו ליה חברייא, אי הכי אמאי כולי האי א"ר שמעון לחברייא אי לא דהוה הכי דברא קב"ה יצרא טבא ובישא דאינון אור וחשך, לא הוה זכו וחובה לאדם דבריאה, אלא דאתברי מתרווייהו, ובגין דא (דברים ל טו) ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו'.

אמרו ליה כולי האי אמאי, ולא הוה שפיר דלא אתברי דלא למיחב ולגרמא כל מה דגרים לעילא, ולא הוה ליה לא עונש ולא שכר, אמר לון מן הדין הוה ליה למברייה כך, בגין דאורייתא בגיניה אתבריאת, דכתיב בה עונשא לרשיעייא ואגרא לצדיקייא, ולא הוה אגרא לצדיקייא ועונשא לרשיעייא, אלא בגין אדם דבריאה (ישעיה מה יח) לא תהו בראה לשבת יצרה, אמרו ודאי כען שמענא מה דלא שמענא עד השתא, דודאי לא ברא קודשא בריך הוא מילתא דלאו איהו צריך, ולא עוד אלא אורייתא דבריאה איהי לבושא דשכינתא, ואי אדם לא הוה עתיד למברי (למחטי), הות שכינתא בלא כסוייא כגוונא דעני, ובגין דא כל מאן דחב כאלו אפשיט לשכינתא מלבושהא, והאי איהו עונשא דאדם, וכל מאן דמקיים פקודין דאורייתא, כאלו הוא לביש לשכינתא בלבושהא, ובגין דא אוקמוה בכסויא דציצית (ותפילין), (שמות כב כו) כי היא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב, בגלותא, והא אוקמוה.

תא חזי חשך איהו אוכמא דאורייתא אור חוורו דאורייתא [מה שחסר כאן עיין בסוף הספר סימן ה'],

(ואי צלותא לאו איהי שלימא, כמה מלאכי חבלה רדפין אבתרה, כמא דאת אמרת (איכה א ג) כל רודפיה השיגוה וגו', ובגין דא מצלין (תהלים עח לח) והוא רחום יכפר עון, דא סמאל דאיהו נחש, ולא ישחית דא משחית, והרבה להשיב אפו דא אף, ולא יעיר כל חמתו דא חמה, בגין דלא ירדפון בתר צלותא, וכמה מלאכי חבלה תליין מנייהו, שבעה ממנן אינון, ותליין מנייהו שבעין ובכל רקיעא ורקיעא אינון מקטרגין, ותליין מנייהו עשרה אלף רבוא ואי צלותא סלקא שלימא בעטופא דמצוה, ותפילין על רישא ודרועא, אתמר בהו (דברים כח י) וראו כל עמי הארץ כי שם יהו"ה נקרא עליך ויראו ממך, שם יהו"ה, אוקמוה דאיהי תפלין דרישא, ומאן דחזי שם יהו"ה על רישא, בצלותא דאיהו (יהו"ה) אדנ"י, מיד כלהון ברחין, הה"ד (תהלים צא ז) יפול מצדך אלף וגו').

ויעקב בגין דחמא ברוחא דקודשא דוחקא דגלותא בתראה בסוף יומייא, (אמר (בראשית כח י) ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, ובא לילא דגלותא, ואמר) (שם לב ח) ויירא יעקב מאד ויצר לו, ופליג עמא קדישא בגלותא לג' סטרין, כמה דאת אמר (שם לג ב) וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה, ברישא בגלותא דאדום, ואת לאה וילדיה אחרונים, ואת רחל ואת יוסף אחרונים, ובגין דחמא בתר כן עניותא וצערא דלהון, אמר (שם כח כ) ושבתי בשלום אל בית אבי ואמר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש.

ודוד בגין גלותא אמר, (שמואל ב יז כט) רעב ועיף וצמא במדבר, ובגין דחמא שכינתא חרבה ויבשה, הוה נטיל צערא בגינהא, לבתר דחמא דהדרין ישראל בחדוה, תקין עשר מיני נגונין, ובסוף כלהו אמר (תהלים קב א) תפלה לעני כי יעטוף, (נ"א תקין י' מיני תילים, ובסוף כלהו תפלה לדוד הטה יהו"ה אזנך ענני, חדא דכלהו צלותין, דבגינייהו מתעטפין קדם מלכא, ולא הוו עאלין עד דייעול צלותא דעני אמר תפלה לעני כי יעטוף) והיא צלותא דעטיף כל צלותין קדמהא עד דייעול צלותא דיליה, ובגין דא אקדים עני לכלהו, מאן צלותא דעני דא צלותא דערבית דאיהי רשות בפני עצמה בלא בעלה, ובגין דאיהי בלא בעלה איהי עניה יבשה (ברשות כל אינש), וצדיק עני יבש, דא זרעא דיעקב דאיהו ברשות כל אומין דעלמא, ודמיא לצלותא דערבית דאיהי ליליא דגלותא.

וצלותא דשבת איהי צדקה לעני, כמה דאוקמוה מארי מתניתין, שמש בשבת צדקה לעניים, (דעניים מתנחמי בארח דשמשא דשבתא),, ובגין דא צריך בר נש למהוי איהו כעני לתרעא דמלכא בצלותא דעמידה, בכל שית יומין דחול בגין שכינתא, ומתעטף לה בעטופא דמצוה דציצית כעני, ויהא בתפילין כאביון לגבי תרעא דאיהו אדנ"י, דהכי סליק לחושבן היכ"ל, ודא איהו אדנ"י שפתי תפתח.

וכד אפתח פומיה בצלותא דערבית, נשרא קא נחית ביומין דחולא לקבלא בגדפהא צלותא דליליא, ודא נוריאל, אתקרי אוריאל מסטרא דחס"ד, ונוריאל מסטרא דגבורה, דאיהו נור דליק דאתמר ביה (דניאל ז י) נהר דינור וגו', ובצלותא דשחרית אריה נחית לקבלא צלותא בדרועוי וגדפוי, דארבע גדפין (ס"א אית) לכל חיה, דא מיכאל, ובצלותא דמנחה שור נחית לקבלא (נ"א צלותא) בקרנוי וגדפוי ודא גבריאל.

ובשבת נחית קב"ה בג' אבהן לקבלא בת יחידא דיליה בהון, ודא רזא דשבת, ש' ב"ת יחידא דיליה, בההוא זמנא חיוון עלאין דאתקריאו בשמא דיהו"ה, פתחין ואמרין (תהלים כד ז) שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם, בההוא זמנא מתפתחין שבעה היכלין, היכל קדמאה היכלא דאהבה, תניינא היכלא דיראה, תליתאה היכלא דרחמי, רביעאה היכלא דנבואה דאספקלריא דנהרא, חמישאה היכלא דנבואה דאספקלריא דלא נהרא שתיתאה היכלא דצדק, שביעאה היכלא דדין, ועלייהו אתמר בראשית ברא שי"ת, אלהי"ם היכלא שביעאה, והכי אינון ז' היכלין לתתא.

ולקבלייהו שבעה קלין דהבו ליהו"ה, וי"ח אזכרות דביה, דבהון שט קב"ה בי"ח עלמין, (תהלים סח יח) ברכב אלהי"ם רבותים אלפי שנאן, דאינון י"ח רבוון עלמין, וכמה נטורי תרעין אית להיכלין דמקבלין צלותין, וכל צלותא לא תיעול אלא במדה במשקל, ולית מאן דקאים קמי תרעא דצלותא ועליה אתמר (שם קכז ה) לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער דאיהו תרעא דמלכא, בגין דצלותא איהי מצוה, ודא שכינתא ואורייתא דאיהו קב"ה, לא צריך הפסקה בינייהו, וצריך לסלקא תורה ומצוה ברחימו ודחילו דכל פקודין דעשה ולא תעשה כלהו תליין מן שם יהו"ה, כמה דאוקימנא רזא דא, שמי עם י"ה שס"ה מצות לא תעשה, זכרי עם ו"ה רמ"ח מצות עשה, והא הכא שס"ה ורמ"ח, ואינון רמ"ח תיבין דבק"ש, ואתייהיבו מרחימו ודחילו דאת ה', ובגין דא תקינו הבוחר בעמו ישראל באהבה, ואינון כלילן באברהם, דאתמר ביה זרע אברהם אוהבי.

ישראל דסליק ביו"ד ה"א וא"ו ה"א, ורזא דמלה ישראל עלה במחשבה להבראות, מחשבה חש"ב מ"ה, וביה תשכח שמא קדישא, ובגין יעקב דאיהו ישראל, אתמר ויברא אלהי"ם את האדם בצלמו, בדיוקנא דמאריה בני חיי ומזוני מסטרא דעמודא דאמצעיתא, דאיהו בני בכורי ישראל, ואיהו עץ החיים, ואיהו אילנא דמזון לכלא ביה, ובגין דא אינון ישראל מזונא דיליה, צלותא דחשיבא לקרבנא, ובגלותא אתמר (בראשית ל א) הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי, ושכינתא איהי קרבנא דקב"ה מניה, בימינא ושמאלא וגופא. וכד סלקא לגביה, צריך לאכללא עמיה כל עשר ספירן, דלית קדושה פחות מעשרה, דאיהי קדושה דיליה, ובגין דא כד בר נש בעי לסלקא צלותיה בכל תנועין, אי חיויא בעי לקטרגא לצלותא, צריך למעבד ליה קירטא, ורזא דמלה זרקא מקף שופר הולך סגולתא.

פתח רבי שמעון ואמר, עלאין שמעו תתאין אתכנשו, אלין מארי מתיבתא דלעילא ותתא, אליהו באומאה עלך טול רשו ונחית הכא, דהא קרבא סגיאה אזדמן, חנו"ך ממנא נחות הכא, אנת וכל מארי מתיבתא דתחות ידך, דלא ליקרא דילי עבידנא אלא ליקרא דשכינתא. פתח כמלקדמין ואמר, זרקא ודאי במיתך לסלקא צלותא לההוא אתר ידיע, כמה דההיא אבנא דקירטא דאזדריקת לאתר ידיע, הכי צריך לסלקא מחשבתיה בצלותיה, בההיא תגא אבן מוכללת ומעוטרת, דאתמר בה כל הזוקף זוקף בשם, דצריך לסלקא לה תמן, ובההוא אתר דסליק לה לגבי בעלה, אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, אע"ג דאתמר ביה ואתה תשופנו עקב, ההיא אבן דאיהי י' דיעקב, דאתמר בה (שם מט כד) משם רועה אבן ישראל, לא יפסיק, וצריך לסלקא (נ"א לה) עד אין סוף, וכד נחית לה, אתמר ביה כל הכורע כורע בברוך, דצריך לנחתא (נ"א לה) עד אין תכלית ולא יפסיק (נ"א לה) מניה לא לעילא ולא לתתא. לזמנין איהו בעלה ו' בצדיק, בשית פרקין דתרין שוקין, נחית לגבה בתרין שוקין, לזמנין איהו בעלה ו' בתרין (נ"א דרועין), שית פרקין, דסליקת לגביה בתרין דרועין, לזמנין איהו בן אבא ואמא בן י"ה, צריך לסלקא (ס"א לה לעילא וכד) לעילא לה', וכד סלקת תמן, לזמנין איהו בהפוכא ו' בין י' י', כגוונא דא א צריך לסלקא לה, לגבי דאתמר בה (תהלים קיח כב) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, וכד איהי סליקת לעילא, ברישא דכל רישין סלקא ובגינה מלאכיא אמרין אי"ה מקום כבודו וכד סליקת לא' כגוונא דא א, איהי תגא ברישא דא', עטרה על רישיה כת"ר וכד נחתא נקודה לתתא ואתעטרת נחיתת ביה כגוונא דא א (נ"א קמץ), וכד סליקת אתקרי תגא ברזא דטעמי וכד נחיתת אתקריאת נקודה וכד מתיחד עמה איהי ז', כלילא מניה אות ברית דאיהי שביעאה דכלא. ובודאי האי אבנא היא בניינא דכל עלמין, ובגין דא (דברים כה טו) אבן שלמה וצדק יהיה לך, איהי מדה בין כל ספירה וספירה, דכל ספירה (נ"א וכל ספירה) בה סליקת לעשר שיעור דילה, ובה (נ"א ו' בה) אתעבידת אמה, עשר אמות אורך בין כל ספירה וספירה, ורזא דמלה עשר אמות אורך הקרש, ובין כלא מאה, איהו י' בין פרק ופרק, עשר זמנין סלקא למדה (מארי) דמאה אמה.

כל מדה ומדה אתקרי עולם, ואינון י"ו שיעור ומדה, ו' שקל, י' מדה דיליה, ושעורא דמדה חמש אמות ארך וחמש אמות רחב, ואינון לקבל שעורא דכל רקיע, דמהלך ת"ק אורכיה ות"ק פותייה, ואינון ה' ה' הרי לך שעור קומה באתוון ה'. דאת ו' איהו רקיע השמים, חמש רקיעין דיליה, ה' אלין אתקריאו ה' שמים, ה' חמש רקיעין דכלילן בשמים, חמש עלאין שמי השמים, ואינון ה' ה' חמש בחמש, ו' רקיע שתיתאה לון י' שביעאה לון, שבעה בשבעה וסלקין י"ד, והכי אינון ארעין שבעה על גבי שבעה כגלדי בצלים, וכלהו רמיזן בתרין עיינין. י' אתקרי עולם קטן, ו' עולם אריך, וכל מאן דבעי למשאל שאלתין לגבי עולם אריך, צריך לארכא ביה, וכל מאן דשאיל בעולם קצר צריך לקצרא, ועל דא אוקמוה במקום שאמרו לקצר אין אדם רשאי להאריך, לקצר בצלותין (במדבר יב יג) אל נא רפא נא לה, בנקודה די' להאריך ולהתנפל, (דברים ט ח) ואתנפל לפני יהו"ה כראשונה מ' יום ומ' לילה כלא מ' ם', י' נקודה באמצע אתעביד מי"ם מסטרא דחסד, צריך לארכא בצלותא. ובשמא קדישא וסליק יהו"ה ברביע לארכא בתנועה דא, דאיהו רזא דתקיעה, לקצר מסטרא דשברים, בינוני לא בקצירו ולא באריכו, בתרועה בעמודא דאמצעיתא, דאיהי שלשלת דתרוייהו, שקל הקדש, לקביל רביע דסליק איהו חולם, שברים לקביל שב"א, דא בעא לסלקא קלא, ודא בעא לנחתא לה, ובגין דא אינון שברים. בחשאי שכינתא תתאה, וקלא לא ישתמע, כמה דאת אמר (שמואל א א יג) וקולה לא ישמע, תרועה דא שלשלת אחיד בתרוייהו, ואית כגוונא דרקיע המאריך ביה תיבה, ואיהי נקודה חיריק, כגוונא דחלם, לית נקודה דלית כגוונא דילה בטעמי, סגול לגבי סגולתא, שב"א לגבי זקף גדול, כלהו תשכח לון נקודי לגבי טעמי, למאן דידע רזין טמירין. פתח ואמר זרקא מקף שופר הולך סגולתא, (פתח נקודת ימין יהו"ה מלך, נקודת סגול שמאלא יהו"ה מלך, באמצעיתא יהו"ה ימלוך, לתתא, רבי אחא אמר, יהו"ה מלך דא עלמא עלאה, יהו"ה מלך דא תפארת, יהו"ה ימלוך דא ארון הברית):

אלה תולדות השמים והארץ, הא אוקמוה, כל אתר דכתיב אלה פסל את הראשונים, ואלין תולדין דתהו דאתרמיזו בקרא תניינא והארץ היתה תהו, ואלין אינון דאתמר, דקב"ה ברא עלמין ומחריבן, ובגין דא ארעא הוה תוהה ובוהה, איך ברא קב"ה עלמין לחרבא לון, שפיר הוה דלא לברי לון, אלא ודאי הכא איכא רזא מאי איהו ומחריבן, דקב"ה לא ישצי עובדי ידוי, ולא עוד אלא דא שמיא אתמר בהו, (ישעיה נא ו) כי שמים כעשן נמלחו וגו', אם כן קב"ה עביד ומחי. אלא רזא דמלה כדין הוא, דקב"ה ברא עלמא וברייה באורייתא כמה דאוקמוה בראשית, דאתמר בה (משלי ח כב) יהו"ה קנני ראשית דרכו, ובהאי ראשית ברא ית שמיא וית ארעא, ואיהי סמיך לון ביה, בגין דברית כתיב ביה בבראשי"ת ואתמר ביה (ירמיה לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה וגו', ואלין אינון דאתמר בהון (תהלים קטו יו) השמים שמים ליהו"ה וגו', ואיהי ארץ החיים כלילא משבע ארעין, דעלייהו אמר דוד מלכא (שם קיו ט) אתהלך לפני יהו"ה בארצות החיים. וברא שמיא וארעא בתריה על תה"ו, ולית תמן יסודא דאיהו ברי"ת דסמיך לון, בגין דא קב"ה בעא למתן אורייתא לאומין דעלמא עעכו"ם, דאיהו ברית מילה ממש, ולא בעו לקבלא ליה, ואשתארת ארעא חרבה ויבשה, ודא איהו יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה, יקוו המים דא אורייתא, אל מקום אחד אלין ישראל, בגין דנשמתייהו תליין מההוא אתר דאתמר ביה ברוך כבוד יהו"ה ממקומו כבוד יהו"ה שכינתא תתאה, ממקומו שכינתא עלאה וכיון דאינון נשמתייהו מתמן, שריא עלייהו ודאי יהו"ה, ואתמר בהון (דברים לב ט) כי חלק יהו"ה עמו. ודא איהו יקוו המים אל מקום אחד, ואורייתא איהי ישובא דעלמא, ואומין דעלמא עעכו"ם דלא קבילו לה, אשתארו חרבין ויבשין, ודא איהו דקב"ה ברא עלמין ומחריבן, אלין דלא נטרי פקודי אורייתא, לא דישצי איהו עובדוי כמה דחשבין בני נשא, ולמה ישצי לון לבנוי, דאתמר בהון בהבראם בה' בראם ואלין אינון דמתגיירין מאומין דעלמא, בגינייהו נפלת ה' זעירא דאברהם באלף חמישאה דהוא ה', דאיהו חרב ויבש, חרב בבית ראשון ויבש בבית שני. ומשה בגין דבעא לאעלא גיורין תחות גדפוי דשכינתא, וחשיב דהוו מאלין דאתבריאו בה', והב בהון את ה' דאברהם, גרמו ליה ירידה, כמא דאת אמרת (שמות לב ז) לך רד כי שחת עמך, ובגין דלא קבילו לאת ה' בדחילו דיו"ד וברחימו דה', נחית איהו מדרגיה דאיהו ו', ואת ו' נחתת עמיה, בגין דלא יתאביד בינייהו, דעתיד איהו ברזא דגלגולא לאתערבא בינייהו בגלותא בין ערב רב, דאינון נשמתייהו מסטרא דאלין דאתמר בהון (ישעיה נא ו) כי שמים כעשן נמלחו וגו'. ואלין אינון דלא בעא נח רחמי עלייהו, ואתמר בהון וימחו מן הארץ, בגין דהוו מאלין דאתמר בהון (דברים כה יט) תמחה את זכר עמלק, ומשה לא אסתמר מנייהו, ואפיל ה' בינייהו, ובגין דא איהו לא יעול לארעא דישראל, עד דיתוב ה' לאתרה, ובגין דא נחת איהו מדרגיה, ונחית ביה ו', ובגין דא ה' נפלת ו' יוקים לה, ו' דמשה, ובגין דה"א זעירא ה' דאברהם דאיהי דהבראם, אתזער איהו בגינה, אתמר ביה (ישעיה סג יב) מוליך לימין משה וגו', ואפיק לה מתמן בחילא דו', ואייתי לה עמיה, מיד שריא עליה י"ה. ואשתלים אומאה, (דאתמר) (שמות יז יו) כי יד על כס יה מלחמה ליהו"ה וגו', מאי מדר דר, דא משה, דאתמר ביה (קהלת א ד) דור הולך ודור בא, והא אוקמוה, דלית דור פחות מששים רבוא, ודא משה דאתמר ביה דאנתתא חדא ילדה ששים רבוא בכרס אחד.

להמשך הפרשה (עוד 328 קטעים)