שמות ז, טו

הנה יצא המימה. לנקביו, שהיה עושה עצמו אלוה ואומר שאינו צריך לנקביו ומשכים ויוצא לנילוס ועושה שם צרכיו:

אִזֵיל לְוָת פַּרְעֹה בְּצַפְרָא הָא נָפֵיק לְמַיָא וְתִתְעַתַּד לְקַדָמוּתֵהּ עַל כֵּיף נַהֲרָא וְחֻטְרָא דְאִתְהֲפִיךְ לְחִוְיָא תִּסַב בִּידָךְ:

אִיזֵיל לְוַת פַּרְעה בְּצַפְרָא הָא נָפֵיק לְמִנְטוֹר קוּסְמִין עִילַוֵי מַיָא הֵי כְּאַמְגוֹשָׁא וְתִתְעַתַּד לְקָדָמוּתֵיהּ עַל גֵיף נַהֲרָא וּבְרַם חוּטְרָא דְאַהֲרן דְאִתְהֲפִיךְ לְחִיוֵי תִּיסֵב בִּידָךְ

לְמִתְקוֹרְרָא עַל מַיָא:

לך אל פרעה בבקר. מנהג מלך מצרים עד היום לצאת בתמוז ואב כי אז יגדל היאור לראות כמה מעלות עלה. וצוה השם למשה שילך בבקר ויעמוד לפני היאור ויעש האות שהוא מכת היאור לפני פרעה. וצוהו לקחת המטה אשר נהפך לנחש על ידי משה לפני לכתו אל פרעה. ויתנהו אל אהרן לנטותו על מימי מצרים שיראה פרעה בעיניו כי מרגע שיכה אהרן במטה על היאור אז יהפך לדם:

הנה יוצא המימה - כדרך השרים לטייל בבקר ולרכוב אנה ואנה.

נהפך לנחש. גם בתנועתו, כאמרו ויבלע וכן למעלה וינס משה מפניו:

הנה יוצא המימה. פרש״י לנקביו שהיה עושה עצמו אלהות ומשום שהוא מקום טינוף לא כתיב בא אל פרעה. דבא משמע בא עמי.

הנה יוצא המימה להעלות נלוס לרגלו. ד״א כדרך בני אדם המשכימים בבוקר על שפת הנהר ורוחצים ממימי הנהר להאיר עיניהם. ד״א הנה יוצא המימה לטייל ולצוד שם עופות על ידי גוונין שנושא על ידו כשאר מלכים, ושם תמצאנו פנוי לדבר עמו.

הנה יוצא המימה. דרך השרים והמלכים לטיל על שפת הנהר ומוליכים עופות בידם כגון אושטיר"א ואשפרברי"ש ולוקחין להם עופות אחרים וקורין דיבר"א ושם תדבר עמו כי שם לא יהיה עמו רוב עם ותוכל אליו לדבר שם:

הנה יוצא המימה מנהג מלך מצרים עד היום לצאת בתמוז ואב כי אז יגדל היאור לראות כמה מעלות עולה ועוד מנהג המלכים לצאת בבקר לנחל להשתעשע לפי שראות המים טוב לעינים:

והמטה אשר נהפך לנחש. הוא מטה משה כמש״כ לעיל. ואע״ג שלא נשתמשו בזה המטה במכה זו לעין כל כמו שיבואר מ״מ היה הנס בא על ידו כאשר יבואר לפנינו:

לך אל פרעה בבקר, כבר בארנו שבסדר זה רצה לברר לו מציאות ה', כמ"ש בזאת תדע כי אני ה', כי פרעה אמר מי ה' אשר אשמע בקולו, והכחיש מציאותו, כי לדעתו היאור הוא האלוה הגדול המקבל כחו מן השמש שהוא היה אלהי האלהים לכל העמים הקדמונים, לכן היה משכים בבקר בעלות השמש והוא יוצא המימה לעבוד את היאור ונצבת לקראתו על שפת היאר, ובמכת ערוב אמר השכם בבקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה, שם היה הצווי שמשה יהיה אצל היאור טרם שיבא פרעה, לכן אמר השכם בבקר, עד שבבוא פרעה ימצא משה נצב אצל היאור ויעכב על פרעה שלא יקרב אל היאור, שעז"א התיצב לפני פרעה, שתופס ממשלתו וכחו כמ"ש גדר לשון זה בפי' יהושע אבל פה היה צריך שפרעה יעמוד ג"כ סמוך להיאור כדי שיראה איך יכה משה את היאור, לכן לא צוהו להשכים, רק שיגיע שם בעת שפרעה יהיה כבר על שפת היאור ומשה יהיה נצב לקראתו, והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך מזה משמע שהיה מטה משה שנהפך לנחש לא מטה אהרן שנהפך לתנין, וכן מבואר ממ"ש הנה אנכי מכה במטה אשר בידי, וממ"ש [לקמן יז ה] ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך, שמשמע שהיאור הכה במטה משה, וכ"ז סותר למ"ש בצווי אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים, שמשמע שהכה במטה אהרן, ועפ"ז פי' הרי"א ששניהם הכו את המים, את היאור הכה משה במטה משה, ושאר המיתות הכה אהרן במטה אהרן, עיי"ש, אבל כשתעיין בפרשיות אלה תראה שבכ"מ בעת הצווי אמר ה' שנית מה יעשו, כמו שתראה במכות צפרדע ברד ארבה, וא"כ לפי דעת מהרי"א היל"ל ויאמר ה' אל משה קח את מטך והכה בו את היאור ואמר אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים, ולכן האמת עד לעצמו כדברי חז"ל שקבלו שג' מכות הראשונות לא נעשו ע"י משה, ומ"ש הנה אנכי מכה במטה אשר בידי כי מה שעשה אהרן היה בכח משה ובגזרתו ומשה היה העקר, ומ"ש במטה אשר בידי כי אהרן הכה את היאור בשליחות משה במטה שביד משה, ובכ"ז אחר שמסרו משה ליד אהרן להכות נקרא מטה אהרן, וכן נס התנין היה במטה משה ונקרא מטה אהרן כי בעת הנס היה ביד אהרן, כי רק מטה אחד היה שנעשו בו האותות כמ"ש ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות, והתנין והנחש היו ממין אחד, זה נחש המים וזה נחש היבשה, וכ"כ הראב"ע: