ויקרא כא, ט

כי תחל לזנות. כשתתחלל על ידי זנות, שהיתה בה זיקת בעל וזנתה או מן האירוסין או מן הנשואין ורבותינו נחלקו בדבר, והכל מודים שלא דבר הכתוב בפנויה:

את אביה היא מחללת. חללה ובזתה את כבודו, שאומרים עליו ארור שזו ילד, ארור שזו גדל:

וּבַת גְבַר כָּהֵן אֲרֵי תִתְחַל לְמִטְעֵי מִקְדֻשַׁת אֲבוּהָ הִיא מִתַּחֲלָא בְּנוּרָא תִּתּוֹקָד

וּבְרַת גְבַר כָּהִין מְאַרְסָא אֲרוּם תָּפִיס גַרְמָהּ לְמִטְעֵי בִּזְנֵי עַד דְהִיא עִם בֵּית אָבוּהָא וְזַנְיַת בְּנוּרָא תִּתּוֹקָד

כי תחל. לדעת רבים מגזרת תחלה ולפי דעתי מלשון חלול רק הוא מהבנין הכבד הנוסף כמו לא יחל דברו ועל שני הפירושים המלה היא מפעלי הכפל רק היא זרה ויתכן שתהיה זרה החל גם תחל שלא יתערבו עם טעם תחלה בעבור היות התי״ו קמוץ בקמץ קטן וכן לבלתי החל:

ובת כהן. אם חללה עצמה בזנות בעבור שחללה כבוד אביה:

באש תשרף. בעולה. או ארוסה:

ובת איש כהן - ארוסה. ומפורש בסנהדרין.

באש תשרף לפי שכל מעשה הכהנים באש לפיכך מיתתה באש:

באש תשרף. אילו אמר תשרף באש היה נראה להיות משפט השרפה באש כלומר בהקף עצים ומדורת אש, ודין תורה במיתת שרפה אינו כן לשרוף תבנית הגוף באש ח"ו. וכן מצאתי שדקדקו רז"ל ממה שדרשו בפסחים פרק כיצד צולין, באש תשרף לרבות כל השרפות הבאות מחמת האש, ואמר רב מתנה פתילה של אבר. כי בפרים הנשרפים כתיב ושרף אותו על עצים באש, באש אין מידי אחרינא לא, הכא כתיב באש תשרף, לרבות כל השרפות הבאות מחמת האש. והוצרכו לומר כן כי הכונה במיתת שרפה דוגמת שרפת בני אהרן, שרפת נשמה וגוף קיים.

את אביה שהוא קדוש היא מחללת ומזלזלת ועוונה כפול לפיכן תידון בשריפה.

היא מחללת כתיב ביו״ד.

באש תשרף היא בשריפה ואין בועלה בשריפה.

ובת [איש] כהן. בזיקת הבעל הכתוב מדבר, דילפינן אביה אביה מנערה המאורסה, לרבנן נשואה בשרפה ולא ארוסה, לר' שמעון ארוסה ונשואה, לר' ישמעאל ארוסה ולא נשואה, כדמפרש טעמייהו בפרק ד' מיתות:

את אביה. שהוא קדוש, הוא מחללת ומזלזלת, ועונה כפול ולכך תשרף:

והכהן הגדול. עתה בא לפרש הפרש שבין כהן גדול לכהן הדיוט:

מאחיו. שאם אין לו מגדלים אותו משל אחיו, ולפי הפשט, שהוא גדול משאר אחיו:

[את] ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם. שאינו רשאי לנוול עצמו בשביל אבלות:

ובת איש כהן. ובת כהן מיבעי ודרשו מזה בת״כ והובא בסנהדרין שם אפילו נתחללה מקודם ושוב איננה כהנת אלא בת איש כהן. אכן מנימוקי הרמב״ן במלחמות ה׳ למדנו דהא קי״ל דבנשואה הכ״מ ולא בארוסה הוא מדכתיב ובת איש כהן דמשמע שהיא כבר יצאה מרשות אביה ואין לה שם בת כהן :

את אביה היא מחללת באש תשרף. אם נפרש שהוא טעם דמש״ה תשרף משום דאת אביה היא מחללת א״כ מבואר דבא הכתוב להחמיר עליה. וכ״כ בעל המאור ז״ל בזה״ל דכיון דכתיב את אביה היא מחללת לא בא הכתוב להקל עליה אלא להחמיר עליה. ומכאן הוא שלמד ר״ש דשריפה חמורה מסקילה לפי דעתו דבין בארוסה בין בנשואה הכ״מ ועדיין לא היה הכרח דשריפה חמורה מסקילה. והיה אפשר לומר דהטעם אינו אלא בשביל נשואה דשריפה חמורה מחנק. אבל הא דבארוסה בשריפה גזה״כ הוא בלי טעם מש״ה הוצרך ר״ש להא דתניא שם בד״נ ע״ב רש״א שני כללות נאמרו בבת כהן והוציא הכתוב נשואה מכלל נשואה וארוסה מכלל ארוסה מה כשהוציא הכתוב נשואה מכלל נשואה להחמיר אף כשהוציא הכתוב ארוסה מכלל ארוסה להחמיר. מבואר כי בלי מה מצינו לא היינו למדים מגוף הדין דארוסה בשריפה דשריפה חמורה מסקילה. שיותר היינו למדים דסקילה חמורה מדניתנה למגדף ועובד ע״ז כדתנן בפ׳ הנשרפין אלא ממה מצינו. ובאמת ר״ע וסתמא דת״כ דס״ל ג״כ אחת ארוסה ואחת נשואה הכ״מ מכ״מ ס״ל סקילה חמורה משריפה דלא כר״ש בהא. וראיה מהא דרבנן אליבא דר״ע ס״ל ס״פ הנשרפין סייף חמור מחנק דלא כר״ש ה״נ מסתמא ס״ל סקילה חמורה משריפה לר״ע. והטעם דאע״ג דס״ל בהא כר״ש דגם בארוסה הכ״מ מכ״מ אין בזה שום הכרח דשריפה חמורה משום דטעמא דקרא קאי על נשואה. ומה מצינו לית ליה. איברא כ״ז לר״ע וסתמא דת״כ דס״ל דבין בארוסה בין בנשואה הכ״מ. אבל ר׳ ישמעאל ס״ל בדנ״א ב׳ דרק בארוסה הכ״מ וא״כ אי נימא דאת אביה היא מחללת בא לטעם ע״כ ס״ל שריפה חמורה מסקילה ופשיטא להגמ׳ דלא כן הוא אלא גם הוא ס״ל דסקילה חמורה משריפה והיינו דמקשה הגמ׳ שם ור׳ ישמעאל האי את אביה היא מחללת מאי דריש ביה. פי׳ כיון שאינו מפרש לטעם למאי אתי האי קרא. ומשני מיבעי ליה לכדתניא היה רמ״א מה ת״ל את אביה היא מחללת שאם היו נוהגין בו קודש נוהגין בו חול פי׳ לאו טעם הוא כלל אלא דין בפ״ע הוא שראוי ומצוה לחלל אביה. והיינו דאי׳ שם עוד אמר רב אשי כמאן קרינן רשיעא בר רשיעא אפילו לרשיעא בר צדיקא כמאן כהאי תניא. פי׳ דלאידך תנאי דמפרשי האי קרא לטעם אינו מוכח דראוי לבזות את האב ורק היא גורמת שיחולל אביה בפי הבריות אע״ג שאין ראוי לעשות כן. אבל לר׳ ישמעאל ור״מ דינא הכי. וה״פ דהאי קרא את אביה היא מחללת. מצוה לחלל אביה:

באש תשרף. גזה״כ היא דתשרף אע״ג דסקילה חמורה. זהו עיקר פי׳ הסוגיא אע״ג שאין פרש״י ותוס׳ הכי. ודעת בעה״מ ז״ל מסייעני ובזה יתיישבו כמה תמיהי בסוגיא דוק ותשכח:

ס דקשה לו דמשמע דוקא כשתתחיל לזנות היא בשריפה הא אם כבר התחילה לזנות ולא היו יודעין ולבסוף נודע הדבר אינה בשריפה וזה אין לו שום טעם לכן פירש כשנתחללה על ידי זנות, והודיענו שמלת תחל מלשון חלול ולא לשון התחלה:

ע זיקה לשון קשירה, ומלכיהם נהוגים תירגם יונתן ומלכיהם זקוקין: