דברים כט, יג

וְלָא עִמְכוֹן בִּלְחוֹדֵיכוֹן אֲנָא גְזַר יָת קְיָמָא הָדָא וְיָת מוֹמָתָא הָדָא

וְלָא עִמְכוֹן בִּלְחוֹדֵיכוֹן אֲנָא גְזַר יַת קְיָימָא הָדָא וּמַסְהִיד יַת מוֹמָתָא הָדָא

ולא אתכם לבדכם. רק עמכם ועם הבאים אחריכם שהם בניכם ובני בניכם:

ולא אתכם לבדכם. כלומר שבדור הזה אנכי כורת את הברית ואת האלה, כי אתם עמנו עומדים היום לפני ה' אלהינו, אלא אפילו את אשר איננו פה עמנו היום, כלומר בברית הזאת. ואמר כן לפי שהאב שרש והבנים הם ענפים העתידים לצאת מכח השרש, ועל כן היה יכול השרש להביא באלה את הדורות הבאים. ודרשו רז"ל כל הנפשות שנבראו מבראשית היו שם, והגוף עדיין לא נברא. ולפי זה יהיה פירוש הכתוב ואת אשר איננו פה, בגוף עמנו היום בנפש. ומלת עמנו תחזור למעלה למלת עומד כאלו אמר ואת אשר איננו פה עמנו עומד היום. והזכיר בהן עמידה כלשון האמור במלאכי השרת (זכריה ג׳:ז׳) בין העומדים האלה, וכן אמרו רז"ל שכל הנביאים כלן קבלו נבואתם בסיני אבל לא נתן להם רשות להתנבא עד זמנן, הוא שאמרו במדרש תנחומא בפסוק (מלאכי א׳:א׳) משא דבר ה' אל ישראל ביד מלאכי על מלאכי לא נאמר אלא ביד מלאכי, שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני, וכן אמר ישעיה ע"ה (ישעיהו מ״ח:ט״ז) לא מראש בסתר דברתי מעת היותה שם אני ועתה ה' אלהים שלחני ורוחו, באורו כי מהר סיני קבל הנבואה אבל לא נתנה לו רשות להשתלח עד עתה.

ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום בזה יש שתי ספקות גדולות: הספק הא' מאי זה צד היה רשות לדור ההוא להכניס בברית ואלה לדורות העתידים להיות שעדיין לא נולדו ולא היו בעולם ויהיו יכולין לומר אח"כ אין עלינו ברית ואלה ואנו מסלקין עצמנו מזה ונהיה כגוים אשר סביבותינו וא"ת שלא הכניסו בברית לדורות העתידים אלא לדור ההוא לבד אי אפשר שהנה אמר ואת אשר איננו פה ואי אפשר לפרש לדור ההוא אותם שלא היו אז שמה והיו במדבר אחר או הלכו לדרכם לעשות מלאכתם שהרי אמר אתם נצבים היום כולכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך וגו' ולזה פרש"י ואת אשר איננו פה אף עם הדורות העתידים להיות: הספק הב' מה צורך לחזור להכניסם בברית אחר שכרת ברית עמהם בהר סיני וכן כתב הרמב"ן וזה לשונו והברית היא השבועה והאלה אשר יזכיר לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו ויתכן שכרת עמהם עוד ברית כברית הראשונה אשר כרת אתם בהר סיני שהקריב עליהם עולה ולקח חצי הדם ויזרוק על המזבח וחצי הדם זרק על העם אבל לא הוצרך להזכיר זה עכ"ד והפסוק אמר אלה דברי הברית אשר צוה ה' לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת עמם בחורב וא"כ יש להקשות מה צורך ברית אחר ברית עם היות שהשבתי בסדר והיה כי תבא לא תספיק תשובתי ויש מפרשים לפי שעשו את העגל ועברו ברית הוצרך לכרות ברית אחר לא יתכן שלפי זה כל העוברים החרם הותר להם החרם ואינו כן ועוד שא"כ בכל פעם שישראל עבדו ע"ז היה צריך ברית חדשה ויש אומרים לפי ששיבר הלוחות ואינו כן שהדין הוא חזרה שטרו לא חזרה מתנתו ואם ראובן חייב לשמעון אלף לבנים בשטר ושמעון קרע השטר עדיין חייב לו אלף לבנים עד שנתן או מחל לו וי"א בעבור הבנים ואינו כן שהברית הראשון ג"כ היה לבנים ולכל הדורות וכי עלה על הדעת שלא כרת ברית אלא לדור ההוא לבד ומדוע כרת הברית הראשון לאותו הדור וזה לכל הדורות העתידים להיות. והיתר הספק הא' אחז"ל אף נפשות העתידים היו שם וא"כ כל הדורות העתידים היו שם וזה הפי' יש לו שתי ראיות הא' כמו שאמר לפני ה' באשר ישנו פה מדוע לא אמר לפני ה' באשר איננו פה אלא ודאי הכוונה אשר ישנו פה הרי הגוף לפני ה' הרי הנפש שהנפש היא יותר לפניו מן הגוף אבל באשר איננו פה לא אמר כן אלא אשר איננו פה עמנו הרי הגוף שאינו עמנו אבל הנפש היא לפני ה' א"כ שם היה הראיה השנית באשר ישנו פה אמר עומד ובאשר איננו פה לא אמר עומד לפי שהנפש היא עומדת שאין לה קפצים כמלאך שנא' ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה ולכן לא אמר אשר איננו עומד שהנפש עומדת היא ולפי שהיתה שמה נפש כל ישראל לא אמר ואת אשר איננו פה עומד עמנו היום ופרש"י על מאמר העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה לא גרסינן ולא עמידה וז"ש אתם נצבים היום כלכם שאחר שפרטן אח"כ כולם אין צורך לומר כולכם אלא הכוונה בעבור הנפשות. ויש להקשות סוף סוף נפשות העתידים ראויות לעונש בעולם הנשמות אחר שחטאו בעודן בגוף אבל הגוף שלא היה שם אין ראוי לעונש שלא קבל ברית ואלות התשובה שהגוף אינו אלא כלי הנפש. זהו דעת רז"ל עם מה שפירשתי בו וזהו דרך דרש. אבל דרך הפשט נפרש שאם לראובן עבד ידוע שכל בניו שיוליד בעודו עבד הם עבדים לראובן ואם מכרו לשמעון כל הבנים שיוליד בעודו עבד לשמעון הם עבדיו וכן שפחה שילדה בנים בעודה שפחה האשה וילדיה תהיה לאדוניה וישראל היו עבדים לפרעה ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים עדיין אנו ובנינו עבדים היינו לפרעה והקב"ה קנה לישראל מפרעה להיותם עבדים לו שנאמר עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים ואם כן כל הבנים שיולידו ישראל הם עבדים לשי"ת וחייבין לעשות כל מה שיגזור עליהם ולזה אמר ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת ואת האלה הזאת כי אשר איננו פה וכי תאמרו איך אפשר לכרות ברית עם הדורות העתידים לז"א כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים כלומר ישבנו עבדים הנה שמרע"ה עצמו התיר הקושיא. והיתר הספק השני מה צורך להכניסם בברית אחר שכרת ברית בהר סיני הוא בעבור הבני' לפי שהברית הראשון כרת לדור ההוא ולא לבנים ולא לדורות העתידים והטעם שלא כרת לדורות העתידים לפי שהם רצו לכרות ברית לעצמם גם שיחשבו שיש אלוה אחר ח"ו גדול ממנו בעבור החסדים הגדולים והנסים שעשה להם ולזה רצו לקבלו באלוה שלא להיות כפויי טובה אבל לבניהם לא רצו לקבלו לאלוה שאולי זה חובה לבניהם אם יש שם אלוה גדול ממנו ואין חבין לאדם שלא בפניו וזהו בעבור שעדיין לא ראו אלא ע"ז של מצרים שהוא טלה אבל אחר שראו גוים רבים ואלהיהם ידעו כי כולם הבל הבלים וזהו זכות לבנים לכרות עמו ברית גם בעבור הבנים וזכין לאדם שלא בפניו וזה עצמו אמר מרע"ה לישראל ונשמר מזאת הקושיא ואמר אתם נצבים לעברך בברית ואמר אם תאמרו מדוע אני רוצה לכרות ברית שני שאין צורך בו צורך יש בו שהוא בעבור בנינו שלא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת כי אשר ישנו פה ואשר איננו פה ואם תאמרו מדוע לא כרת ברית בראשונה גם לבנינו השיב כי אתם ידעתם בראשונה את אשר ישבנו בארץ מצרים וראיתם בעיניכם שאלהינו גדול ממנו ובכל אלהי מצרים עשה שפטים אבל לא ראיתם אלהים אחרים וחשבתם שאולי יש באלהי האומות גדול מאלהינו אבל עתה אתם ידעתם הכל וז"ש ואת אשר עברנו בקרב הגוים ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם שהם שקץ וגלל ואתם רואים שהוא זכות לבניכם וזכין לאדם שלא בפניו וזהו שאמר גם כן ולא נתן ה' לכם לב לדעת עד היום הזה שחשבתם שהוא חובה וראיה לכל זה שבברית הזה אמר ולא אתכם לבדכם אנכי כורת וגו' ואת אשר איננו פה ובברית הראשון לא אמר כן ובזה שהתרנו הספק הב' הותר גם כן הספק הא' מי נתן לישראל רשות וכח להכניס בברית למי שאין לו דעת ולמי שלא נולד עדיין כנ"ל:

ולא אתכם לבדכם וגו׳ כי את אשר וגו׳. קשה למה הצרך לומר ״ולא אתכם״ וגו׳ ולא הספיק באמרו ״את אשר ישנו״ וגו׳ שהם אותם שהיה מדבר עמהם ״ואת אשר״ וגו׳, ומובן הדבר שלא אתם לבדם הוא כורת וגו׳. אכן כונת הכתובים הוא שבא לחיבם לקבל עליהם הברית והאלה ועל זרעם הבאים אחריהם עד עולם, והוא אמרו ולא אתכם לבדכם פרוש לחיב אתכם לבד אני כורת אלא בין אותם שהם עמנו בין אותם וגו׳, ומעתה אם לא היה אומר אלא ״את אשר וגו׳ ואת אשר וגו׳ אנכי כורת״ לא היה נשמע אלא שה׳ מחיב גם הבאים אחריהם אבל אינו מחיב את אשר ישנו עומד שם על זרעם אחריהם, ומאמרו ״לא אתכם לבדכם״ גלה כונתו שבאלה עצמה שכורת עם העומדים שם מוסיף לחיבם על הדורות. ושעור הכתוב הוא לא אתכם לבדכם אני מחיב על האמור אלא אף על דורות הבאים אחריכם, וזה לא היה נשמע אם לא היה אומר אלא ״את אשר וגו׳ ואת אשר וגו׳ אנכי כורת ברית״, שהייתי אומר שהם דברי ה׳ על הבאים אחריהם לא שיתחיבו העומדים שם לקבל עליהם בעד הבנים.

ולא אתכם לבדכם אנכי כורת הברית הזאת וגו'. רוב המפרשים נתקשו מאד בשבועה זו שהיתה עליהם ועל זרעם שלא היו בעולם עדיין ואיך יכנסו בברית השבועה, ושורש קושיא זו תמצא בעקידה ונמשך אחר דעתו גם מהרי"א ושאר מפרשים, ודעת רז"ל (תנחומא נצבים ג) שכל הנשמות שעתידין להבראות היו שם, ויש שדקדקו זה משינוי הלשון שבפסוק כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום. ולא אמר ואת אשר איננו פה עמנו עומד היום לפני ה' ש"מ שמדבר בנשמות שאף על פי שאינם פה עמנו מכל מקום הם עומדים לפני ה' תמיד תחת כסא כבוד כמלאכים שנקראו עומדים כמ"ש (זכריה ג ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. גם נראה לדקדק זה מלשון עמנו כי הל"ל ואת אשר איננו פה היום אלא לדקדק מזה שדווקא עמנו איננו אבל ישנו עם ה' ועומד לפניו, ומה שהקשו וכי יכול להשביע את הנשמה מצינו דוגמא לזה שאמרו רז"ל במס' נדה (ל:) שביום הלידה משביעין את האדם הוי צדיק ואל תהי רשע וכו'.

ונראה כי כל המשך הפסוקים מדברים מענין זה, כי יש להקשות מה שאמר כי אתם ידעתם את אשר ישבנו וגו', וכן שני פעמים פן למה לי פן יש בכם איש, פן יש בכם שורש פורה, ליערבינהו וליתנינהו אלא שבא ליתן טעם למה יצטרך להשביע הבנים שעדיין לא נולדו, ע"כ אמר דרך משא ומתן כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים. ושם היינו עבדים לפרעה ויפדנו ה' משם על מנת שנקבל עלינו מצות ה', אבל בניכם אשר לא ישבו בארץ מצרים ולא נפדו יטענו למה נקבל עלינו עול מצותיו כי אותנו לא פדה ה' על כן אני צריך להביא את בניכם בברית, ואם תאמרו א"כ למה יצטרך להשביע אותנו הלא דין יש לו ית' עלינו כי על מנת כן פדה אותנו ע"ז אמר ואת אשר עברנו בקרב הגוים ותראו את שקוציהם וגו'. והרי שטר ושוברו עמו כי מצד שישבנו בארץ מצרים לא היה צריך להשביענו אבל מצד שראיתם שיקוצי הגוים אשר עברנו בתוכם יש לחוש פן יש בכם איש או אשה וגו' על כן צריך להשביעם.

ואם תאמרו א"כ הדרא קושיא לדוכתא, כי בשלמא אותנו הוצרך להשביענו כי ראינו שיקוצי הגוים ויש לחוש פן נלך אחריהם אבל בנינו אשר לא ראו השיקוצים ההם למה יזונו אחריהם, ע"ז אמר פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה כי באמת הבנים הנולדים מצד עצמם אין בית מיחוש שילכו אחרי ע"ז כי לא ראו אותה מעולם, אבל יש לחוש שמשורש נחש יצא צפע כי יכול להיות שאחד מכם נקט טינא בלבו ומעשה אבות ירשו בנים כי טבע הבן נמשך אחר האב כמו הענף שנמשך אחר השורש על כן אני צריך להשביע גם הבנים ע"ז, ובזה מיושב היטב שני פן אלו כי פן ראשון קאי על האבות אשר ראו שיקוצי העמים פן ילכו אחריהם, פן שני קאי על הבנים הנולדים כי אע"פ שלא ראו שיקוצי העמים מ"מ יש לחוש שיקבלו טבע השורש דהיינו האבות שהם שורש מר פורה ראש.

או יוכל לומר שכל הסיפור, מן כי אתם ידעתם עד פן יש בכם שורש וגו' הכל נתינת טעם על האבות, כי יאמר מאחר שישבתם בארץ מצרים ויצאתם משם ולא היה יכולת באלהי מצרים להציל את מצרים ואחר כך עברתם בקרב הגוים אשר לא נתן לכם ה' רשות לירש את ארצם, הנה בזה תבואו לידי טעות לומר שלכך נעשה דין באלהי מצרים ולא באלהי העמים אשר עברתם בתוכם לפי שאלהיכם חזק מאלהי מצרים אבל לא מאלהי הגוים אשר עברנו בתוכם ותאמרו כי מטעם זה לא יכולתם לעשות כלום לאותן הגוים כי אלהיהם עמהם להצילם זהו שאמר ותראו את שיקוציהם וגו' כסף וזהב אשר עמהם במלת עמהם חתם כל טעותם כי יאמרו שאלהיהם עמהם להצילם, ואילו לא ישבנו בארץ מצרים לא היה הטעות חזק כל כך כי אולי אין הקב"ה מתקנא באלהי העמים אלילים ע"כ אינו עושה בהם שפטים, אבל מאחר שבאלהי מצרים עשה שפטים ולא באלהי העמים אשר עברנו בתוכם מתוך זה אתם קרובים לבא לידי טעות לומר שאלהי העמים עמהם להצילם, ואחר כך אמר כנגד הבנים פן יש בכם שורש פורה כדרך שנתבאר למעלה.

ולא אתכם לבדכם וגו׳. עוד פיוס על חומר העונשים שמזה יודע לכם שהקב״ה אינו רוצה לעזוב אתכם בשום אופן לדורי דורות ונבא לזה ע״פ מאמר ירמיהו בסוף קינות השיבנו ה׳ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד השיבנו וגו׳. ולשון כי אם וגו׳ צריך ביאור. והענין אם עבד חוטא הרבה לאדוניו והאדון בקצפו מכהו וגם מושיבו במאסר ותלוי שני העונשים הללו בכוונת האדון ורצונו מה לעשות עם עבדו. אם רצונו למכרו לגמרי וממאס בשימושו ה״ז ממעט במכותיו כי אין בזה תועלת עוד אחר שלא ישמשנו ורק מכהו מעט מחמת קצפו באותה שעה. אבל מניחו במאסר הרבה עד שמזדמן לו קונה אותו משא״כ אם בכל העותו ערב לו שימושו ואינו ממאס בו בשום אופן. ה״ז להיפך מושיבו במאסר זמן מועט אבל מכהו הרבה פעמים כדי שיזכור ולא יחטא עוד נמצא ממה שמכהו הרבה ניכר שהאדון רוצה בשמוש העבד ואינו ממאס בו. וזה האות שלא יניחנו הרבה במאסר וזה היתה טענת הנביא ירמי׳ השיבנו ה׳ וגו׳ כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד. הקצף בשעת הכאה הוא יותר מהשיעור דמה לך לענוש אותנו כל כך אלא ודאי לא מאסתנו וא״כ השיבנו וגו׳ לכך אמרה תורה שמזה שהקב״ה מעניש אתכם ביסורים כ״כ הוא אות אשר ולא אתכם לבדכם וגו׳:

ולא אתכם לבדכם. מבאר איך שע"י מעמד הזה יתקיים לנצח שיהיו לעם לה' וה' יהיה להם לאלהים, שהוא נצחיי: