הפטרת פרשת תזריע

(מב)וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים־לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ

מצודת דוד:לחם בכורים. לחם העשוי מהקציר הנקצר שם ראשונה, והיו במספר עשרים, וממין השעורים: וכרמל בצקלונו. שבלים רכים ומלאים, כשהם עדיין בקליפותיהן:

(מג)וַיֹּאמֶר מְשָׁרְתוֹ מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אָכֹל וְהוֹתֵר

מצודת דוד:מה אתן זה. רוצה לומר: הלא מעט המה: אכול והותר. בהם יהיה די לאכול, ועוד יהיה מותר:

(מד)וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְבַר יְהוָה

(א)וְנַעֲמָן שַׂר־צְבָא מֶלֶךְ־אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי־בוֹ נָתַן־יְהוָה תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע

מצודת דוד:איש גדול. רוצה לומר: חשוב לפניו וכו׳: ונשוא פנים. הכל היו נושאים לו פנים לכבדו, כי על ידו באה תשועה לארם ואמרו רבותינו ז״ל (ילקוט שמעוני רממז רכב): שהוא משך הקשת לתומו, והרג את אחאב: גבור חיל מצורע. כאומר, הנה בהיותו גבור חיל, חשק לרדת בכל עת אל המלחמה, ומפני צרעתו מנע, והיה מיצר בעבור זה:

(ב)וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה וַתְּהִי לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן

מצודת דוד:יצאו גדודים. כשהולכין מעצמן מתי מספר לשלול באשר ימצאו, קרוי גדוד: נערה קטנה. גם קטנה תקרא נערה, וכן (ישעיהו יא ו): ונער קטן נוהג בם: ותהי וכו׳. היתה משמשת לפני אשת נעמן:

(ג)וַתֹּאמֶר אֶל־גְּבִרְתָּהּ אַחֲלֵי אֲדֹנִי לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ

מצודת דוד:אחלי אדוני. אם בקשת אדוני תהיה לפני הנביא, אז מבלי ספק ירפאו מצרעתו ונקרא רפואת המצורע בלשון אסיפה, לפי שבעודו בצרעתו, מחוץ למחנה מושבו, וכאשר יתרפא, יאסף ויכנס אל המחנה וכן נאמר (במדבר יב טו): עד האסף מרים:

(ד)וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לַאדֹנָיו לֵאמֹר כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

מצודת דוד:ויבא וכו׳. נעמן סיפר הדבר לפני המלך:

(ה)וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ־אֲרָם לֶךְ־בֹּא וְאֶשְׁלְחָה סֵפֶר אֶל־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ עֶשֶׂר כִּכְּרֵי־כֶסֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים זָהָב וְעֶשֶׂר חֲלִיפוֹת בְּגָדִים

מצודת דוד:לך בא. אל הנביא: אל מלך ישראל. שהוא יצוה את הנביא על זאת: ויקח בידו. מנחה להנביא:

(ו)וַיָּבֵא הַסֵּפֶר אֶל־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר וְעַתָּה כְּבוֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵלֶיךָ הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ אֶת־נַעֲמָן עַבְדִּי וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ

מצודת דוד:ועתה. לא פירש הכתוב מה כתב בראשית אמריו, כי היה כמנהג לפקדו בשלום וסוף דבריו היה שאמר ועתה וכו׳: ואספתו. לא שהיה דעת מלך אדם שמלך ישראל יאספו מצרעתו, רק דבריו היו, שהוא יצוה את הנביא לאספו מצרעתו:

(ז)וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל אֶת־הַסֵּפֶר וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי־זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ כִּי אַךְ־דְּעוּ־נָא וּרְאוּ כִּי־מִתְאַנֶּה הוּא לִי

מצודת דוד:ויקרע בגדיו. מחמת חרדה: האלהים אני. וכי אני אלהים להיות בידי להמית ולהחיות, כי זה וכו׳, כי אין מי יוכל לרפאות המצורע, אלא מי שבידו להמית ולהחיות, ומגודל רשעו לא האמין בהנביא, וחשב אשר שלח שהוא בעצמו ירפאו: כי אך דעו נא. כאומר, הלא לא נעלם ממנו שלא אוכל לה, אבל הכוונה למצוא עלילה להלחם בי:

(ח)וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ־הָאֱלֹהִים כִּי־קָרַע מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל אֶת־בְּגָדָיו וַיִּשְׁלַח אֶל־הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ יָבֹא־נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל

מצודת דוד:וידע. לא למענך ארפאו כי אם למען קדושת השם:

(ט)וַיָּבֹא נַעֲמָן בְּסוּסָיו וּבְרִכְבּוֹ וַיַּעֲמֹד פֶּתַח־הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע

(י)וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ לֵאמֹר הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע־פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר

מצודת דוד:וישוב בשרך לך. כי על ידי הצרעת רזה משמן הבשר, ומעתה ישוב לך הבשר, ואף תהיה טהור מן הצרעת:

(יא)וַיִּקְצֹף נַעֲמָן וַיֵּלַךְ וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם־יְהוָה אֱלֹהָיו וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל־הַמָּקוֹם וְאָסַף הַמְּצֹרָע

מצודת דוד:אלי יצא וכו׳. חשבתי כי לכבודי יצא אלי, ויעמוד לפני על רגליו, כדרך הכבוד שעושים בני אדם לשרים הגדולים. ובדבר הרפואה, חשבתי שיקרא בשם ה׳, וינופף ידו אל מקום הצרעת, להשפיע שם הרפואה על פי נס, ובאופן זה יאסף המצורע:

(יב)הֲלֹא טוֹב אֲמָנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא־אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה

מצודת דוד:הלא טוב. רצה לומר: אבל באמרו רחץ וטהר נראה אם כן שאמר מדרך רפואה טבעית, והלא בוודאי אין ממש בדבריו, כי נהרות דמשק טובים המה מכל מימי ישראל, והלא בתמידות אני רוחץ עצמי בהם, וכי טהור אני, בתמיה, אם כן כמו שלא הועילו לי נהרות דמשק, כן לא יועילו מי הירדן:

(יג)וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ אָבִי דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ הֲלוֹא תַעֲשֶׂה וְאַף כִּי־אָמַר אֵלֶיךָ רְחַץ וּטְהָר

מצודת דוד:דבר גדול. אם הנביא היה אומר לך דבר טורח גדול בכדי שתטהר, הלא מהראוי היה שתעשה, ומכל שכן שאמר לך דבד קל, רחץ ובזה תטהר, ומדוע אם כן תמנע לעשות:

(יד)וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר

מצודת דוד:כבשר נער קטן. דצה לומר: צחה ומזהירה: ויטהר. נעשה טהור מן הצרעת:

(טו)וַיָּשָׁב אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא וְכָל־מַחֲנֵהוּ וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל־הָאָרֶץ כִּי אִם־בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה קַח־נָא בְרָכָה מֵאֵת עַבְדֶּךָ

מצודת דוד:ויעמד לפניו. כעבד לפני האדון: ועתה. בעבור הדפואה וההודאה הזאת, קח ממני מנחה:

(טז)וַיֹּאמֶר חַי־יְהוָה אֲשֶׁר־עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם־אֶקָּח וַיִּפְצַר־בּוֹ לָקַחַת וַיְמָאֵן

מצודת דוד:עמדתי לפניו. שאני רגיל לעמוד לפניו בתפלה: אם אקח. רצה לומר: עונש שבועה יהיה עלי, אם אקח:

(יז)וַיֹּאמֶר נַעֲמָן וָלֹא יֻתַּן־נָא לְעַבְדְּךָ מַשָּׂא צֶמֶד־פְּרָדִים אֲדָמָה כִּי לוֹא־יַעֲשֶׂה עוֹד עַבְדְּךָ עֹלָה וָזֶבַח לֵאלֹהִים אֲחֵרִים כִּי אִם־לַיהוָה

מצודת דוד:ולא יותן. בשאלה אמר, לתת לו אדמה מעפר ארץ ישראל בשיעור משא שני פרדים, לשאתם לארצו למלאות מהם מזבח לזבוח עליו לה׳, ולא רצה לקחת מבלי רשות הנביא: כי לא וכו׳. כי מעתה לא אעשה עוד עולה וכו׳:

(יח)לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח יְהוָה לְעַבְדֶּךָ בְּבוֹא אֲדֹנִי בֵית־רִמּוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֺת שָׁמָּה וְהוּא נִשְׁעָן עַל־יָדִי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי בֵּית רִמֹּן בְּהִשְׁתַּחֲוָיָתִי בֵּית רִמֹּן יִסְלַח־נא יְהוָה לְעַבְדְּךָ בַּדָּבָר הַזֶּה

מצודת דוד:לדבר הזה. שאל מהנביא, שיעתיר בעבורו לה׳ לסלוח לו על הדבר האמור בענין: והוא נשען על ידי. בעת בואו להשתחות ובעל כרחי אשתחוה גם אני עמו: בהשתחויתי. ובדבר ההשתחואה ההיא, יסלח לי ה׳:

(יט)וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ לְשָׁלוֹם וַיֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ כִּבְרַת־אָרֶץ