ויקרא כז, כו

לא יקדיש איש אתו. לשם קרבן אחר, לפי שאינו שלו:

בְּרַם בּוּכְרָא דִי יִתְבַּכַּר קֳדָם יְיָ בִּבְעִירָא לָא יַקְדֵשׁ גְבַר יָתֵהּ אִם תּוֹר אִם אִמַר דַיְיָ הוּא

בְּרַם בּוּכְרָא דְיִתְפְּרֵשׁ לִשְׁמָא דַייָ בִּבְעִירָא לֵית אֶפְשַׁר דְיַקְדִישׁ גְבַר יָתֵיהּ אִין תּוֹר אִין אִימַר לִשְׁמָא דַיְיָ דַיְיָ הוּא

לְחוּד בּוּכְרָא דְּיַפְרֵישׁ קֳדָם יְיָ בִּבְעִירָא אִין תּוֹר אִין אִמָר לִשְׁמָא דַּיְיָ הוּא:

לא יקדיש איש אותו לשם קרבן אחר לפי שאינו שלו לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״ז:כ״ו) והנכון שיאמר אין צורך להקדיש אותו כי אם הוא שור או שה לה' הוא מעצמו והנה הוא כמו שלילות ובמשנה תורה אמר (דברים טו יט) כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך שיהא קדש ותנהוג בו קדושה שלא תעבוד בו ולא תגוז אותו ותאכלנו לפני השם כאשר יפרש:

יבכר לה׳. נודע שהוא לשם וזאת המלה מהבנין שלא נקרא שם פועלו ופירושו האומר אתן הבכור לשם:

לא יקדיש איש אותו - לקרבן אחר, כי הוא עצמו קדוש כבר לקרבן בכור.

אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו. מכאן שאין משנין את הקרבנות, כגון עולה שאין לשנותה לשלמים ולא שלמים לחטאת, וכן כלן. ואמרו בספרי אין לי אלא בכור מנין לכל הקדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה, ת"ל בבהמה לא יקדיש איש אותו, כלומר שהוא למד בעצמו כשאמר בבהמה לא יקדיש איש אותו קדושה אחרת, אלא שיעמוד בקדושתו הראשונה.

אם שור אם שה לה׳ הוא הוא קרב ואין תמורתו קריבה.

לא יקדיש איש אתו. אינו צריך קדושת הפה, שהרי קדוש הוא מאליו, משפטר את הרחם:

לא יקדיש איש אותו. לפי הקבלה קאי בקדושת מזבח. אבל אתה מקדישו הקדש עלוי לבה״ב וכדתנן פ׳ המקדיש ומפרש במשנה כיצד פודים אותו אומדין אותו כמה אדם רוצה ליתן בבכור זה ליתן לבן בתו או לב״א. אכן לפי הפשט מיירי גם בבה״ב כמו בכל הפ׳ ואינו סותר הקבלה גם כן שהמקדיש לבה״ב מכוין שיתן שויו של הבכור ובזכות זה יצליח בגידול בהמתו בולדות אחרות וכמו שיבואר בסמוך. והנה זה הבכור לא שוה כלום כ״א כ״ש היינו כדי טובת הנאה שבו ואם יתן כדי שוויו בשלימות אינו מועיל כמש״כ לעיל י״ב. וכ״ש היינו דמי עלוי אינו כבוד להקדש וגם המקדיש אינו מכוין לזה מש״ה לא יקדיש איש אותו. אכל מכ״מ אם הקדישו הדין כפי הקבלה:

סליק ספר ויקרא.