דברים ל, ח

וְאַתְּ תְּתוּב וּתְקַבַּל לְמֵימְרָא דַיְיָ וְתַעְבֵּד יָת כָּל פִּקוּדוֹהִי דִי אֲנָא מְפַקְדָךְ יוֹמָא דֵין

וְאַתּוּן תְּתוּבוּן וּתְקַבְּלוּן לְמֵימְרָא דַיְיָ וְתַעַבְדוּן יַת כָּל פִּקוּדוֹי דַאֲנָא מְפַקֵיד לְכוֹן יוֹמָנָא

ואתה תשוב. תנוח כמו בשובה ונחת וזה בהגלות משיח צדקנו ואתה תעמוד בשובה ונחת שלא יוסיף להגלותך כמו שבאר הנביא באמרו אם תשוב ישראל אלי תשוב ולא תנוד:

ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום. שלא תחודש דת:

ואתה תשוב וסמיך ליה והותירך שאם תשוב בתשובה שלימה מיד תהא נגאל:

ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום. אחר שאמר ושבת, ואמר ואתה תשוב, הוסיף ואמר אשר אנכי מצוך היום. וכן אמר למעלה ככל אשר אנכי מצוך היום, וזה לבאר כי עקר התשובה אינו אלא לאחוז ולתמוך דרך תורת משה, ולכך יזכיר עם התשובה בכל פעם ופעם אשר אנכי מצוך היום. וזה דבר ירמיה (ירמיהו ב׳:י״ז) הלא זאת תעשה לך עזבך את ה' אלהיך בעת מוליכך בדרך, כלומר בדרך הידוע הוא דרך תורת משה שהחזיקו בו אבותיך הראשונים.

ואתה תשוב ושמעת בקול ה׳. כבר ביארנו משמעות זה הלשון עיון ודקדוק בתורה שבכתב ומגיד המקרא שבבואם לא״י ויגיעו למעשה כמה דברי׳ שהיה העיון עד כה הילכתא למשיחא ולא למעשה ע״כ עתה בבואם לידי מעשה. תשוב ושמעת בקול ה׳. תחזור לעיין להוראה למעשה. ולמדין מכאן דאע״ג שעיין והוציא דבר חידוש שלא בשעת מעשה כשיבא מעשה לידו מחויב לחזור ולדון בדבר. והיינו דאמר ר״י בגיטין דכ״ג וכי בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה. פי׳ אע״ג שלהלכה ברור לנו שכך הוא מ״מ אלו הגיע מעשה לידינו הי׳ לנו להתיישב עוד הפעם ואולי היינו חוזרים בדבר. ויש ראיה לזה מדאיתא בהוריות ריש פ״ב הורה כה״ג שוגג ועשה שוגג פשיטא אמר אביי הב״ע כגון שהורה ושכח מאיזה טעם הורה ובשעה שעשה אמר הריני עושה ע״ד הוראתו מ״ד כיון דאלו מתיידע לי׳ שמא הדר בי כמזיד דמי ולא ליחייב קמ״ל. הרי דעפ״י דין אין לעשות ולסמוך על עיונו מכבר עד שידע הטעם והראיה שלו בשעת מעשה:

ואתה תשוב ושמעת בקול ה'. כדכתיב (יחזקאל לט כד) אחרי משפט גוג ומגוג וידעו בני ישראל כי אני ה' אלהיך מן היום ההוא והלאה, וכן יאמר בכאן כי אחרי שיתן ה' את האלות על אויביך ישובו בני ישראל בתשובה היותר הגונה מהתשובה שהזכיר לעיל:

ועשית את כל מצותיו במעשה שאז יהיה המקדש בנוי כדכתיב (שם לז) קודם מלחמת גוג ומגוג ונתתי את מקדשי בתוכם לעולם: