שמות ד, כג

ואמר אליך. בשליחותו של מקום:

שלח את בני וגו' הנה אנכי הרג וגו'. היא מכה אחרונה ובה התרהו תחלה מפני שהיא קשה, וזה הוא שאמר (איוב לו כב) הן אל ישגיב בכחו, לפיכך מי כמהו מורה (איוב לו כב) בשר ודם המבקש להנקם מחברו מעלים את דבריו שלא יבקש הצלה, אבל הקדוש ברוך הוא ישגיב בכחו ואין יכולת להמלט מידו, כי אם בשובו אליו, לפיכך הוא מורהו ומתרה בו לשוב:

וַאֲמָרִית לָךְ שַׁלַח יָת בְּרִי וְיִפְלַח קֳדָמַי וְאִם סָרִיב אַתְּ לְשַׁלָחוּתֵהּ הָא אֲנָא קָטִיל יָת בְּרָךְ בּוּכְרָךְ:

וַאֲמָרִית לָךְ פְּטוֹר יַת בְּרִי וְיִפְלַח קֳדָמַי וּמְסָרֵב אַנְתְּ לְמִפְטְרֵיהּ הָא אֲנָא קָטֵיל יַת בְּרָךְ בּוּכְרָךְ

ואמר. הנה אמרתי אליך פעם אחר פעם לשלח את בני לעבדני להקריב לי זבחים ואתה מאנת לשלחו על כן אענשך. וחסרי דעת חשבו כי עם משה ידבר וזה שגעון. ועוד כי אליעזר אינו בכור משה:

הנה אנכי הורג את בנך בכורך. כפי המשפט האלהי שהוא מידה כנגד מידה, כאמרו וכארח איש ימציאנו כי אמנם מכת בכורות לבדה היתה למשפט עונש לפרעה מכל המכות, אבל שאר המכות היו לאות ולמופת למען ישובו, כי לא יחפוץ במות המת כי לא נעל בפניהם דרכי התשובה אמתית כלל, לו חכמו לשוב אל האל יתברך מאהבת טובו ויראת גדלו, שהיא התשובה המגעת עד כסא הכבוד, אשר היא המצלת ונותנת חן בעיני אלהים, כאמרם ז"ל (יומא פרק יום הכפורים) עונות נחשבים לו כזכיות או לפחות לשוב כעבדים מיראת מה שיוכל להעניש. אבל מכת בכורות וטביעת פרעה וחילו בים היו שפטים אלהיים לקיים מדה כנגד מדה:

ואם מאן אתה לשלח הנה אנכי הרג את בנך בכרך מדה כנגד מדה כאן פרש״י היא מכה אחרונה וכו׳ וזהו שנאמר באיוב וכו'. הכי גרסינן. ולא גרסינן וזהו שאמר איוב, דהא איוב לא אמרו אלא אליהוא.

הנה אנכי הורג את בנך. מדה כנגד מדה ומתחלה אני רוצה שתתרה בו על אותה מכה שתנצחנו שלא יאמר סבור היה לנצחנו בשאר המכות וטעה אבל עכשיו שתתרה בו במכות בכורות ידע שהייתי ידוע שלא ישלחם עד מכות בכורות וגם משה על זאת היה סומך כשהיה אומר לו פרעה התפלל עליו היה מתפלל עליו כי היה יודע שלא יצאו עד מכת בכורות ולא היה מביאן רק להרבות אותותיו ומופתיו:

את בנך בכרך. שהוא המסייע בעניני מלוכה. והי׳ בזה המאמר לפרעה סכנה גדולה יותר מכל המכות שלא נגעו בעצם המלוכה רק עונשי המדינה. או אפי׳ הגיעה המכה לפרעה עצמו. מ״מ לא הגיע׳ לעצם המלוכה. משא״כ כשאמר לו הנה אנכי הורג את בנך בכרך. הי׳ לו להתפעל ולעשות כל האפשר איזה רע למשה. כמו שמצינו ביהויקים המלך כשקרא לפניו איכה ישבה בדד אמר אנא מלכא וכן עוד. וכשהגיע לפסוק היו צריה לראש ונגע בזה למלכותו יצא מן הגדר ושרף המגילה וביקש להרוג את הנביא. אע״ג שידע כי דבר ה׳ הוא. כך כל המכות שהרעו לפרעה לא הי׳ בהם להוציא את פרעה מן הגדר שהי׳ גדור לבלי ליגע במשה מחמת שיודע כי דבר ה׳ בפיו אבל באותו מאמר הי׳ בכח להוציאו מן הגדר ולשלוח יד במשה. וא״כ הי׳ למשה לירא להגיד לפרעה כזאת. אבל בשכר הבטחון שהי׳ למשה בלכתו לשוב מצרימה זכה לחוזק הלב שלא יירא מפרעה משום דבר. ועי׳ מש״כ להלן י״א י׳: