דברים לא, יד

ואצונו. ואזרזנו:

וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה הָא קְרִיבוּ יוֹמָיךְ לִמְמַת קְרָא יָת יְהוֹשֻׁעַ וְאִתְעֲתָּדוּ בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וֶאֱפַקְדִנֵהּ וַאֲזַל מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וְאִתְעַתָּדוּ בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא

תְּלָתָא צַדִיקַיָא אִתְאַמָרַת קְרֵיבוּתָא בְּמִיתַתְהוֹן מְטוֹל דְלָא מָטוּ לְיוֹמֵי אַבְהַתְהוֹן וְכָל חַד וְחַד מַנֵי פַּרְנָסָא בְּיוֹמֵיהּ יַעֲקב אָבוּנָן וְדָוִד מַלְכָּא וּמשֶׁה נְבִיָא דְהָכִין כְּתִיב וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה הָא קְרִיבַן יוֹמָךְ לִמְמַת קְרֵי יַת יְהוֹשֻׁעַ וְתִתְעַתְּדוּן בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא וְאַפְקְדִינֵיהּ וַאֲזַל משֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וְאִתְעַתָּדוּ בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא

ואצונו ואזרזנו לשון רש"י ואין צורך כי דבר השם (דברים ל״א:כ״ג) חזק ואמץ כי אתה תביא מצוה היא ואילו היה מתעצל ולא יעשה כן היה חייב מיתה ויתכן שיהיה פירוש ואצונו שאמנה אותו נגיד ומצוה על ישראל כמו שפירשתי בפסוק וצויתה אותו לעיניהם (במדבר כז יט):

קרבו ימיך למות. כי לכל א' יש לו עתים קצובות וכבר פירשתי זה:

וילך משה. ממחנה ישראל כי שם היה ובא אל מחנה השכינה:

הן קרבו ימיך למות. אמר משה לפני הקב"ה בלשון הן שבחתי לפניך דכתיב הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים וגו' ובלשון הן אתה ממיתני אמר לו אף בלשון הן קראת תגר לפני דכתיב הן בני ישראל לא שמעו אלי. ד"א אמר לו משה בהן שבחתי לפניך כדפירש"י ובהן קנסת עלי מיתה למה אתה מודד מדה רעה תחת מדה טובה אמר לו הקב"ה גם זו מדה טובה דכתיב הן צדיק בארץ ישולם. ועוד שלעה"ב אעלך בכבוד על כסא של מרגליות ואשימך ראש על נ"ה רבוא צדיקים כמנין הן. ד"א הן אין לו זוג כיצד א' אחד ט' תשעה הרי עשרה ב' שנים ח' שמונה הרי עשרה ה' אין לה זוג וכן נו"ן אין לה זוג כיצד יו"ד עשרה צ' תשעים הרי מאה מ' ארבעים ס' ששים הרי מאה נו"ן אין לה זוג ומשה אין לו זוג דכתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ולפיכך קרבו ימיך למות ובחרתיך בחלקי.

הן קרבו ימיך למות אמר מרע"ה, רבש"ע, בזה הלשון שבחתיך שאמרתי הן לה' אלהיך השמים וכו' ובדרך זה אתה מבשרני למות. א"ל הקדוש ברוך הוא וכי לא אמרת והן לא יאמינו לי. וכן כתוב יען לא האמנתם בי:

הן קרבו ימיך למות. על דרך הפשט למדך הכתוב כי חיי האדם נגזרים ויש לכל אחד מהם ימים קצובים, והקב"ה מגיע ימי האדם אל העת הקצוב והנגזר, כענין (שמות כ״ג:כ״ו) את מספר ימיך אמלא. ולשון קריבה זה הוא נזכר בצדיקים (בראשית מ״ז:כ״ט) ויקרבו ימי ישראל למות, (מלכים א ב׳:א׳) ויקרבו ימי דוד למות, וזה יורה שחייו של אדם נגזרים והוא יתברך ממלא אותן ומקריבן אל הזמן הקצוב והנגזר, או מאריך אותן על כל הנגזר לפי הזכות או מקצר אותן מן הנגזר לפי העונש. ולפי הידוע שקבע הקב"ה ברקיע מהלכות הכוכבים ונתן להם כח לפעול פעולות בשפלים, והם במהלכם מועילים ומזיקים בעוה"ז, והכל תלוי במזל, שהרי חכמי התלמוד ז"ל לא היו מבטלים ומכחישים פעולה זו אבל היתה ביניהם חכמה מפוארה, ובפירוש אמרו במועד קטן סוף פרק אלו מגלחין, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא והביאו ראיה לזה ואמרו תדע דהא רבה ורב חסדא תרוויהו צדיקי הוו, מר חיי ארבעין שנין ומר חיה שתין שנין, בבי רבה שתין תכלי ובבי רב חסדא שתין הלולי, בבי רבה נהמא דשערי לאינשי ביתיה לא משתכח בבי רב חסדא נהמא דסמידא לכלבא לא נבעי. וזו ראיה גמורה שהם מודים בחכמה הזאת, וכן האמת כי הש"י נתן להם הכח בעת יצירתם להועיל ולהזיק, אבל הוא יתברך עם היות שמסר להם הכח לפעול בשפלים הנה כחו יתברך עליון על הכל לא הושלל ממנו, ובידו להשפיל הגבוה ולהגביה השפל, לקיים הנגזר ולהוסיף על הנגזר ולגרוע ממנו, וכן בשנות האדם מקריב ימי חייו אל העת הנגזר וממלא אותן, שנאמר (שמות כ״ג:כ״ו) את מספר ימיך אמלא, ומאריך אותן על הנגזר, מחזקיהו, שנאמר (ישעיהו ל״ח:ה׳) הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה, ואין התוספת אלא על דבר הקצוב והנגזר בתחלה, ויאמר כי הש"י הוסיף לו על הנגזר ט"ו שנה. ומקצר אותן מהנגזר, מאחזיהו בנו של אחאב מלך ישראל שחלה והלך לדרוש בעבודה זרה וקצר את ימיו, שנאמר (מלכים ב א׳:ט״ז) יען אשר שלחת מלאכים לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון המבלי אין אלהים בישראל לדרוש בדברו לכן המטה אשר עלית שם לא תרד ממנה כי מות תמות, ופסוק זה מעיד שהיתה סבת מיתתו דרישתו בע"ז שאם נגזרה עליו מיתה מתחלה מה בא הנביא להודיעו. נמצאת למד שהקב"ה ממלא ימיו של אדם ומקרבן אל העת הנגזר, וכן מאריך אותן על הנגזר ומקצר אותן מן הנגזר, הכל כרצונו, כי לכך נקרא שדי על שם שמשדד המערכה ומנצח אותה, והכל לפי השכר והעונש. וא"כ באור המאמר בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא הוא שבא להודיענו כמה גדול כח התפלה כי מאחר שכח הש"י עליון על הכל ולא הושלל ממנו יכול הוא ונקל לבטל כחם הגדול אשר מסר להם, כי חכמי התכונה חוזים בכוכבים מודים בכך בטענות שהקב"ה הוא הכלל ומערכת הכוכבים הוא הפרט, והכלל גדול מן הפרט ויכול לבטל כחו, ובכל מה שנגזר במקרי האדם מכח המערכה אפשר לו לאדם לבטלו בזכותו בלא תפלה ובלא צעקה כלל אלא שידאג ויצטער בלבו כענין שכתוב (תהילים קמ״ה:י״ט) רצון יראיו יעשה, כלומר שהוא ממלא משאלות לבם בלא שישאלו כלל. אבל בשלשה ענינים אלו צריך תפלה וצעקה, וזהו שאמר (שם) ואת שועתם ישמע ויושיעם, ועם התפלה והצעקה ינתנו לו, שכן מצינו שנתנו שלשתן בזכות התפלה, הבנים נתנו לרחל שנאמר (בראשית ל׳:כ״ב) וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה, החיים לחזקיה שנאמר (ישעיהו ל״ח:ה׳) שמעתי את תפלתך הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה, המזונות לאליהו ואלישע שכן מצינו בהן שנתרבו המזונות ונצולו מן הרעב. ומפני זה העירו אותנו החכמים בשלשה אלו התלוין במזל והודיעונו כי יצטרך בהם רבוי תפלה, ועם התפלה יתבטל כח המזל כמו שנתבטל בשלשתן ע"י תפלה.

וע"ד המדרש הן קרבו ימיך למות, אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע בהן קלסתיך שנאמר (דברים י׳:י״ד) הן לה' אלהך השמים ושמי השמים, בהן אתה גוזר עלי מיתה, משל למה הדבר דומה למלך, שהיה לו שר גדול שהוא אוהבו ביותר וראה אותו שר חרב נאה אין כמותה, אמר ראויה זו למלך מה עשה, קנאה ונתנה למלך, אמר המלך יתיזו בה את ראשו. כך אמר משה, רבש"ע במנחה שהבאתי לך אתה מקטרגני בה. ועוד יכלול הן קרבו ימיך למות הגיע שמשך לערוב ובאה ממשלת הלבנה, וזה ירמוז למדרגת משה ולמדרגת יהושע שזאת נמשלת לחמה וזאת ללבנה, וזהו שאמר לו הקב"ה הנך שוכב וגו' וקם, כלומר אע"פ שאתה שוכב עם אבותיך הכח שלך שמשם מעלת נבואתך הרי הוא קיים ועומד, שיאיר ללבנה, כשם שהשמש המשקע אינו משקע אלא להאיר ללבנה, וזהו לשון ואצונו, כי המצוה היא תורה שבעל פה והוא כח הלבנה, ועל כן אמר ואצונו, אשפיע כחי בלבנה.

וילך משה ויהושע. הלך ממחנה ישראל אל מחנה שכינה.

הן קרבו ימיך למות. א"ל משה להקב"ה בלשון הן שבחתי לפניך דכתי' הן לה' אלהיך השמים ובלשון הן אתה ממית לי א"ל אף בלשון הן קראת תגר הן בני ישראל לא שמעו אלי א"ל משה להקב"ה בהן שבחתי לפניך ובהן קנסת עלי מיתה למה אתה מודד לי מדה רעה כנגד מדה טובה א"ל הקב"ה גם זה מדה טובה שנאמר הן צדיק בארץ ישולם ולא עוד אלא שלעו"הב אעלך בכבוד בכסא של מרגליות ואשימך ראש על חמשה וחמשים רבוא של צדיקים כמנין הן ועוד יותר מכלם אני מנחילך נהרי שמן ד"א הן אותיות הן שאין להם זוג כיצד ט"א הרי עשרה ב"ח הרי עשרה ג"ז הרי עשרה ד"ו הרי עשרה ה"א אין לה זוג נו"ן אין לה זוג כיצד י"ץ הרי מאה כ"ף הרי ק' מ" הרי ק' נו"ן אין לא זוג כך אתה משה אין לך זוג דכתי' ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ולכך קרבו ימיך למות ובחרתיך בחלקי:

הן קרבו ימיך וגו׳. טעם אמרו ״הן״, להצדיק מאמר משה שאמר ״בן מאה ועשרים שנה אנכי היום״, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה יג:) ״היום מלאו ימי״ וכו׳, עד כאן. ובא דבר ה׳ אליו, ואמר ״הן״ כדבריך קרבו ימיך. ואמרו ״קרבו ימיך״ ולא אמר ״קרב יומך״, על דרך אמרו (בראשית מז:כט) ״ויקרבו ימי״ וגו׳ ופרשנוהו שם:

עוד ירצה באמרו ״הן קרבו״ וגו׳ על זה הדרך, הנה הימים שלך קרבו אצלך, והימים הם חלקי הנשמה המתקרבים בסוד ״תסף רוחם יגועון״ (תהלים קד,כט), וכמו שפרשנו שם בפרשת ויחי, והודיעו כי טעם קרבת חלקי הנשמה הנקראים ימים הוא למות.

והתיצבו וגו׳. כאן צוה שיתנהג יהושע בשררה לפני משה, והוא אמרו ״והתיצבו״ לשון מנוי ושררה שניהם בהשואה, על דרך שפרשנו בפרשת אתם נצבים (דברים כט:ט). ואמרו ״ואצונו״, לשון מלכות, על דרך אמרו (שמואל א יג:יד) ״ויצוהו ה׳ לנגיד״, וכן הוא אומר ״כי אתה תביא״ (דברים לא:כג), ודרשו זכרונם לברכה (סנהדרין ח.) טול מקל והך על קדקדם.

הן קרבו ימיך למות. ברבתי (טו) מסיק אמר משה להקב"ה בהן קלסתיך שנאמר (דברים י יד) הן לה' אלהיך השמים וגו'. ובהן אתה קונס עלי מיתה, א"ל הקב"ה זכור מה שאמרת והן לא יאמינו לי (שמות ד א). ומדרש זה צריך ביאור וכי נקנס עליו מיתה בעבור שאמר והן לא יאמינו לי.

ונ"ל שאמת נכון הדבר שמה שאמר והן לא יאמינו לי. גרם לו שנקנסה עליו מיתה, כי מאחר שהעיד משה על ישראל שהם בנים לא אמון בם א"כ היה לו לדבר אל הסלע כדי לחזק ידים רפות באמונה, כי אילו לא אמר משה והן לא יאמינו לי הייתי אומר שהיו מוחזקים בעיני משה במאמינים ומאחר שהם חזקים באמונה אין חילוק אם ידבר אל הסלע או יכה בו, כי עיקר טעם ודברתם אל הסלע הוא כדי שילמדו ק"ו מן הסלע כו' וכמו שנאמר (במדבר כ יב) יען לא האמנתם בי. אמנתם לא נאמר אלא האמנתם לשון מפעיל יוצא לשני שלא גרמתם לישראל שיאמינו בי ע"י הסלע כי ילמדו ממנו ק"ו, ואם היה משה מחזיקם בחזקת מאמינים לא היתה אשמתו גדולה כל כך שיהיה ראוי לקנוס מיתה אבל מאחר שאמר והן לא יאמינו לי, הרי החזיקם בחזקת בלתי מאמינים והיו צריכין חיזוק באמונה הנה עי"ז גדלה אשמתו מאד מה שלא דבר אל הסלע לחזק ברכים כושלות באמונה, לכך נאמר הן קרבו ימיך למות. אותו הן שאמרת והן לא יאמינו לי, גרם שקרבו ימיך למות.

ד"א לפי שאמרו רז"ל (שבת צז.) החושד בכשרים לוקה בגופו, מנא לן ממשה שאמר והן לא יאמינו לי כו' אמר הקב"ה למשה אתה אין סופך להאמין שנאמר יען לא האמנתם בי. ואע"פ שפשוטו הוא שלקה בצרעת מ"מ נראה בעיני יותר נכון לפרש שכל החושד בכשרים לוקה בגופו, ר"ל שילקה בגופו באותו חשד שחשד בו זולתו יהיה הוא נחשד בו כי כל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע.) וזהו בעצם ענין לוקה בגופו, וראיה ממשה שאמר והן לא יאמינו. ולסוף לקה בגופו באותו חשד עצמו שנאמר יען לא האמנתם בי. כי למדרש זה קאי לא האמנתם על משה א"כ אותו הן קרב קצו כי מאחר שאמר והן לא יאמינו לי גרם רעה לעצמו שנכשל במה שנאמר יען לא האמנתם בי. ועי"ז נקנסה עליו מיתה וזה"ש הן קרבו ימיך למות.

הן קרבו ימיך למות וגו׳. יש להבין הקדמה זו. מה היא נוגע לצווי ה׳ ליהושע. הלא היה אפשר שיצונו גם מכבר והיה אפשר ג״כ לצוות אחר מות משה. אבל מתחלה נבא למה שאמרו חז״ל בב״ב דע״ה פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה. והביאור ידוע שכמו שאור הלבנה בא רק מכח החמה כך אור יהושע זורח מאור משה. ולכאורה קשה הרי יהושע היה נביא כמו כל הנביאים שהשיגו נבואה גם מבלי האצלת אור פני משה. אלא הענין דיהושע היה גדול מכל הנביאים בזה הפרט של תורה שבע״פ. ובזה הפרט היה מושפע ממשה שהיה זורח בכח תורה שבכתב. ובזה אמרו פני משה כפני חמה כו׳. דכח אור תורה שבכתב שהיה זורח בגבורה על פני משה נפל על פני יהושע וזרח באור כח התלמוד וכדאי׳ בכ״מ אלו אמרה יהושע ב״נ בפומיה לא צייתינא ליה. הרי שהוא היה הראש בזה הכח. מעתה הדבר מובן דכשם שאין הלבנה זורחת אלא בשעה שהחמה נוטה לשקוע. כך לא היה יכול יהושע לזרוח בעוד אור פני משה היה זורח בגבורה. והיינו דאי׳ במדרש שתי פעמים דבר יהושע לפני משה וגער בו. הא׳ במעשה העגל כו׳. שנית בשעה שאמר יהושע אדני משה כלאם. הודיעו לנו חז״ל כי בעוד זרח אור פני משה. לא מצא יהושע ידיו עד שהחל אור פני משה לשקוע. אז החל לזרוח פני יהושע. וזהו דבר ה׳ הן קרבו ימיך למות. והתחיל אורו לשקוע כאשר יבואר לפנינו מקרא י״ט. ע״כ השעה מכוין להאציל מרוחך עליו:

קרא את יהושע והתיצבו. דבר ה׳ למשה היה בא״מ. וא״כ כך היה להקב״ה לומר. קרא את יהושע והתייצב עמך. והיה משה שולח אחריו. אלא רמז הקב״ה למשה שיקרא הוא בעצמו את יהושע וכדאי׳ בתענית ד״ז רחב״פ רמי כתיב לקראת צמא התיו מים וכתיב הוי כל צמא לכו למים אם תלמיד הגון הוא לקראת צמא התיו מים כו׳ וזהו דבר ה׳ שיקראהו בעצמו [וכדאי׳ ביבמות דמ״ד וקראו הם ולא שלוחן] ויבאו יחד ויתיצבו בא״מ:

ואצונו. היה במשמע להזהיר על הנהגת ישראל. כלשון דכתיב בס׳ שמות ז׳ במשה ואהרן ויצום על ב״י וגו׳. אבל מלשון המקרא להלן כ״ג ויצו את יהושע ב״נ ויאמר חזק וגו׳ ולא כתיב לאמר כלשון המקרא כ״פ. אלא הצווי הוא דבר בפ״ע. והאמירה דבר בפ״ע. והיינו כמש״כ שהיה כאן הערה מן ה׳ אל יהושע איך לדקדק בקראי ולהעמיד כח תורה שבע״פ. וכך הפי׳ לעיל כ״ד ח׳ כאשר צויתם וע״ש ובס׳ בראשית ויצו ה׳ אלהים על האדם וגו׳ ע״ש. אלא דשם הוא בענין א׳ במה שאמר מכל עץ הגן וגו׳ צוה דברי קבלה היינו שבע מצות. וכאן היה הצווי דבר בפ״ע לדקדק בכה״ת. ויאמר חזק ואמץ בהנהגת ישראל:

וילך משה ויהושע. מבואר שלא שלח משה אחריו שיבא לא״מ. אלא הלך בעצמו ליהושע וקראו והלכו יחדיו לא״מ:

ט דא"ל ציווי ממש שהרי לא כתיב אחריו שום ציווי: