דברים כא, ז

ידינו לא שפכה. וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל:

וִיתִיבוּן וְיֵימְרוּן יְדָנָא לָא אַשְׁדוֹ יָת דְמָא הָדֵין וְעֵינָנָא לָא חֲזָאָה

וִיתִיבוּן וְיֵימְרוּן גְלֵי קֳדָם יְיָ דְלָא אָתָא לִידֵינָן וּפַטְרִינֵיה מַן דְשַׁדָא יַת אִידְמָא הָדֵין וְעֵינָנָא לָא חָמוּן

וְעֵינָן לָא חֲמוֹן דְּמַן דֵּין דִּישְׁפָךְ יָתֵיהּ:

ה״א שפכה. תחת סימן הרבים כמו שפכה אשורי ועל דרך הדרש שישוב לאחת כי היד לשון נקבה ברוב:

ועינינו לא ראו. ויתכן שהשם צוה לעשות כן העיר הקרובה כי לולי שעשו עבירה כדומה לה לא נזדמן להם שיהרג אדם קרוב מהם ומחשבות השם עמקו וגבהו לאין קץ אצלנו:

וענו ואמרו. כמו וענית ואמרת ושם אפרשנו:

ידינו לא שפכה. שלא הנחנו שום נודע לרוצח בארץ:

ועיננו לא ראו. שלא היה זה במקום רואים שאם היו שם רואים היו מתקוממים ומגידים:

ידינו לא שפכה. כתוב בה"א לומר שחייב בעל הבית לעשות לאורח חמשה דברים אכילה שתיה לינה לויה מזון לדרך וגם מתנה ובמסכת סוטה פרק עגלה ערופה מסיק ידינו לא שפכה. וכי תעלה על דעתך שב"ד שופכי דמים הן אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות לא בא לידינו ופטרנוהו בלא לויה דמשמע אבל אם ראינוהו היינו עושין לו לויה ולא היה ניזוק דאמר רב יהודה אמר רב כל המלוה את חבירו אפילו ארבע אמות בעיר אינו נזוק רבינא אלווייהו לרב נחמן בר יצחק מטיא לידי הזיקא ואתציל. ות"ר הרב לתלמיד עד עיבורה של עיר חבר לחבר עד תחום שבת תלמיד לרב אין לו שיעור וכמה אמר רב ששת פרסה ורבו מובהק שלש פרסאות ותניא ר' מאיר אומר כופין ללויה ולויה אין לה שיעור שנאמר ויראו איש יוצא מן העיר ויאמרו אליו הראנו את מבוא העיר ועשינו עמך חסד וכתיב ויראם את מבוא העיר ומה חסד עשו עמו שהרגו כל העיר לפי חרב ואותו האיש ומשפחתו הצילו וכתיב וילך האיש ארץ החתים ויבן העיר ויקרא שמה לוז. וכשבא סנחריב לא בלבל' ונבוכדנצר לא החריבה ואף מלאך המות אין לו רשות לעמוד בה אלא זקנים שבתוכה שדעתן קצה בחייהן מוציאין אותם חוץ לחומה ומתים והלא דברים קל וחומר ומה כנעני זה שלא דבר בפיו ולא הלך ברגליו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות מי שעשה לויה בפיו וברגליו על אחת כמה וכמה ואמר ר' יהושע בשביל ארבע אמות שלווהו מצרים לאברהם אבינו נשתעבדו בבניו ארבע מאות שנה. ויש אומרים דלויה הוי שיעור מיל וסמך לדבר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך וגו' מ"ם דמלאכיו יו"ד של יצוה למ"ד של לך הרי מיל ואז הוא בטוח להיות נשמר בכל דרכיו וכשהאורח יוצא לדרך אע"פ שנותן לו בעל הבית מעות צריך ליתן לו לחם שנא' ועל פת לחם יפשע גבר כי שמא יאחזנו בולמוס בדרך וימות ונמצא בעל הבית פושע על שהניחו לצאת בלא לחם. וא"ר יוחנן כל מי שאינו מלוה כאלו שופך דמים שאלו לווהו אנשי יריחו לאלישע לא גזר דובים בתינוקות שנא' ויעל משם בית אל והוא עולה בדרך ונערים קטנים יוצאים ויתקלסו בו ויאמרו עלה קרח עלה קרח אמרו הקרחת עלינו את המקום מאי נערים קטנים אמר ר' אלעזר בני אדם שמנוערין מן המצות קטנים שהיו מקטני אמנה וכתיב ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה' מה ראה שמכולם נתעברה אמם ביום הכפורים ור' יוחנן אמר ראה שלא היה בהם שום לחלוחית של מצות לא בם ולא בזרעם ועוד גדולה לויה ממתנה דאלו מתנה בממונו ולויה בגופו ועוד שאחד המלוה ואחד הנילוה אינו ניזוק שנא' שלום שלום לרחוק דהיינו המתרחק מן העיר דהיינו המתלוה ולקרוב המתקרב מן העיר דהיינו המלוה שחוזר לעיר. ועוד איתא בירושלמי אפריון נמטייה למאן דמלוה פי' חן יגיע לאותן המלוין את המטין בדרך דאמר רבי יהושע בן לוי המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן הם לראשך:

לא שפכה כתיב בה"א שלא נגענו בו בחמשה אצבעותינו ועוד כי הנפש יש לה ה' שמות ולכן נתן דוד ליואב ה' קללות כשהרג לאבנר זב ומצורע וכו':

וענו הכהנים בלשון הקדש. ואמרו ידינו לא שפכו את הדם. הזה והיתה תפלתן של הכהנים לשם המיוחד שפדאנו ממצרים, זהו שאמר כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן רשות למדת הדין הקשה שתשפוך דם נקי, ואז ונכפר להם הדם, במדת הדין ומדת הרחמים.

וענו ואמרו אזקנים קאי דסליק מיניה.

ידינו לא שפכה כתיב בה״א ללמד שבעל הבית חייב לאורח שלו ה׳ דברים אכילה שתיה לויה לינה מתנה דבר גדול או דבר קטן. וכי עלתה על לבנו שזקני ישראל ב״ד שופכי דמים אלא לא בא לידנו ופטרנוהו בלא מזונות פרש״י והיינו ידינו לא שפכה, כלומר מזונות הוצרך ולא היו לו, וראה אחד נושא מזונות ובא לחטפן ממנו לאונס רעבונו ועמד זה עליו והרגו.

ועינינו לא ראו לא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה פרש״י חבורה שילך עמו הכי מיתניא והכי פרש״י בסוטה. וד״א ועינינו לא ראו מכאן למלוה את חברו שצריך לעמוד במקומו עד שיתעלם מעיניו.

ידינו לא שפכה. בה"א כלומר שבעל הבית חייב לאורח חמשה דברים אכילה שתייה לינה לויה מתנה:

וענו ואמרו. בירושל׳ בכורים אי׳ כ״מ שנא׳ עני׳ הוא ע״י אחר. וכן כאן הכהנים אומרים ידינו וגו׳ והזקנים שבעיר אומרים אחריהם מלה במלה. וכשבאים לכפר לעמך וגו׳ אומרים הכהנים לבדם:

ידינו לא שפכו וגו׳. פרש״י וכי תעלה ע״ד כו׳ הוא עפ״י הגמרא בבלי. אבל בירושל׳ שם ה״ו איתא רבנן דהכא פתרין קריא בהורג כו׳ שלא בא ע״י ופטרנוהו ולא הרגנוהו ולא ראינוהו ולא עמעמנו על דינו. [ולשיטתי׳ אזיל עוד לעיל בהלכה ב׳ לא היה מודדין אלא מעיר שיש בה ב״ד דכתיב ידינו לא שפכו את הדם הזה פי׳ לפי פי׳ הירושל׳ דקאי על ההורג. מוכח שהיה בידם להורגו. מבואר דמיירי בב״ד של כ״ג. ומזה למד הרמב״ם שדוקא במקום סנהדרין של כ״ג. ולפי ש״ס דילן דנ״ל מדכתיב זקני העיר לא מוכח אלא ב״ד של שלשה. אבל עפ״י הירושל׳ למד הרמב״ם א״נ]:

[קמז] וענו ואמרו. בלה"ק כמו שלמד בסוטה (דף מו) מן וענו הלוים ואמרו: ידינו לא שפכו. פי' שלא היינו גרמא לרצח הזה לא ע"י שלא נתנו מזון להרוצח ועי"כ היה מוכרח להרוג את הנרצח לעשוק את לחמו למלא נפשו כי ירעב, ולא ע"י שלא נתנו לויה להנרצח שלא ילך יחידי במקום סכנה, וכ"ז יאמרו זקני העיר, ואז יאמרו הכהנים כפר לעמך ישראל, ר"ל שתחלה חל עון הרצח הזה על העיר הקרובה שנראה שהם היו גרמא בנזקין ואחר שירחצו ידיהם ויודיעו שידם לא שפכו את הדם חל העון הזה על כלל ישראל, וכמ"ש בסוף מסעי ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה ואמרו בספרי (שם סי' לב) מגיד ששפיכות דם מטמא את הארץ ומסלקת את השכינה ומפני ש"ד חרב ביהמ"ק וצריך כפרה על הכלל ולארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו וזה א"א שלא נודע מי הכהו, וע"כ לוקחים עגלה שאינו עושה פירות ועורפין אותה בנחל שאינו עושה פירות שבזה מעוררים ענין הרציחה שהיתה כדוגמא זו כמ"ש חז"ל, ונגשו הכהנים בני לוי שהם העומדים בראש כלל ישראל לכלא פשע ולהתם חטאת, ועל זה אמר ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, שכל ריבים ונגעים הקולר תלוי בצוארם, שהיה ראוי שבזכותם תכלא כל ריב ונגע מקרב ישראל, ולכן אחרי שזקני העיר ינקו את העיר שהם נקיים מגרמת הרצח הזה וחלה האשמה על הכלל והכהנים בראשם יאמרו הכהנים כפר לעמך ישראל כי הם המכפרים על הכלל:

צ דאם לא כן כהנים הכא מאי עבידתייהו בשלמא הזקנים דכתיב וכל זקני העיר ירחצו וגומר אלא הכהנים מאי בעי הכא אלא הם אומרים כפר לעמך ישראל: חסלת פרשת שופטים