שמות ה, יג

אצים. דוחקים:

דבר יום ביומו. חשבון שלכל יום כלו ביומו, כאשר עשיתם בהיות התבן מוכן:

וְשִׁלְטוֹנַיָא דָחֲקִין לְמֵימָר אַשְׁלִימוּ עוֹבָדֵיכוֹן פִּתְגַם יוֹם בְּיוֹמֵהּ כְּמָא דַהֲוֵיתוּן עָבְדִין כַּד אִתְיְהֵב לְכוֹן תִּבְנָא:

וְשׁוּלְטָנַיָא דַחֲקִין לְמֵימָר אַשְׁלִימוּ עֲבִידַתְכוֹן פִּתְגָם יוֹם בְּיוֹמֵיהּ הֵיכְמָא דַהֲוֵיתוּן עָבְדִין כַּד הֲוָה יָהֵיב לְכוֹן תִּיבְנָא

והנוגשי' אצים. פועל יוצא. כמלת שב וכמלת מש שימצא פעם יוצא ופעם עומד:

וטעם לאמר. לאמר להם:

דבר יום ביומו. כמו מדי חדש בחדשו:

אצים - דוחקים וממהרים, כמו: ויאיצו המלאכים.

אצים. דוחקים עוד יותר. מאשר גזר פרעה:

לאמר כלו מעשיכם דבר יום ביומו. לא אמר כלו מעשיכם דבר יום יום. אלא ביומו. דמשמעו דוקא באותו יום ולא להשלים למחר כדאיתא במס׳ תמורה די״ד לענין דבר יום ביומו דכתיב במוספין. ובאשר עפ״י גזרת פרעה שלא לגרע מתכונת הלבנים. היה אפשר לילך ביום א׳ לקשש תבן על ימים הרבה ואח״כ ימלאו עבודת אותו יום. והיו מרויחים שעת הליכה והבאת התבן. אבל הנוגשים דחקו לומר דוקא באותו יום:

והנוגשים. ובכ"ז אצו הנוגשים עליהם, והשוטרים לא אצו כי ראו שזה א"א כי התבטלו כל היום עד שמצאו הקש ועד שעשו ממנו תבן ולא נשאר להם עת למלאכה ולכן ויוכו שוטרי ב"י, וכבר אמר ובמדרש שגם זה היה מאת ה' שבזה לא נשאר להמצרים לאמר שהם לא הרעו לישראל רק המלך לבדו, ובזה נודע כי הם עזרו לרעה ונתחייבו עונש בדין:

ע ר"ל שלא תפרש אותו ל' מהירות: