דברים ג, יט

לְחוֹד נְשֵׁיכוֹן וְטַפְלְכוֹן וּבְעִירְכוֹן יְדַעְנָא אֲרֵי בְעִיר סַגִי לְכוֹן יֵתְבוּן בְּקִרְוֵיכוֹן דִי יְהָבִית לְכוֹן

לְחוֹד נְשֵׁיכוֹן טַפְלְכוֹן וּבְעִירֵיכוֹן יָדַעְנָא אֲרוּם בְּעִיר סַגִי לְכוֹן יֵתְבוּן בְּקִירְוֵיכוֹן דִּי יְהָבִית לְכוֹן

ידעתי כי מקנה רב לכם. וצריכים אתם למקום הזה שהוא מרעה. ולפי שהוא מקום מרעה, קורא לה עשתרות קרנים, כמו עשתרות צאנך, שהיתה בין שני הרים גדולים וגבוהים עד שלא היתה החמה יכולה לזרוח בגיא אשר בין שני ההרים מתוך עומקו של גיא וגובהו של הרים. ובימות הקיץ מכניסין שם המקנה מפני החמה, ולכך נקרא עשתרות קרנים, עשתרות על שם הצאן, וקרנים על שם גבהות ההרים. והכי מוכח בסוכה. שאין החמה [זורחת] בין אותם שני ההרים, דאמרי' אלא מעת' עשה סוכתו בעשתרות קרנים מקום שאין זורחת החמה דלא הוא סוכה:

השם יפיל אויבינו שברים, בסיימי אלה הדברים:

ידעתי כי מקנה רב לכם. פירש משה רבינו שהוא יודע. משום דלולי זה לא היה מסכים לעגן אשה אפי׳ לזמן כמש״כ בנימוק״י פ׳ החולץ דעגון לשעה ג״כ מיקרי עגון. והרי קיי״ל בכתובות פ׳ אע״פ דאסור לצאת לת״ת יותר מג׳ שנים. אבל אחר שידעתי כי מקנה רב לכם וא״א להעבירם. ולהניח אותם בלי טף ונשים ילכו לאיבוד וזה ג״כ אסור לאבד את מה שיש לו כמבואר בשאלתות דר״א שאי׳ ד׳ דרשאין לצער ע״ז את האדם. ואין בזה משום לא תונו. ומש״ה דוחה זה האיסור עגון לשעה והיינו דדייק כאן משה רק נשיכם. ובפ׳ מטות אמר בנו לכם ערים לטפכם ולא הזכיר נשים. אלא כאן רמז בדבריו שאסור לעשות כן בשביל הנשים. אבל משום שמירת נכסים שרי. וע׳ מש״כ בס׳ בראשית י״ג ג׳ ל״ג י״ז: