ויקרא כג, ח

והקרבתם אשה וגו'. הם המוספין האמורים בפרשת פנחס ולמה נאמרו כאן, לומר לך שאין המוספין מעכבין זה את זה:

והקרבתם אשה לה'. מכל מקום, אם אין פרים הבא אילים, ואם אין פרים ואילים, הבא כבשים:

שבעת ימים. כל מקום שנאמר שבעת שם דבר הוא, שבוע של ימים, שטיינ"א בלע"ז [קבוצה של שבעה ימים רצופים], וכן כל לשון שמונת, ששת, חמשת, שלשת:

מלאכת עבדה. אפלו מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך, שיש חסרון כיס בבטלה שלהן, כגון דבר האבד כך הבנתי מתורת כהנים, דקתני יכול אף חלו של מועד יהא אסור במלאכת עבודה וכו':

וּתְקָרְבוּן קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ שִׁבְעָא יוֹמִין בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מְעָרַע קַדִישׁ כָּל עִבִידַת פָּלְחָן לָא תַעֲבְּדוּן

וּתְקַרְבוּן קָרְבָּנָא לִשְׁמָא דַיְיָ שִׁבְעָתֵי יוֹמִין בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה דְחַגָא מְאַרַע קַדִישׁ כָּל עִיבִידַת פּוּלְחָנָא לָא תַעַבְדוּן

והקרבתם אשה לה' שבעת ימים יאמר שיהיו כל שבעת הימים חג להקריב אשה לה' לא להאסר במלאכה כראשון ושביעי ולא פירש האשה כי הוא עתיד להזכירו בפרשה מיוחדת לכל אשי המועדים (סוף פרשת פנחס) כאשר רצה שינהגו בהן וכפי מה שפירשתי (רמב"ן על ויקרא כ״ג:ב׳) ומדרש רבותינו (תו"כ פרק יא ה) לומר שנקריב בהן אשה מכל מקום אע"פ שאין לנו כל המוספין שלימים ונכון הוא:

אשה לה׳. בפרשת פינחס:

והקרבתם אשה לה' שבעת ימים. להודיע שאין חול המועד חול לגמרי כי בהיות בהם קרבן צבור נוסף על התמיד כמו ביום מקרא קדש הוא מכלל החג בלי ספק ולא באר ענין המוספין בזה שאין זאת הכונה עתה כמו שלא באר ענינם גם בשאר המועדים. ובזה האופן כתב בחג הסכות להורות על קדושת חול המועד אמנם בראש השנה הזכיר גם כן אשה לה' להורות שיש מוסף נוסף על של ראש חדש, כאמרו מלבד עולת החדש ומנחתה אבל בשבת וחג השבועות ויום הכפורים לא הזכיר ענין המוספים כלל, כי מה שכתב ביום הכפורים והקרבתם אשה לה' הם עולות וחטאות כהן גדול והצבור המבוארים בפרשת אחרי מות וכלל שבת והפסח וחג המצות בדבור אחד כי שלשתם נצטוו קודם מתן תורה אבל בשאר המועדות ייחד לכל מועד דבור לעצמו והתחיל דבור חג השבועות מן העומר כי מאז מתחיל קציר בעומר וספירת השבועות שהם מענין החג הנקרא חג קציר וחג השבועות שבו נתן הודאה לאל יתברך כי אמנם מכוונות הרגלים הם התפלה וההודאה כמו במועד חדש האביב התפלה לאל על האביב וההודאה על החירות. ובהיות כי הצלחת הקציר תהיה כפי מזג הזמן מתחלת האביב עד הקציר כאמרו שבועות חקות קציר ישמר לנו היה העומר הודאה על האביב כמקריב ביכורי השדה לבעלים והיה הקרבן עמו לתפלה על העתיד והיתה הספירה זכרון לתפלת יום יום והיה חג הקציר הודאה על טוב הקציר וחג האסיף על טוב האסיף:

והקרבתם אשה לה׳. לא ביאר הכתוב כמה ומזה דרשו אם אין פרים הביא כבשים. דא״א לומר דבמדבר לא הביאו כל המוספין עד שנאמר פ׳ מוספין בערבות מואב. שהרי שעיר ר״ח קרב בשמיני לדעת חז״ל שהנשרף היה שעיר ר״ח והיה להם הכרח ע״ז כמש״כ לעיל במקומו. אמנם לפי הפשט אע״ג שנזהרו להקריב במדבר במועדים מכ״מ לא נזהרו להקריב אותו הסך שבא״י אלא איזה אשה. ומש״ה בעצרת שכבר הקריבו שתה״ל לא כתיב מוספין כלל. ואע״ג דעומר ושתה״ל לא קרב במדבר כדתנן במנחות פ״ג שכל האמור בת״כ לא קרב במדבר. היינו שלא היו מוזהרין להשיג עומר ושתה״ל מתבואת הארץ. אבל אם היה מזדמן במשך ארבעים שנה עומר ושתה״ל מנחה חדשה הביאו גם במדבר ועי׳ מש״כ לעיל ב׳ י״ד. ודוגמא לזה איתא בבכורות ד״ה ר״ל אמר לא קדשו בכורות במדבר ואי׳ שם דאי הקדישו קדשו אלא שהוצרכו לקדש משום שלא נצטוו ע״ז. ומעתה אם הזדמן להביא שתה״ל לא נצטוו להקריב מוספין עוד שהרי הוא אשה. אבל מכל מקום היו מקריבין במוספין בשלימות מצד הידיעה למשה מהר סיני שכך יהיה הצווי. ומש״ה הקריבו שעיר ר״ח גם כן:

פ והכוונה בזה כי שבעה הוא שם תואר לקבוץ שבעה שהם בעלי חומר או בעלי חיים או צמחים או דוממים, אבל שבעת מורה על השבעה המופשטים מן החומר כמו הגבורה והחכמה שהם מופשטים מהחומר לא כמו הגבור והחכם שהוא מורה על החיבור עם החומר ומפרש אחריו ממה הוא הקיבוץ מימים, ועיין בפרשת בא (רא"ם):

צ ומתרץ דבחול המועד מותר דבר האבוד משמע דביום טוב עצמו אפילו דבר האבד אסור: