ויקרא ז, טז

ואם נדר או נדבה. שלא הביאה על הודאה של נס, אינה טעונה לחם ונאכלת לשני ימים, כמו שמפורש בענין:

וממחרת והנותר ממנו. בראשון יאכל וי"ו זו יתרה היא, ויש כמוה הרבה במקרא, כגון (בראשית לו כד) ואלה בני צבעון ואיה וענה, (דניאל ח יג) תת וקדש וצבא מרמס:

וְאִם נִדְרָא אוֹ נְדַבְתָּא נִכְסַת קֻרְבָּנֵהּ בְּיוֹמָא דִי יְקָרֵב יָת נִכְסְתֵיהּ יִתְאֲכֵל וּבְיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וּדְאִשְׁתָּאַר מִנֵהּ יִתְאֲכֵלּ

וְאִם נִדְרָא אוֹ נְדַבְתָּא נִכְסַת קוּרְבָּנֵיהּ בְּיוֹמָא דְיַקְרֵיב יַת נִכְסְתֵיהּ יִתְאֲכֵיל וּבְיוֹם מָחֳרָן וּמַה דְמִשְׁתַּיֵיר מִנֵּיהּ יִתְאֲכֵיל בְּפַנְיָא

וממחרת והנותר ממנו יאכל וא"ו יתרה היא זו ויש כמוהו הרבה במקרא כגון ואלה בני צבעון ואיה וענה (בראשית לו כד) וכן תת וקדש וצבא מרמס (דניאל ח יג) לשון רש"י (רש"י על ויקרא ז׳:ט״ז) וכן פירש ר"א ולפי דעתי ענין הכתוב הזה בעבור שאמר ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת והיה במשמע שתהא מצוה שיאכל בשני ימים יאכל מקצתו ביום הראשון ויניח מקצתו למחר ולפיכך חזר לבאר והנותר ממנו בראשון יאכל וממחרת לא שישאיר ממנו בכונה ולא שיהא רשאי להניח כלו ליום המחרת אבל מצוה שיאכל ממנו בראשון והנותר במקרה יאכל במחרת הנזכר והענין הזה מדברי רבותינו למדנוהו אמרו בתורת כהנים (פרק יב יא יב) ביום הקריבו יאכל מצוה להאכל ממנו יום ראשון יכול כולו תלמוד לומר וממחרת יכול מצוה לאכלו בשני ימים תלמוד לומר והנותר אם הותיר הותיר אי והנותר יכול אם הותיר כולו לשני ימים יהא פסול תלמוד לומר יאכל אפילו כולו ואם תעשה הוא"ו יתרה גם כן יתפרש וממחרת הנותר ממנו יאכל לא שיותיר לדעת ולא ידעתי למה היתה הוא"ו בתת וקדש וצבא מרמס יתרה אצל רש"י כי ענין הכתוב שישאל עד מתי תת הפשע שומם ועד מתי קדש וצבא מרמס:

ואם נדר. שבטא בשפתיו בצר לו:

ונדבה. שנדבה רוחו אותו להביא זבח לשם לא לנדר ולא לתודה:

ביום הקריבו. שם הפעל מהבנין הכבד הנוסף וממחרת אותו היום.

וי״ו והנותר ממנו. כפ״א רפ״ה בלשון ישמעאל וכמוהו ויעזב את עבדו גם והארץ היתה תהו ובהו:

ואם נדר או נדבה - שאמר הרי עלי שלמים, שזהו לשון נדר ותשלומים כמו שפירשתי למעלה. כלומר, שאינו תודה אלא נדר.

ביום הקריבו - ביום שהקריב הוא כבר את זבחו, יאכל לאחר הקרבה.

ואם נדר שנדר כשהצר לו.

ביום הקריבו את זבחו יאכל לאחר הקרבה.

ואם נדר או נדבה. פרש״י שלא הביא על הודאת נס. ובאמת אינו מדויק. שהרי תודה ג״כ אינה חובה אלא נדר או נדבה וא״כ הכי מיבעי ואם לא על תודה יקריבנו. והיינו דאי׳ במס׳ ר״ה ד״ה ב׳ נאמר כאן נדר ונאמר להלן נדר מה להלן נדבה עמו פי׳ והוא מופנה כמש״כ. וכ״כ הגאון טורי אבן שם. ולפי הפשט משום שנדר היינו באומר הרי עלי אינו ע״פ דין ונקרא נדרי רשעים כדתנן בפ״א דנדרים. ומש״ה כתיב להלן כ״ב כ״א ובפ׳ שלח לפלא נדר. וביארנו שם לפי הפשט שהוא פלא שנודר ומכוין לעשות מצוה ועובר על רצון ה׳. ונדבה באומר הרי זו זהו מן המובחר. אכן תודה שנודרים בעת צרה. שיקריב לה׳ בהחלצו מן המצר. אפילו אומר הרי עלי לא מיקרי נדר שהוא לשון מגונה. ומכ״מ אינו נדבה ג״כ שהרי אומר הרי עלי. ומש״ה כתיב בעמוס ד׳ וקטר מחמץ תודה וקראו נדבות. דתודה אף ע״ג שאומר הרי עלי מיקרי נדבות. וכדאי׳ במנחות דע״ג או בנדבותיכם זה התודה. וכ״ה בת״כ בכ״מ. אמנם בלשון תורה מיקרי שלמים. מעתה פי׳ זה המקרא ואם נדר או נדבה. היינו שלמים שלא בעת צרה. מש״ה באומר הרי עלי מקרי נדר. ובאומר הרי זו מיקרי נדבה. משא״כ תודה הקודמת אפי׳ אומר הרי עלי לא מיקרי נדר אלא שלמי תודה. וע״ע פ׳ שלח ט״ו ח׳:

וממחרת והנותר וגו׳. הכונה דעיקר אכילה הוא ביום הראשון. אלא רשאי להמשיך הסעודה מליל השני על יום המחרת. ולא כתודה שאינה נאכלת אלא עד עה״ש. וחכמים גזרו עד חצות שלא ימשך. וע׳ ספר שמות י״ח י״ג:

והנותר ממנו יאכל. אם אפילו נותר לגמרי על סעודה אחרת של יום השני ג״כ יאכל. ולפי דברינו אין הוי״ו של והנותר מיותר כפרש״י:

ר פירוש הא דכתיב ואם נדר או נדבה לאו למימרא דלעיל לא מיירי בנדבות דהרי לעיל מיניה מיירי גם כן בנדבה. לכך פירש רש"י שלא הביאה על הודאה כו' אבל עד השתא איירי דהביא על הודאה של נס:

ש יאכל ביום שני שלא תפרש יאכל ביום א' וממחרת גם כן יאכל והנותר ממנו פירוש ביום שני יאכל ביום ג' אלא כך פירושו וממחרת והנותר ממנו בראשון יאכל פירוש מה שנותר ביום ראשון יאכל ביום שני ולפי זה יהיה הוא"ו מוהנותר יתירא והוכחתו מדכתיב בסמוך ואם האכל יאכל וגו' ביום השלישי וגו' והא דלא פירש רש"י וא"ו והנותר כמו וא"ו ומשמנה דפירושו ומאיזה מקום יהיה הקומץ ממקום שנתרבה שמנה אף כאן פירושו ומתי הותר לאכול למחרת כשנותר מיום ראשון אבל לכתחלה מצותו ביום ראשון לבדו כמו שרוצה הרא"ם לפרש משום דאם כן היה לו לכתוב יאכל והנותר ממנו ממחרת דלא נטעה לפרש והנותר מיום שני דעליה קאי משנפרש דקאי על יום א' אלא ודאי הוא"ו יתירא אבל לעיל אין מקום לטעות והכא בלא וא"ו אין מקום לטעות משום הכי פירש וא"ו זו יתירא ודו"ק. ובזה יתורץ תמיהת הרא"ם שתמה על רש"י שלא פירש וא"ו זו כוא"ו ומשמנה: