שמות יב, טז

מקרא קדש. מקרא שם דבר, קרא אותו קדש לאכילה ושתיה וכסות:

לא יעשה בהם. אפלו על ידי אחרים:

הוא לבדו. הוא ולא מכשיריו שאפשר לעשותן מערב יום טוב:

לכל נפש. אפלו לבהמה יכול אף לנכרים, תלמוד לומר לכם:

וּבְיוֹמָא קַדְמָאָה מְעָרַע קַדִישׁ וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מְעָרַע קַדִישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עִיבִידָא לָא יִתְעֲבֵד בְּהוֹן בְּרַם דִי מִתְאֲכֵל לְכָל נְפַשׁ הוּא בִלְחוֹדוֹהִי יִתְעֲבֵד לְכוֹן:

וּבְיוֹמָא קַדְמָאָה מְעָרַע קַדִּישׁ וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה מְעָרַע קַדִּישׁ יְהֵי לְכוֹן כָּל עֲבִידְתָּא לָא יִתְעֲבֵיד בְּהוֹן לְחוֹד מִן דְּיִתְעֲבֵד לְמֵיכַל כָּל נֶפֶשׁ אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי יִתְעֲבֵיד לְכוֹן

כל מלאכה לא יעשה בהם פירש רש"י אפילו על ידי אחרים ולא הבינותי זה שאם האחרים האלו ישראל הם עצמן מוזהרין עליה ואין אני מוזהר במלאכתי שלא תעשה על ידו אלא שאם מטעה אותו באסור מוזהר עליה משום ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט יד) בין במלאכתו בין במלאכת העושה עצמו ואם אחרים הללו גוים אין אנו מוזהרים בתורה על מלאכה של גוי כלל לא ביום טוב ולא בשבת אלא שיש בה שבות מדבריהם עם האמירה שלנו כמו שאמרו אמירה לגוי שבות (שבת קנ) וזה דבר מבואר בגמרא אבל מצאתי במכילתא (כאן) כל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך אתה אומר לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך או לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתו תלמוד לומר ששת ימים תעשה מלאכה (ויקרא כג ג) הא לא תעשה אתה ולא יעשה חברך אבל יעשה גוי מלאכתו דברי ר' יאשיה ור' יונתן אומר אינו צריך והלא כבר נאמר (להלן כ ט) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך והרי דברים קל וחומר ומה שבת חמורה אין אתה מוזהר על מלאכת הגוי כמלאכתך וכו' ע"כ בברייתא זו ובודאי היא אסמכתא בעלמא שבאו לאסור מדבריהם אמירה במלאכת שלנו וסמכו אותה למקרא הזה אבל במלאכת הגוי בשלו מותר ולפי דרכנו למדנו שלא גזרו באמירה לגוי אלא בשלנו אבל בשלו אומר לגוי ועושה וכן פירש רש"י בגמרא בבא מציעא (צ) ושם במכילתא עוד אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה דברים שהן משום שבות מניין תלמוד לומר ושמרתם את היום הזה (פסוק יז) להביא דברים שהן משום שבות וברייתות כאלה מטעות ואין ראוי לכותבן כפשוטן שגם זה נראה שהוא אסמכתא בעלמא ויש לי בזה פירוש נכון עוד אדבר עליו בע"ה (בויקרא כג כד)

לכל נפש אפילו נפש בהמה יכול אף לכותים תלמוד לומר לכם לשון רש"י וגם זה איננו כהלכה אבל לכם ולא לכותים לכם ולא לבהמה (עי' ביצה כא)

וביום הראשון. הוא יום יציאת מצרים. והיום השביעי הוא יום טביעת פרעה כאשר אפרש:

כל מלאכה. בכל המועדים חוץ מיום שבת ויום הכיפורים אין כתוב בהם כל מלאכה. רק בפסח לבדו אמר והתנה להוציא אוכל נפש. ובכל מקום בין בפסח בין בעצרת בין יום הזכרון וחג הסוכות היה אוחז דרך קצרה לומר כל מלאכה לא תעשו. רק במקום אחד בפסח כתוב ולא תעשה כל מלאכה על דרך שהזכיר תחלה:

אך אשרי יאכל לכל נפש וגו' - ולכך כתיב בכל ימים טובים: מלאכת עבודה לא תעשו - למעוטי אוכל נפש אבל בשבת ויוה"כ כתיב: כל מלאכה.

כל מלאכה. פרש"י אפי' ע"י אחרים וקשה להר' משה דבשבת אמרי' דאמירה לעכו"ם שבות מדרבנן והכא משמע דמן התורה. וי"ל דאסמכתא בעלמא היא אי נמי על ידי אחרים דפרש"י ר"ל ע"י בנו ובתו הקטנים ואע"ג דנפק מלא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ה"מ שבת דחמירא איסוריה אבל י"ט לא קמ"ל:

הוא לבדו יעשה לכם. סימן לא בד"ו פסח כלו' בד"ו יעשה לכם:

מקרא קדש כתרגומו מערע קדיש, בו יארע קדוש י״ט.

כל מלאכה לא יעשה בהם פרש״י אפילו ע״י אחרים חז״ק אם כן מצינו אמירה לא״י מן התורה, ואמרינן בעלמא דאמירה לא״י שבות.

בהם בשני הימים ראשון ושביעי.

אך אשר יאכל לכל נפש על שם שכתב כאן כל מלאכה, הוציא מכללה הדבר הנאכל ולכך כתיב בכל החגים במקום אחר כל מלאכת עבודה לא תעשו למעוטי הכנת אוכל נפש שאינה עבודה. אבל בשבת וביום הכפורים שאפילו הכנת אוכל נפש אסורה כתיב בהן כל מלאכה לא תעשו.

לכל נפש פרש״י אף לבהמה. והא דאמרינן לכם ולא לכלבים היינו משום שיכול לחזר אחר מזונותיו, יכול לאחרים ת״ל אך. ואע״ג דכתיב לכם ואמרינן לכם ולא לאחרים תרוייהו צריכי דאי לא כתיב אלא חדא הוה אמינא בשביל האחר עצמו לא יכין אבל להרבות בשבילו מותר להכי איצטריך אך.

כל מלאכה לא יעשה לכם. פרש"י ע"י אחרים ור"ל גוים ואני הקשיתי למורי הרב ז"ל א"כ מצינו אמירה לגוי שבות מן התורה. ותירץ אחרים קטנים שכן גבי שבת הם מוזהרים בפסוק האבות על הבנים:

מקרא קדש. נכלל בזה הרבה דברים. א׳ אכילה ושתיה ומלבושי יו״ט. ב׳ תפלה והזכרת קדושת היום כפרש״י שבועות די״ד. וע׳ ת״י ישעיה א׳ עה״פ חדש וגו׳ וע׳ מש״כ בס׳ דברים ל״ג כ״ה:

וביום הראשון מקרא קדש וכו'. פי' שיקדשהו במאכל ובמשתה וכו' וכמ"ש בספרא אמור (סי' קפו), ומוכיח שגם חש"מ קרוי מקרא קדש ממ"ש בפ' אמור (כג לז) אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש שקאי גם על ימי חש"מ עיי"ש, ולאסור מלאכה בחש"מ למד ר' יאשיה ממ"ש בפ' משפטים ופ' תשא את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות, ששבעת ימים מוסב גם למעלה כי אכילה מצה שבעת ימים כבר נאמרה בפ' בא, ור' יונתן למדו מק"ו וממה שקרוי מקרא קדש, נראה שר' יונתן ס"ל כדעת ר' אליעזר בספרא אמור (סי' קעז) שמקרא קדש מציין איסור מלאכה, רק שזה אינו רק עשה, לכן הוסיף דין ק"ו, וכבר כתב ההמ"ג דאע"ג דאין עונשין מן הדין היה שיש עשה וק"ו עונשים מה"ד וכבר בארתי בסוף שמיני שיש בזה פלוגתא דתנאי דבספרא שמיני (סי' סט) למד ל"ת על אכילת חיות טמאות מק"ו ומלאו הבא מכלל עשה וזה כדעת ההמ"ג כמש"ש, וס"ל דמ"ש להבדיל בין החיה הנאכלת וכו' היינו בין טרפה כשרה ובין טרפה פסולה דס"ל טרפה חיה [כמ"ש בסוף שמיני סי' קעד] וזה דעת ר' יונתן, ור' יאשיה ס"ל שמ"ש בין החיה הנאכלת בא לתת אזהרה לחיה ולא ס"ל כסברת ההמ"ג, וכן י"ל דס"כ כר"ע בספרא אמור (סי' קעז) שמקרא קדש אינו מציין איסור מלאכה ולכן למד ממ"ש את חג המצות תשמור, דכ"מ שנאמר השמר הוא ל"ת, וכל מימרא זו מובאת בחגיגה (דף יח), ואחר מימרא זו מביא מימרא אחרת לאיסור מלאכה בחש"מ מועתק מספרא אמור (סי' קפז) ושבצתי אותה בפירושי שם תפוחי זהב במשכיות כסף:

כל מלאכה לא יעשה בהם. הנוסחא שהעתקתי*) נמצא ברמב"ן ובאר שהוא אסמכתא, וכבר בארתי ענין האסמכתות שמפני שאין כח ביד חכמים לגזור על דבר שהיתרו מפורש בתורה כשרצו לגזור על השבותין חתרו להראות שגזרתם אינו כנגד דבר המפורש בתורה ולהיתר, ומצאו סמך שיסכים הכתוב עם דבריהם דרך אסמכתא, עפ"ז ממה שמצאו שפה כתיב לא יעשה בפעל שמורה העשיה ע"י אחרים, מצאו סמך שלא יצוה לאחר לעשות מלאכה, ועל הישראל אצ"ל זה כי הישראל מצווה מעצמו ואין שליח לדבר עבירה, ופירושו שלא יצוה לנכרי, אמנם הלא י"ל שצריך למחות שלא יעשה הנכרי אף מלאכת עצמו שבמקום שיד ישראל תקיפה לא יניח שיעשה איש מלאכה בארצם, משיב ת"ל ששת ימים תעשה מלאכה, ר"ל כי שם מלאכה לשון נקבה, וע"כ כתיב בלשון נקבה, ומדוע כתיב פה כל מלאכה לא יעשה בלשון זכר, ודייקו חז"ל כי נפעל תעשה מציין המלאכה, בל תהיה שום מלאכה עשויה וזה כולל אף מלאכת הנכרי, אבל נפעל יעשה שמציין פועל זכר, פי' שאתה לא תגרום שיעשה איש מלאכה בענין שאתה תהיה הפועל והאיש העושה בפקודתך נפעל על ידך לעשות, והיינו מלאכת הנכרי ע"י צווי ישראל, לא מה שהנכרי עושה בשל עצמו, ור' יונתן אומר שא"צ מעוט לזה, שהרי אומר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי וכו' לא תעשה כל מלאכה אתה וכו' ועבדך וכו' שכל מה שחשב הוא הפך של ועשית מלאכתך לא אתה ולא עבדך, אבל על מלאכת הנכרי בשלו לא הוזהר אף בשבת וכ"ש ביו"ט:

אך אשר יאכל לכל נפש. התבאר בכללים (אילת השחר כלל תקצ"א) ההבדל בין רק ובין אך, שמלת אך מוציא וממעט במשפט הזה עצמו שבא בו מלת אך, וממעט פה שאך או"נ י"ל היתר זה שכולו יעשה ביו"ט ולא דבר אחר, וממעט עבודה שלא כולו דוחה יו"ט, וקרוב לזה בביצה (דף כ ע"ב) ובירושלמי שם א"ל ב"ה לב"ש מה אם במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה מקום שמותר להדיוט אינו דין שמותר לגבוה, ושם אמר לכם ולא לגבוה. ובאמת יש פה ד' מעוטים, מלת אך, ומלת הוא, ומלת לבדו, ומלת לכם, שהיה יכול לאמר ואשר יאכל לכל נפש יעשה בהם, ודריש (שבת כד) הוא ולא מכשירין לבדו ולא מילה שלא בזמנה וכדומה, ומבואר שבמעוטים כאלה שבאו הרבה מעוטים במקום אחד ימעטו דברים כ"כ כמספר המעוטים ולא יקפידו לקבוע כל מעוט על פרט מיוחד, כמו שנתבאר אצלי במקומות אין חקר, אמנם מ"ש למעט שאין מקצת או"נ דוחה שבת ממלת אך כן הוא גירסת הגר"א, נראה שהוא ממ"ש אך את שבתותי תשמורו, שלמד מזה במכילתא [שם] דאין פקוח נפש דוחה שבת, שמלת אך ממעט במשפט הזה עצמו אך אם עי"כ תוכלו לשמור השבת, לא במקום פקוח נפש שאם תרצה לשמור שבת זה שלא לחללו לא תוכל לשמור שבתות אחרות, וזה עצמו מ"ש ר"נ שם ושמרו את השבת לעשות את השבת חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, וכמו שמובא כ"ז ביומא (דף פו), ואם נאמר דמקצת או"ר דוחה שבת א"צ קרא על פקוח נפש, אחר שנדחה גם שלא במקום סכנה וע"כ ששבת לא נדחה בשביל או"נ ר במקום פקוח נפש:

אשר יאכל יאכל נפש. כבר בארתי באילת השחר (כלל מ"ז) ששם נפש כולל גם הבהמה והמצרי רק שפה אמר שיעשה לכם היינו לצרכיכם לא לצורך בהמה ומצרי, ור"ע ס"ל שהבהמה אחר שמזונותיה עליו מקרי לכם שאסור לו לאכול עד שיאכיל לבהמתו, והגירסא הוא כתיקון הגר"א, כי במכילתא גירסא מוטעת סותרת להגמרא ביצה כ"א:

ז שפירושו קריאת קדש ר"ל תקראנו לכסות ולאכילה ולשתיה ואין לפרש מקרא שם דבר כלו' שפירושו קרוי מן הקב"ה קדש דא"כ היום היום מבעי ליה ולא וביום וביום:

ח מדכתיב הוא דמשמע הוא ולא מכשיריו וכתיב לכם משמע לכל צרכיכם הא כיצד אלא כאן שאפשר כאן שא"א וכו':

ט וא"ת דלמא איפכא וי"ל דמרבה אני את הבהמות שמזונותיהן עליך ומוציא אני את הנכרים שאין מזונותם עליך: