שמות לט, ה

וְהֶמְיַן תִּקוּנֵהּ דִי עֲלוֹהִי מִנֵהּ הוּא כְּעוֹבָדוֹהִי דַהֲבָא תִּכְלָא וְאַרְגְוָנָא וּצְבַע זְהוֹרִי וּבוּץ שְׁזִיר כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה:

וְהֵמְיַן טִיכוּסֵיהּ דַּעֲלוֹי מִנֵּיהּ הוּא הֵי כְּעוֹבָדוֹי דַהֲבָא תִּכְלָא וְאַרְגְּוָונָא וּצְבַע זְהוֹרֵי וּבוּץ שְׁזִיר הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה

כאשר צוה ה' את משה. בכל עשיה שעשו האומנין היתה כונתם לעשות רצון האל יתברך שצוה זה למשה:

כאשר צוה וגו׳. בכל הבגדים כתיב זה הלשון. והוא נראה מיותר. שהרי פירש הכתוב המעשה. ובכל מלאכת המשכן בסדר ויקהל לא כתיב הכי משום שא״צ. וכך הקשו בסנהדרין דמ״ג א׳ הא דכתיב ויוציאו את המקלל וגו׳ ואח״כ כתיב עוד וב״י עשו כאשר צוה ה׳ את משה. והכי מוקשה כאן ולהלן יבואר ע״פ תוספתא מנחות פ״ז מזה הלשון למוד שלם. אלא עלינו להתבונן בכל מעשה הבגדים בדיוק ונמצא שיש איזה שנוי או איזה חדוש שלא נתבאר בפ׳ הצווי וס״ד דבצלאל עשה מדעתו כ״ז. מש״ה פי׳ הכתוב על כל פרט כאשר צוה וגו׳ כלומר דבקבלה בא מפי משה שיהא כך. והכי מפורש בירושל׳ פיאה פ״א ובצלאל עשה וגו׳ את כל אשר צוה ה׳ את משה. אפילו דברים שלא שמע מפי רבו הסכימה דעתו כמו שנאמר למשה מסיני. הרי דמיירי בקבלות שבע״פ ועוד לא הספיק משה לבאר הכל. וכמו כן ביארנו בס׳ ויקרא פ׳ צו כל כאשר צוה דכתיב בפ׳ מלואים וע״ש. ומעתה מבואר יפה כאן כאשר צוה וגו׳ כמו שביארנו במקרא הקודם. וכן יבואר בכל פרשה: