ויקרא כג, י

ראשית קצירכם. שתהא ראשונה לקציר:

עמר. עשירית האיפה, כך היתה שמה, כמו (שמות טז יח) וימדו בעמר:

מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי תֵעֲלוּן לְאַרְעָא דִי אֲנָא יָהֵב לְכוֹן וְתַחְצְדוּן יָת חֲצָדַהּ וְתַיְתוּן יָת עוּמְרָא רֵישׁ חֲצָדְכוֹן לְוָת כַּהֲנָא

מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרוּם תְעָלוּן לְאַרְעָא דַאֲנָא יָהֵיב לְכוֹן וְתַחְצְדוּן יַת חַצְדָא וְתַיְיתוּן יַת עוּמְרָא שֵׁירוּי חֲצַדְכוֹן לְוַת כַּהֲנָא

דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ בעבור שיחדש בכאן בכל אחד מן המועדים מצוה חדשה מלבד השבתון והמקרא קודש תתיחד בכל מועד פרשה בפני עצמה שיזהיר בה "דבר אל בני ישראל" ומפני שחג השבועות זמנו תלוי בעומר אמר הכל בפרשה אחת ובעבור שיום הזכרון ויום הכפורים בחדש אחד ושניהם מענין אחד בדין העונות וכפרתם לשבים לא אמר ביום הכפורים "דבר אל בני ישראל" כי יספיק לו בדבור הראשון ועשה מהן שתי פרשיות שהם ענינים שונים:

וטעם וקצרתם את קצירה שלא תקצרו בארץ קציר עד שתקצרו העומר ותביאו אותו ראשית קצירכם אל הכהן וכן מהחל חרמש בקמה תחל לספור (דברים טז ט) מהחל לך חרמש בשום קמה כי אסור להניף חרמש על הקמה עד יום שתחל לספור:

וטעם להזכיר כי תבאו אל הארץ. בעבור שישמרו כל השבתות במדבר ופסח בהר סיני כי זו הפרשה סמוכה להקמת המשכן:

וטעם דבר אל בני ישראל. שיתחברו ואחר כן ואמרת אליהם:

קצירה שנים וקצרתם את קצירה ביבוש קצירה שאם תביאו העומר וקצרתם את קצירה ואם לאו ביבש קצירה:

[והבאתם את עמר לרבות עומר להגשה]

ראשית קצירכם אין דרך ארץ שתאכלו מן החדש עד שתביאו ממנו דורון להקב״ה.

והבאתם את עמר ראשית קצירכם. שאין דרך ארץ שתאכלו מן חדש עד שתביאו ממנו דורון לפני הק[ב"ה]; ומן השעורים היה בא, דכתיב ביה: אביב, וכתיב במצרים: כי השערה אביב, מה להלן שעורים אף כאן שעורים:

עומר. עשרית האפה, ודרך עומר אחד שתצא ממנו עשירית האפה, ולפיכך אותה מדה עומר:

ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך וגו'. יש ספקות בזה. אחד למה כפל זה שהרי אמר זה בעצמו בסדר קדושים תהיו שאמר שם ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור ולקט קצירך לא תלקט וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם: הספק הב' אחר שאמר כאן פאה ולקט למה לא אמר גם כן וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט כמו שאמר בסדר קדושים. ובהיתר הספק הא' אמרו רז"ל לעבור עליו בשני לאוין ונוכל לומר שהיה במשמע שמה שאמר בסדר קדושים ובקוצרכם הוא דוקא אם לא עשה בתבואה מצוות אבל אחר שעשה שם מצוות בתבואה והם עומר ושתי הלחם התבואה הנשארת קדושה ואינה חייבת בפאה ולקט ולזה אחר שאמר בפרשה הזאת שני מצוות שאמר והניף את העומר ואמר והקרבתם מנחה חדשה לה' ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שהייתי אומר שפטור מלקט ופאה לזה הוצרך לומר סמוך לאלו המצות ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט. ובזה הותר הספק השני שמה שלא אמר כאן וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט שבעבור שלא עשה כל כך מצוות בענבים לא הוצרך לחזור כאן לאומרו. ואיפשר לפרש עוד שמה שכפל לומר ובקוצרכם אינו מצוה לבד רק ברכה שאמר אם תעשה אלו שתי מצוות אני מבטיחך שכל כך יהיה ברכה בלחם שבקוצרכם את קציר ארצכם לא תוכל לכלותו כמו שאמר והשיג לכם דיש את בציר באופן שתהיה מוכרח לעזוב אותו לעני ולגר ואמר אני ה' נאמן לאמת הבטחתי ושם בסדר קדושים אמר אני ה' לשכר ולעונש ולזה לא אמר כאן לקצור כמו שם אלא בקוצרך לומר כל כך יהיה הקציר שלא תוכל לכלותו ולכן לא הזכיר כאן וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט. אבל לר' עקיבא קשה למה לא הזכיר כאן ענבים שאמר מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים פסח ושבועות מכאן ור"ה ויום הכפורים מכאן ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי מעלה עליו הכתוב כאלו בנה בית המקדש ומקריב קרבנות לתוכו ע"כ. ומה שאמרו רז"ל לעבור עליו בשני לאוין אמת הוא ומה שאני אומר שהוא דרך ברכה הוא לומר שרמז הכתוב בכאן גם כן ברכה:

והבאתם את עומר ראשית וגו׳. לשון את עומר אינו מדויק דמשמע עומר הידוע. אלא מכאן מוכח דאפילו לא נקצר בשביל הקרבה אלא עומר ראשית קצירכם בשביל עצמכם ג״כ כשר. וכדתנן שלהי פר״י מצותו לקצור מן הקמה לא מצא יביא מן העומרים. פי׳ אפילו נקצר שלא לשמה. ובגמ׳ הביא מדכתיב תקריב היינו משום שבא לרבות עוד כמה דברים מזה היתור תקריב מכ״מ. אבל זה הדין היה אפשר ללמוד מזה הלשון:

ק כלומר שלא יהא רשות לישראל לקצור שדותיהם עד שיקצור העומר תחילה לכל הנקצרים, ולא שתפרש ראשית קצירכם כלומר דוקא מראשית קציר השדה תקריבו העומר אבל לא מסוף קציר השדה או אמצע:

ר כלומר שם המדה המכילה בתוכה עשירית האיפה קרוי עומר: