ויקרא יט, כ

נחרפת לאיש. מיועדת ומיוחדת לאיש, ואיני ידע לו דמיון במקרא ובשפחה כנענית שחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי שמתר בשפחה, הכתוב מדבר:

והפדה לא נפדתה. פדויה ואינה פדויה וסתם פדיון בכסף:

או חפשה. בשטר:

בקרת תהיה. היא לוקה ולא הוא, יש על בית דין לבקר את הדבר שלא לחיבה (י"ג: לחיבו) מיתה, כי לא חפשה ואין קדושיה קדושין גמורין ורבותינו למדו מכאן שמי שהוא במלקות יהא בקריאה, שהדינים המלקין קורין על הלוקה (דברים כח נח, נט) אם לא תשמר לעשות וגו' והפלא ה' את מכותך וגו':

כי לא חפשה. לפיכך אין חיב עליה מיתה, שאין קדושיה קדושין, הא אם חפשה, קדושיה קדושין וחיב מיתה:

וּגְבַר אֲרֵי יִשְׁכּוּב עִם אִתְּתָא שִׁכְבַת זַרְעָא וְהִיא אַמְתָא אֲחִידָא לִגְבַר וְאִתְפְּרָקָא לָא אִתְפְּרִיקַת בְּכַסְפָּא אוֹ חֵרוּתָא לָא אִתְיְהִיבַת לַהּ בִּשְׁטָר בִּקֻּרְתָּא תְהֵי לָא יוּמְתוּן אֲרֵי לָא אִתְחָרָרַת

וּגְבַר אֲרוּם יִשְׁכּוֹב עִם אִיתָא תַּשְׁמִישׁ זַרְעָא וְהִיא אַמְתָא וְחָרָתָא מִתְאַרְסָא לִגְבַר חָרֵי וּמִתְפַּרְקָא כוֹלָא עַד כְּדוֹן לָא אִיתְפְּרִיקָאַת בְּכַסְפָּא אוֹ שְׁטַר שִׁיחְרוּרָהּ לָא אִיתְיְהֵיב לָהּ פִּשְׁפּוּשׁ יֶהֱוֵי בְּדִינָהּ לְמִילְקֵי הוּא מְחַיְיבָא וְלָא [הִיא] (הֲוָה) בְּרַם סֵדֶר קְטוֹלִין לֵית הִינוּן חֲשִׁיבִין אֲרוּם לָא אִיתְחָרָת כּוֹלָא

מָרְדוּ אִינוּן חַיָּיבִין:

והיא שפחה נחרפת לאיש מיועדת לאיש ואיני יודע לו דמיון במקרא לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ט:כ׳) והנראה אלי כי הוא מלשון כאשר הייתי בימי חרפי (איוב כט ד) בימי נעורי וכן לא יחרף לבבי מימי (שם כז ו) שלא יהיה לי לב נער ויקראו ימי הנעורים ימי חורף כי החורף בראשית השנים וימי הזקנה כנגד הקיץ שהם ימי האסיף יאמר הכתוב שהיא שפחה נערה לאיש ידוע כי הפילגש אשר היא משרת את האיש וישכב עמה תקרא נערה לו כי גם כל משרת האדם יקרא נערו ומורגל בלשון חכמים לאמר על השוכבת עם האיש משמשת עמו והיא נחרפת שנעשית נערה לאיש וידועה לו מנסיפד"ה בלע"ז וכן בלשון חכמים (סנהדרין נח) דקרו לה רביתא דפלניא והענין שאינה אשתו לגמרי אבל נתן לה קדושין והיא לו לנערה משמשת:

בקרת תהיה יש על בית דין לבקר הדבר שלא לחייבו מיתה "כי לא חפשה" ואין קדושיה גמורין לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ט:כ׳) וכן אמרו כל המפרשים ואם כן יזהיר הכתוב בבקור הזה מפני שהיא דומה לאשת איש אולי יטעו בה ואין פירושם מתוק בפי כי בידוע שיבוקר הדבר ולא ימיתו האדם חנם וכן יבקרו בכל חייבי המיתות ואני סובר שהיא מלה יחידית בכתוב אבל היא מורגלת בלשון ארמית ובדברי רבותינו מלשון הפקר כי עיקר הלשון הבקר כמו שאמרו (פאה פ"ו מ"א) בית שמאי אומרים הבקר לעניים הבקר ובית הלל אומרים עד שיבקיר אף לעשירים כשמיטה ותנן נמי (שביעית פ"ט מ"ד) אוכלין על המובקר אבל לא על השמור ותרגם יונתן אנשים רקים ופוחזים (שופטים ט ד) סריקין ובקרין כלומר בעלי הבקר בשקריהם ובפחזותם (ירמיהו כג לב) ובקרותהון ואמרו כי תשמטנה ונטשתה (שמות כג יא) תרגמו הירושלמי ותבקרנה וכן בכל מקום במשנה הלשון בבי"ת אבל הרגילו בגמרא לומר ממנו הפקר כי האותיות האלה מתחלפות אצלם תמיד כאשר אומרים (פסחים מה) מן עבשו פרודות (יואל א יז) עפשו וכן בכתוב במקומות הרבה כמו שהזכרתי בפסוק נשפת ברוחך (שמות טו י) ופירוש הפסוק הזה שאמר בשפחה הזאת אע"פ שהיא נחרפת לאיש לא תהיה לו לאשה כי בקרת תהיה לו כלומר מופקרת תחשב אצלו ולא יומתו כמשפט הנואף והנואפת באשת איש כי לא חפשה להיות אשתו גמורה אבל יביא זה עליה אשם בעבור שהיא נחרפת אליו ואונקלוס (תרגום אונקלוס על ויקרא י״ט:כ׳) שאמר בקורתא תהא לשונו כלשון יונתן בן עוזיאל (שופטים ט ד) במלת בקרין:

והוא שפחה. אמרו המכחישים כי איננה יהודית והנכון על דרך הפשט שהיא הנזכרת בפרשת וכי ימכור איש את בתו לאמה והיא ישראלית והטעם שהוא יעדה שיקחנה אדוניה או בנו ואיננה מאורסה וזה טעם כי לא חפשה איננה חפשית עד שתהיה מאורסה כמשפט הבנות:

ומלת נחרפת. על דעת רבים יעודה ולפי דעתי שהמלה מגזרת חרפה בעבור היותה שפחה והיא בתולה ברשות אחר ואינה מאורשה:

והפדה. שם הפעל מהבנין שלא נקרא שם פועלו מהכבד הנוסף והטעם שלא פדאה אביה או אחד ממשפחתה קודם היותה בוגרת:

או חפשה. השורק מקום קמץ חטף כי האחד חופש והטעם שהיה המנהג לכתוב לה גט חופש אם מכרה האב עד זמן קצוץ והמעתיקים אמרו שחציה חפשית וחציה אמה והוא האמת:

בקרת תהיה. יש אומרים שפירושו כמו פילגש ואמרו כי כן בנות מלכים ביקרותיך ולא פרשו נכון כי ביקרותיך טעמו השפחות היקרות ונעלם היו״ד בעבור האות המשרת בחיר״ק והיה בחיר״ק בעבור התחברות שני שואי״ן נעים האחד תחת האות המשרת והשני תחת האות הראשון של השרש בלשון נקבות ואין כח בלשון להזכיר ככה וכן משפט כל הלשון ואין מלה זרה חוץ ממלת ורבים מישני אדמת עפר יקיצו על קריאת בן נפתלי. ויש אומרים בקורת מגזרת לא יבקר הכהן והטעם שיחפש הדבר והמעתיקים אמרו כי יש עליו מלקות ברצועה של בקר וזה אמת מדברי קבלה והמלה כדמות אסמכתא. וטעם להזכיר זאת הפרשה כי הוא עושק אדני השפחה על כן יביא איל אשם ועוד על דרך דרש שזאת השכיבה כמו כלאים חפשי עם שפחה:

נחרפת - מסורה ומיוחדת לעבד עברי: אם אדוניו יתן לו אשה. ודומה לו: עם חרף נפשו למות מסר נפשו. וגם בתרגום.

לא נפדתה - שאינה משוחררת ואיננה כאשת איש לידון בחנק.

בקרת תהיה - כמו: לא יבקר הכהן, כן פתרוהו דונ"ש ומנחם. יחקרו ב"ד אם לא חופשה לא יחייבוהו מיתה כאשת איש.

כי לא חופשה. כלומר החטא נקל בזה שלא תפשו קדושי המארס ועיקר החטא אינו אלא שחילל את קודש ה' לבעול חצי שפחה. ובהיות הפעל הזה נגד כבוד האיש הפועל לא נגד כבוד האשה המתפעלת אין ספק שהיא הרגילתו וראויה ללקות. והנה המזיד בזה שעשה זה הסכלות לחלל את עצמו, הוא קרוב לשוגג, ומקריב אשם על חלול הקדש:

והפדה לא הפדתה בגימט' יהיה בכסף ובשוה כסף:

בקרת תהיה. יש לבית דין לבקר את הדבר שלא לחייבו מיתה כדין אשת איש ואע"פ שהיא מקודשת כי לא חופשה כלומר שתהיה אשתו גמורה וזהו לשון נחרפת לאיש כלומר מיוחדת אליו ונועדת לו לתשמיש ולא לאשה גמורה וכן לשון בקר שאדם יכול לבקר בין הצורות והערב הפכו שהצורות מתערבות בו, ודרשו רז"ל בקרת תהיה תהא בקראי כלומר תלקה שהדיינין המלקין היו קורין על הלוקה, ומכאן שהיא במלקות ולא הוא ומזה אמר בקרת תהיה ולא אמר יהיו שהוא אינו בכלל כך דרשו רז"ל, והטעם לפי שכבר חייבו הכתוב קרבן שנאמר והביא את אשמו וזהו ששנינו אשם שפחה חרופה אבל היא שהיא שפחה ואין לה כלום ממה שתביא קרבן תלקה.

ובשם הגאון רבינו סעדיה ז"ל אמרו כי הזכיר הכתוב מלקות בלשון בקרת על שם שהמלקות ברצועה של בקר או יהיה הבי"ת בחלוף פ"א כלומר כי היא היתה הפקר לפי שלא חופשה ועל כן לא יומתו אבל יש לה מלקות.

ואיש כי ישכב את אשה ר״א בן עזריה אומר כל העריות כבר אמורות, אנו אין לנו אלא אחת, את שחציה שפחה וחציה בת חורין.

נחרפת מזומנת, כמו בימי חרפי, בימי זמני. ד״א מופקרת אבנדוניא״ש בלע״ז כמו עם חרף נפשו למות.

חפשה ה״א רפה.

בקרת תהיה לשון ביקור יבקרו ויחקרו את עניניה כיצד לא יומתו אם לא חפשה כמו שפרש״י.

ואיש כי ישכב את אשה…והוא שפחה נחרפת לאיש. לפי הפשט היה נראה שאם ייחד איש שפחתו לעבדו [העברי] כדכתיב: אם אדניו יתן לו אשה, שבא עליה במלקות ובאשם, ובקרת תהיה אחרייהו קאי, והוי בקרת שם דבר בטאור, בל[ע"ז], אבל רבותינו דקדקו: אם כן למה כתיב: והפדה לא נפדתה או חפשה לא נתן לה, פשיטא כיון שהיא שפחה שלא נפדתה וחפשה לא נתן לה, ואוקמוה אפדויה ואינה פדויה, והפדה שנפדת לא נפדתה לגמרי, והיא שאין לה במה להביא קרבן, דמה שקנתה שפחה קנה רבה, תהי בקרת, לוקה:

בקרת תהיה. בקריאה תהיה שהדיינין קוראין בשעת המלקות, והוא שיש לו מקריב אשם ופטור:

והיא שפחה נחרפת לאיש. שמסרה אדוניה לאיש ישראל ומזה מוכח ששחררה וכדאיתא כיב״ז בגיטין ד״מ כשרבו הניח לו תפלין ועוד הרבה שמזה מוכח ששחררו ויצא לחירות מכש״כ כשקידשה לבן חורין. וא״כ הבא עליה חייב מיתה. אבל והפדה לא נפדתה בכסף. או חפשה לא נתן לה. שדרך היה ליתן להמשוחרר שטר שחרור לראיה והיא לא ניתן לה. ע״כ בקורת תהיה. יש לחקור אח״ז אם נשתחררה או לא. אבל כ״ז שאין ידוע לא יומתו משום שאנו מחזיקים כי לא חופשה וא״כ היא שפחה. ע״כ

ו אבל במשנה יש לו דמיון כמו הרי את חרופתי ביהודה וכו' זהו פשוטו אבל מדרשו בכריתות דף י"א:

ז רוצה לומר מדכתיב בסמוך והפדה לא נפדתה דסתרי זה את זה אם הפדה היא למה אומר לא נפדתה ואי לא נפדתה למה אמר והפדה אלא פדויה ואינה פדויה כמו שפירש רש"י בסמוך:

ח רוצה לומר דודאי מקודשת לאיש מדאיצטריך הכתוב לבועל להביא אשם ואי מקודשת לבן חורין אסור להשתמש בצד עבדות שבה ואי מקודשת לעבד כנעני שחציו בן חורין אסור בצד עבדות שבו לישתמש בצד חירות שבה אלא על כרחך צריך לומר שמקודשת לעבד עברי שהוא מותר בה:

ט מדכתיב או חפשה לא ניתן לה וגמר לה לה מאשה דכתיב וכתב ונתן לה:

י דלא תימא גילה הכתוב מלקות באשה ואשם באיש וילמוד האחד מחבירו שתהיה האשה במלקות ואשם וכן האיש משום הכי כתיב תהיה למעט האיש ממלקות:

כ רוצה לומר מדכתיב בקורת שהוא לשון קריאה שקורין על הלוקה אם לא וגו':

ל כי כל כי שבמקרא הוא נתינת טעם אדלעיל:

מ הוצרך לדיוקא הזאת לומר דאף אם חופשה אפילו בכסף נעשית בת חורין להתירה לבן חורין וקידושיה קידושין: