שמות ד, ז

ויוצאה מחיקו והנה שבה כבשרו. מכאן שמדה טובה ממהרת לבא ממדת פרענות, שהרי בראשונה לא נאמר מחיקו:

וַאֲמַר אָתֵיב יְדָךְ לְעִטְפָךְ וַאֲתֵיב יְדֵהּ לְעִטְּפֵהּ וְאַפְקַהּ מֵעִטְפֵהּ וְהָא תָבַת הֲוַת כְּבִשְׂרֵהּ:

וַאֲמַר אָתֵיב יְדָךְ לְעִיטְפָךְ וְאָתֵיב יְדֵיהּ לְחוּבֵיהּ וְהַנְפָּקָהּ מִן גוֹי חוּבֵיהּ וְתָבַת לְמֶהֱוֵי בַרְיָא הֵי כְּבִישְרֵיהּ

אָעֵיל כְּעַן יְדָךְ בְּחוּבָךְ וְאָעֵיל יְדֵיהּ בְּחוּבֵיהּ:

ויאמר השב. לפי שדרך נגעים לבא לידי הסגר:

אל חיקך. ולא אמר בחיקך. שמחמת יסורים שהרגיש משה באותו רגע. באשר אגב היה זה האות לעונש. כדאיתא במס׳ שבת דצ״ז. ולא היה אפשר להכניס ידו בחיקו מפני הכאב ליגע באיזה דבר. ע״כ צוהו להשיב ידו סמוך לחיקו:

וישב ידו אל חיקו. סמוך לחיקו. ותומ״י סר הכאב והיה אפשר להכניסה בחיקו ממש. ומש״ה כתיב ויוציאה מחיקו. ולא כמו במקרא הקודם. משום שהייתי סבור שלא הביא לחיקו כלל מש״ה כתיב מחיקו. ללמד שהבין משה שהחיק גורם הרפואה מש״ה אחר שהוקל הכאב הכניסה בחיקו. וכאשר הוציאה מחיקו שבה כבשרו. [והדרש בשבת שם דכבר בחיקו שבה. משום דאי כתיב ויוציא לחוד הייתי יודע שהכניסה לחיק דבל״ז לא שייך לשון ויוציאה]:

והנה שבה כבשרו. חזר בשר היד להיות זך ונקי כבשר הגוף שהיא צחה מבשר היד מחמת שעובדים בה וממשמשים בדברים שמגשימים הבשר. ואחר ששבה יד משה נעשית צחה כבשרו ממש ונקיה יותר ממה שהיה תחלה וזהו בטבע הצרעת כשמתרפא כמו שמצינו גם בנעמן וישב בשרו כבשר נער קטן. דהצרעת מוציא כל חלאה שבבשר. אמנם במשה היה זה לאות ללמד דכמו שהיה עם היד כך היה עם משה כשבא להתערב בקרב ישראל נהפך לו ההתקרבות לרועץ. והוכרח לנוס משם. ואח״כ כאשר הוא שב עוד הפעם להתקרב לישראל תיכף כשהחל להתקרב סר פחדו כי מתו כל האנשים וגו׳ וכשבא לקרבם ממש נתגדל יותר הרבה מאשר היה בתחלה:

ויאמר השב ידך אל חיקך. יש הבדל בין בחיקך ובין אל חיקך, שהב' מצייר שתשאר מונח בחיק שזה ציור הרפיון מעשות דבר, אבל מלת אל מציץ ההפך שלא תשאר בחיק רק ישיב אותה אל החיק להתגבר על החיק והרפיון והעצלות, וע"ז ציין זה במ"ש ויוציאה מחיקו, שע"י שהשיב היד אל החיק התגבר על החיק ויוציאה מחיקו לגמרי לבל תשאר שם [משא"כ בפעם הראשון אמר ויוציאה שהוציאה לראותה ולא הוציאה מחיקו] ואז שבה כבשרו, בזה הראה למשה כי הוא מיוחד לבנות שם ה' ואת המגדל ושלא יתרפה ממלאכתו רגע: