שמות יג, ב

פטר כל רחם. שפתח את הרחם תחלה, כמו (משלי יז יד) פוטר מים ראשית מדון, וכן (תהלים כב ח) יפטירו בשפה, יפתחו שפתים:

לי הוא. לעצמי קניתים על ידי שהכיתי בכורי מצרים:

אַקְדֵשׁ קֳדָמַי כָּל בּוּכְרָא פָּתַח כָּל וַלְדָא בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּאֱנָשָׁא וּבִבְעִירָא דִילִי הוּא:

אַקְדֵישׁ קֳדָמַי כָּל בּוּכְרָא דְכוּרַיָא פְּתַח כָּל וַולְדָא בִּבְנֵי יִשְרָאֵל בְּאֵינָשָׁא וּבִבְעִירָא דִילִי הוּא

וטעם קדש לי שיקדש אותם מיד שתהיה המצוה נוהגת במדבר והוסיפה הפרשה מצות רבות שיזכרו היום והחדש שהיה אביב וישמרו את החקה הזאת למועדה וזה רמז לעבור השנה כי לא נעשה פסח רק בחדש האביב והוסיפה בחמץ לא יראה לך שאור בכל גבולך ומצות הטוטפות

פטר. פתיחת כמו ופטורי ציצים. והטעם הבן שפתח תחלה הרחם ומלת רחם זרה כי משפט לשון הקודש שיפתח האות שהוא לפני אות הגרון:

פטר - לשון פתיחה. כמו: פוטר מים ראשית מדון.

באדם - עבודה מתחילה היתה בבכורות.

קדש לי כל בכור. שיתחייבו כלם בפדיון כשאר כל הקדש, למען יהיו מותרים בעבודת חול, שלולי הפדיון היו אסורים לעשות כל מלאכת חול, כענין לא תעבוד בבכור שורך ופדיון נפשם הוא הערך המפורש לבן חדש בפרשת ערכין, בהיות אז זמן פדיונו, כאמרו ופדויו מבן חדש תפדה:

קדש לי כל בכור פטר כל רחם. היה הכתוב ראוי לומר קדש לי כל בכור בבני ישראל באדם ובבהמה שהרי מכת בכורות בין בבכור האב שהוא ראשית אונו בין בבכור האם היתה, שכן כתיב וה' הכה כל בכור, ואף בגדול שבבית אם אין שם בכור שאף הוא קרוי בכור. אבל הוסיף לכתוב פטר כל רחם שלא רצה לקדש מן הבכורות כי אם בכור האם בלבד לפי שבכור האב יש לו ספק מה שאין כן בבכור האם וגם בכורות הבהמה שהיו מקודשים בכורי האם היו כי כן כתיב (שמות י״ג:י״ב) והעברת כל פטר רחם לה' וכל פטר שגר בהמה וגו' ולכך מצינו שהמשיל הנביא אהבת הקב"ה לישראל לאהבת האם לבן הוא שאמר (ישעיהו מ״ט:י״ד-ט״ו) התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה כלומר שלא תרחם בן בטנה ולא אמר הישכח אב בנו. ופירש הרב מורי רבי שלמה ז"ל שהכתוב הזה שאמר התשכח אשה עולה בא להודיענו שני ענינים, האחד שאין להסתפק בעם ישראל שהם בני אל חי כשם שאין להסתפק בראובן שהוא בן אמו, הוא שאמר דוד ע"ה (תהילים פ״ט:כ״ח) הוא יקראני אבי אתה וגו' אף אני בכור אתנהו, והשני כשם שאי אפשר לה לאם להמיר את בנה באחר כך אי אפשר להמיר ישראל בעם אחר, והבטיחם גם אלה תשכחנה שישכח מעשה העגל שכתוב בו אלה אלהיך ישראל, ואנכי לא אשכחך שלא ישכח מעשה סיני שכתוב בו (שמות כ) אנכי ה' אלהיך.

וכן אמרו במדרש מכת בכורות היתה במצרים אף בנקבות חוץ מבתיה בת פרעה שהיתה בכורה ולא מתה, שנמצא לה פרקליט טוב זה משה שנאמר (שמות ב׳:ב׳) ותרא אותו כי טוב הוא ועליה אמר שלמה (משלי ל״א:י״ח) טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה, כלומר נשמתה והוא הלילה של מכת בכורות.

כל בכור. באדם בתחלה היתה העבודה בבכורות.

באדם ובבהמה השוה בכור אדם לבכור בהמה מה בכור אדם אתה נותנו לכהן בכל מקום אף בכור בהמה כן ומה בכור אדם אתה מטפל בו עד ל׳ יום אף בכור בהמה כן.

קדש לי. וכן מוכח דפרשה זו בו ביום נאמרה דכת' זכור את היום אשר יצאתם:

קדש לי. שיהיו מקודשים משאר בני ישראל שהוספתי להם נס להצילם מן מכת בכורות וכן כתב כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי וי"ל קדש לשון הזמנה וכן הקדשתי כמו (שמות י״ט:י׳) וקדשתם היום ומחר ומתרג' ותזמנון:

קדש לי וגו׳ לי הוא. לשון קדש אינו מובן. הנני מקדש מיבעי. ובזה יהיו קדושים. וחז״ל דרשו על הא דכתיב בפ׳ ראה כל הבכור וגו׳ תקדיש לה׳. שמצוה להקדיש בפה. וזה שייך לבכורי בהמה מפי הבעלים. אבל מה יעשה משה בפיו להקדיש בכורי ישראל מוסף על דבר ה׳. וכן פלא כל אריכות דברי משה בשם ה׳ עד שהגיע לענין בכורה. עוד יש להבין הג׳ פעמים בחוזק יד בשתי פרשיות אלו. והענין אחר שהודיע הכתוב שב״י יצאו על צבאותם. היינו לא כמו שמוציא המון עבדים לחרות שכל אחד הוא איש בפ״ע ואין בהם הצטרפות לאגודה אחת להיות נראים עם בפ״ע אלא הוציא את ישראל להיות לצבא לתכלית א׳. והנה כל אומה בפ״ע אין קיום לאגודתה אם לא שיש לה כח הנהגה לעמוד נגד הנוגע בה מבחוץ. ונגד הריסות הדעות שבקרבה שמחריב כל ברכה וכל אומץ. וכך ישראל א״א שיתקיים שמם ותעודתם בעולם אלא בחוזק יד ללחום עם המון עמים רבים החפצים להעבירם מתעודתם או ממלחמת היצר ושארי ענינים המחריבים את הכלל. והנה כל אומה שלשה דברים המה חוזק יד שלה. א׳ המלוכה ודגליו. שתהא הסכמת הכלל להשתעבד לדעת המלך ולמסור דעתם ונפשם להרים קרן המלוכה. וכן הוא המלך עליו להשגיח על כל דבר המפריע את שלום האומה. ב׳ ראשי צבא והצבא. באשל אין דרך המלך להופיע תמיד בכבודו ובעצמו לפני הצבא ללמדם מלחמה ולצאת בראשם. ע״כ ההכרח להתמנות עליהם שרי הצבא שיהיו מוכשרים להנהיג הצבא לפי כח כל א׳ וא׳. וגם המה מחויבים להכשיר עצמם לכך ולהוסיף אומץ. ואם אינו משקיע דעתו להוסיף עוז. הרי הוא מתרפה במלאכתו וחבר הוא לאיש משחית את האומה. ג׳ כלי זיין טובים שבהם נלחמים. וככה משטר רוחני של ישראל אשר אך היא תעודת ישראל בעולם. בין באה״ק בין בהיותם בגלות ג׳ אלה המה חוזק יד שלהם. א׳ קבלת מלכות שמים. להשתעבד לעבודתו ורצונו ית׳. ולמסור נפשם ומאודם על כבודו. ולנו להאמין אשר כן הוא ית׳ משגיח על עמו בפרטות. וכאשר אנחנו רואים בכמה עתים גם בחוש הראות. ב׳ ראשי ישראל שהם מנהיגי כל העם שהמה תחתיו. והמה מוכשרים יותר לעמוד ע״ד עליון מלך ה׳ צבאות. וללחום מלחמותיו. וכל ישראל מוכרחים לנהוג בהם כבוד ומורא ולהכניע דעתם להם במה שנוגע לקיום האומה. הן אמת בהיות ישראל במדבר וה׳ הולך לפניהם לא נצרכו כ״כ לראשי הצבא המוכשרים לכך ביותר. אבל בא״י ומכש״כ בגלות ההכרח להנהיג ע״ע ראשים מוכשרים לכך וגם שרוצים להשקיע דעתם תמיד לעבודה קשה זו. ואם המוכשרים לכך והמה ראשי ישראל אינם משקעים דעתם לעבודת ה׳ והנהגת ישראל לזה הרי הם משחיתים את הכלל. ובמדרש רות אי׳ עה״פ אלופנו מסובלים וגו׳ בזמן שאין גדולי ישראל מזדקקים לצרכי הכלל. הקב״ה בא במשפט עם זקני עמו. ג׳ כל״ז והיא התורה שנקראת חרבם של ישראל כמש״כ כ״פ. ועוד יבואר לפנינו. הן המה שלשה חוזק יד של ישראל. ואמר ה׳ למשה. קדש לי כל בכור. היינו שהוא יכשיר את הבכורים עפ״י המאמר הבא אחריו שגם הוא דבר ה׳ ממש. ומשה האריך אחרי כן בביאור המאמר ועל שפתיו הוסיף לקח לבבם עד שהשכילו מה שעליהם. ואמר ה׳ באדם ובבהמה. להשוות אדם ובכור בהמה כל א׳ בערכו. דכמו בכור בהמה שהוא קדוש מרחם לקרבן. מכ״מ מצוה להקדישו בפה. ואפילו לרבי ישמעאל דס״ל א״צ היינו משום שהסכין מושכתו למה שהוא ומעמידו על עצם קדושתו. כך האדם אע״ג שהוא מוכשר לקדושה מרחם מכ״מ עליו להתכשר לזה בלמוד מלחמתן ש״י היינו התורה. וכמו כל שר הצבא מלבד כל הכשריו בדעת ובהשלמה מה שאינו נדרש לכל איש חיל מכ״מ מוכרח הוא להיות מצוין גם בכלי מלחמה של כל איש חיל ג״כ. כך כל ראש בישראל מלבד שנדרש לו להיות עולה בדעת ובשארי כשרונות להליכות עולם מה שאין שארי ת״ח נושאי החרב של תורה נצרכים לזה. עוד המה מוכרחים להיות מצוינים גם בחרבה ש״ת ג״כ. ואמר הקב״ה לי הוא למה בחר בהם ביחוד. משום שקנאם בעת שהיו מסוכנים בליל שמורים ע״פ דרך הטבע כמש״כ לעיל י״ב כ״ט והוא ית׳ פדאם מן המות. ע״כ עליהם להיות פרושים מעניני העולם ולהשתקע לעבודת ה׳. ומשום זה עשה הקב״ה והקדישם מרחם שיהיו מוכשרים לכך. זהו דבר ה׳. ואח״כ הוסיף משה בדבר ה׳ על שפתיו להסביר גם להבכורים גם לכל ישראל כמה ההכרח והתועלת הנמשך מזה ולא יאמרו שהקב״ה צוה כן רק בשביל שקנאן בעת שהצילם ויהיה בעיני ישראל לפלא מדוע מבקש הקב״ה גמול ח״ו והלא הקב״ה קונה הכל. ע״כ בא משה בדבר ה׳ והרחיב בדבור שהוא משום חוזק יד שלהם צוה הקב״ה כן. זהו ענין שתי פרשיות אלו בכלל. ונמצא שפרשיות אלו הן עיקרי הדת כמו שמע והי׳ א״ש. אלא דשמע והיה א״ש הן עיקרי הדת לכל א׳ מישראל בפרט וקדש והיה כי יביאך הם עיקרים לכלל האומה הישראלית שידעו במה היא קיומם בעולם בכל עת. ומעתה נבוא לכל פסוק להמשיך את המקראות עד שיגיע למטרה של קדושת בכורים. ואע״ג שחז״ל פירשו כמה מקראות לענין בפ״ע. כך היא דרכה ש״ת. וכמש״כ בס׳ דברים י״ח י״ח על ס׳ יחזקאל. ומכ״מ אין המקרא יוצא מ״פ להמשיך הענין:

קדש לי כל בכור. שם בכור הוא שם כולל, ונכלל בו גם הנקבה, ותאמר הבכירה אל הצעירה, שלכן אמר בפ' בכור זכר, כי יש בכור נקבה, וכן נכלל בו מי שאינו פותח רחם, כגון יוצא דופן או שהיה נפל לפניו, וע"כ אמר פה בכור פטר רחם, ואמר כל הבכור אשר יולד הזכר, כל מקנך תזכר, ובמכילתא קרא זה בשם פרט הצריך לכלל, וכ"ז מובא בבכורות (דף יט), ושם הוסיף בבא שלישית, אי פטר רחם יכול אפי' יצא אחר יוצא דופן ת"ל בכור, ובבא זו לא נמצא במכילתא, ורש"י שם פי' שבבא ראשונה יכול אפי' נקבה אינו כלל הצריך לפרט, כי הוא כלל ופרט גמור, כמו מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן, ומ"ש שהוא כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל הם שתי הבבות האחרונות עיי"ש, וזה אי אפשר לומר בדברי המכילתא שלא נמצא פה רק ב' הבבות הראשונות, והשלישית חסרה, וברור בעיני דסתם מכילתא זו ר' שמעון הוא שסובר בבכורות (דף מז ע"ב) שהיוצא דופן והבא אחריו הראשון בכור לנחלה והשני בכור לחמש סלעים, ומפרש בגמרא ר' שמעון לטעמיה שמ"ש שהראשון בכור לנחלה משום דס"ל תלד לרבות יוצא דופן, ומ"ש דהשני בכור לחמש סלעים משום דקסבר בכור לדבר אחד הוה בכור, ולכן לא הביא במכילתא הבבא השלישית אי פטר רחם יכול אפי' אחר יוצא דופן, כי לר"ש יצא אחר יוצא דופן הוה בכור ולא מתמעט מן בכור דבכור משמע בכור לדבר אחד, ויצא אחר יוצא דופן הגם שאינו בכור לולדות ולזכרים הוא בכור לרחם ובכור לד"א הוה בכור, וע"כ משונה דעת המכילתא מן דעת הגמרא לפרש"י, שרש"י מפרש בגמרא שבבא ראשונה אינו כלל הצריך לפרט כי הגמרא אזלא בשיטה דבכור לדבר אחד לא הוה בכור כמו שכן דעת אביי, דדעת רבינא אדחי שם, וע"כ בכלל קדש לי כל בכור כלל כולם והפרטים ממעטים את הכלל וזה דומה כמו מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן, שבהמה כולל כל מיני בהמות והפרט פורט רק בקר וצאן לבד, ושפיר כתב רש"י שזה כלל ופרט גמור, אבל לפי ברייתא שבמכילתא פה שאזיל בשיטת ר"ש שס"ל שגם בכור לד"א הוה בכור, א"כ במ"ש קדש לי כל בכור אינו כולל כולם, כי גם בכור לדבר אחד הוה בכור ולא ידענו פי' של בכור, ומפרש לה שיהיה זכר ופטר רחם זה כלל שצריך לפרט, ובענין כלל הצריך לפרט כבר האריכו בס' מדות אהרן ובס' יבין שמועה עיין עליהם:

באדם ובבהמה. כבר בארנו (באילת השחר כלל קס) ששני שמות הבאים ביחוס אחד מוקשים זל"ז, וזה אחד מיסודות ההיקש, עפ"ז ערך פה ג' דרושים על מה שנמצא ג' פעמים שמקיש בכור אדם ובכור בהמה זל"ז, שממ"ש אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, דרש דרוש האחד למעט הלוים כמ"ש בבכורות (דף ד'), [שאא"ל שדריש זה מפה, דא"כ יפטרו מבכור בהמה טהורה כמ"ש בגמ' שס], וממ"ש פה פטר רחם באדם ובבהמה דריש להקיש אדם לבהמה שהנפלים פוטרים בו כמו שלמד מוכל שגר בהמה, ומ"ש מה בכור אדם אתה רשאי לתנה בכ"מ למד ממ"ש בפ' קרח כל פטר רחם בישראל באדם ובבהמה לך יהיה, [ועיין בספרי ראה פסקא ע"ז], ומ"ש מה בכור אדם מטפל בו שלשים יום למד ממ"ש בפ' משפטים כן תעשה לשורך לצאנך כמ"ש בבכורות (דף כו ע"ב), ומאמר זה הוכפל בספרי קרח (פסקא קיח):

ה דק"ל הא כל עובר פתח את הרחם לכ"פ תחלה:

ו דק"ל הא כל דבר שבעולם שלו הוא ועז"פ לעצמי קניתים כלו' אף אם לא תקדיש אותו הוא קדוש אך קדש לי כל בכור כדי שתקבל שכר: