ויקרא כא, יח

כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. אינו דין שיקרב, כמו (מלאכי א ח) הקריבהו נא לפחתך:

חרם. שחטמו שקוע בין שתי העינים, שכוחל שתי עיניו כאחת:

או שרוע. שאחד מאיבריו גדול מחברו, עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה, או שוקו אחת ארכה מחברתה:

אֲרֵי כָל גְבַר דִּי בֵהּ מוּמָא לָא יִקְרַב גְבַר עַוִיר אוֹ חֲגִיר אוֹ חָרִים אוֹ שָׂרִיע

אֲרוּם כָּל גְבַר דְבֵיהּ מוּמָא לָא יִקְרַב גְבַר דְסָמֵי אוֹ דְחָגִיר אוֹ דְלָקִי בְּחוּטְמֵיהּ אוֹ דְמִישְׁתְּמִיט יְרֵיכֵיהּ

חרם או שרוע כל שחוטמו שקוע בין שתי העינים שכוחל שתי עיניו כאחת לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״א:י״ח) ובתורת כהנים (פרשה ג ז) ובגמרא דבכורות (מג) שנינו חרום שחוטמו שקוע חוטמו בלום חוטמו סולד חוטמו נוטף מניין תלמוד לומר או חרום אבא יוסי אומר אין חרום אלא הכוחל שתי עיניו כאחת אמרו לו הפלגת אע"פ שאינו יכול לכחול שתי עיניו כאחת ולשון "חרום" מלשון כל חרם אשר יחרם (ויקרא כ״ז:כ״ט) והחרמתי את עריהם (במדבר כא ב) ענין חרבן ויקרא חרום כי החוטם הדרת פנים כמו שאמרו (יבמות קכ) אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואשר אין חוטמו כתאר בני האדם צורתו חרבה וטעם או גבן (ויקרא כ״א:כ׳) נמשך אל מלת "בעינו" או שהוא גבן בעינו או דק או תבלול בעינו והוא שגבות עיניו שוכבות עליהן מלשון גב המזבח (יחזקאל מג יג) על גבי חרשו חורשים (תהלים קכט ג) והזכיר תחילה המום בחסרון האברים עור או פסח ואחרי כן בקטנות כגון החרום ובגודל כגון השרוע ואח"כ בשברון העצמות אע"פ שכל אבריו עמו כיון שנשבר העצם פסול ואח"כ פסל אפילו בכיעור התואר כגון הגבן ואשר בעיניו הגרעינין ואחר כך בבשר הגוף כי צריך שיהיה נקי וחלק ואחרי כן הוסיף בעל הרוח אשר ביציו נפוחים בו אע"פ שהוא חולי נהוג בזקנים ואינו מום בעצם או בבשר ורבותינו ביארו (בכורות פרקים ו ז) מומים רבים נלמדים מאלה כי הנזכרים בתורה אבות להן:

חרום. הפך שרוע והנה חרום מגזרת חרם:

שרוע. מגזרת מהשתרע:

חרם ושרוע - מפורש בבכורות .

כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. לעמוד לשרת בשם ה' כענין כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק:

איש עור. והם המומים אשר בתולדה מחסרון החומר או הכח המצייר:

כי כל איש וגו׳ נתינת טעם הוא, וכן פירושו דהא כל איש אשר בו מום אין נראה נאה שיקריב.

אשר בו מום אפילו נולד בעל מום ממעי אמו.

חרם לשון חרס ושבירה.

שרוע מלשון מהשתרע.

כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. וכאן אמר איש אשר בו מום אינו דין שיקרב, ולהעמיד דבריו בא זה, וכי זה כמו דהא:

שור או כשב או עז במדרש יבא שור ויכפר על שור שנאמר וימירו את כבודם בתבנית שור וכן הזכיר זהב מתחלת המשכן לכפר על זהב העגל משל למטרונא שיצא עליה שם רע באחד מגדולי המלכות בדק המלך ואין בו ממש עשה סעודה והושיבו בראש כך בדק הקב"ה ולא מצא שהתחילו אלא ערב רב ואחד מגדולי המלכות הוא אחד מטטרמולין לפרסם שלא התחילו ישראל התחיל בשור בראש הקרבנות וכן הקדים שור בפרשת ויקרא וכן הקדים פרי עץ לכפת תמרי' שהחטא היה בו לבדו וזה הוא שאמר ברעתם ישמחו מלך והכשירה התורה שלשה מינים שור לזכות אברהם שנאמר ואל הבקר רץ אברהם כשב בזכות יצחק שנאמר והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו עז בזכות יעקב שנאמר לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים ועוד לפי שהאלהים יבקש את נרדף הבל נרדף מקין וישע ה' אל הבל נח נרדף מדורו ונח מצא חן בעיני ה' אברהם מנמרוד אשר בחרת באברם יצחק מפלשתים ראה ראינו כי היה ה' עמך יעקב מעשו כי יעקב בחר לו יה יוסף מאחיו ויהי ה' את יוסף משה מפרעה לולי משה בחירו ישראל מאומות ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה אף כאן שור נרדף מארי כשב מזאב עז מנמר אמר הקב"ה לא תביאו רודפים אלא נרדפים:

כי כל איש אשר בו מום. לאו דוקא בכהן העובד בבהמ״ק זה הדין כמו אזהרת בגדי כהונה וקידוש יו״ר שכל אלו פסולין נקרא פסולי זרות. שבזמן שאין כך ה״ה כזר. וא״כ בבמה שזר כשר גם אלו כשרים. אבל בע״מ אפילו ישראל בבמה שכשר אסור כשהוא בע״מ והכי ידוע ברבה פ׳ נח ור״פ אחרי. דנח כשיצא מן התיבה נעשה בע״מ ונפסל לעבודה:

איש עור וגו׳. החמור חמור תחלה. מתחלה הזהיר הכתוב על נולד משוכה במומו וגלוי לכל שהוא עיקר במומין כדאי׳ בבכורות דל״ז דמום רע לא מיקרי אלא בגלוי המנוולו. מש״ה מה שגלוי יותר ה״ה חמור וע׳ מש״כ בספר דברים ט״ז כ״א:

ג דאם לא כן לא יקרב למה לי דהא לעיל כתיב לא יקרב:

ד פירוש שחוטמו שקוע סמוך לעיניו עד שכשרוצה לכחול שתי עיניו אין חוטמו מעכבת מלכחול שתיהן יחד בכחילה אחת:

ה ואין לומר היינו פסח דיש לומר פסח מיירי שאיבריו כשאר כל אדם אך שוק אחד הוא יותר קצרה אבל שרוע הוא להיפך כי כל איבריו כשאר איברים של אדם אך שוק אחד הוא יותר ארוך. ולשון שרוע הוא מלשון כי קצר המצע מהשתרע: