דברים כא, יא

אשת. אפלו אשת איש:

ולקחת לך לאשה. לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע שאם אין הקדוש ברוך הוא מתירה, ישאנה באסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו (פסוק טו) כי תהיין לאיש וגו' וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו:

וְתֶחֱזֵי בְּשִׁבְיָה אִתְּתָא שַׁפִּירַת חֵזוּ וְתִתִּרְעֵי בַהּ וְתִסְבַהּ לָךְ לְאִנְתּוּ

וְתֵיחֲמוּן בִּשְׁבִיתָא אִתָּא שַׁפִּירַת רֵיוֵוי וְתִתְיַדְעוּן בָּהּ וְתִסְבוּנָהּ לְכוֹן לְאִינְתּוּ

אשת יפת תאר דבר הכתוב בהווה. ובספרי (תצא ה) מנין אפילו כעורה ת"ל וחשקת בה אע"פ שאינה יפת תואר. ור"א אמר (אבן עזרא על דברים כ״א:י״א) יפת תואר בעיניו. והנה הוא דבק עם "וראית". והזכיר הכתוב וחשקת בה שלא יתירנה לו רק מפני החשק בהיות יצרו מתגבר עליו אבל אם מוצא בעצמו שאין לו חשק בבעילתה אלא שהוא רוצה לקחת לו אשה לא ישא לזו. וכך אמרו בספרי (שם) ולקחת לך לאשה שלא תאמר הרי זו לאבא הרי זו לאחי. ובגמרא (קידושין כב א) שלא יקח שתי נשים אחת לבנו ואחת לו אחת לאביו ואחת לו. והאיסור באותה של בנו אפילו לבדה:

אשת. כבר דרשוהו חז״ל:

יפת תאר. בעיניו:

וחשקת בה. שתחזקנה לקחתה לאשה כי אחר כן יאמר ובעלתה וכמוהו ואקח אותה לי לאשה:

אשת בגי' בשר נבילה מאוסה כמו שדרשו חכמים מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותו נבילות:

לך לאשה והבאתה אל תוך ביתך לומר לאחר שתגייר אותה תהיה לך לאשה ולא בגיותה:

אשת יפת תאר. הזכיר אשת בסמיכות, ודרשו רז"ל אפילו אשת איש. והגיד לך הכתוב שמותר ללקחה ע"י גירות וקדושין, שאין איסור אישות לכנעני, ואע"פ שאינה מתגיירת אלא מחמת היראה.

והבאתה אל תוך ביתך. ודרשו רז"ל מלמד שלא ילחצנה במלחמה. והכוונה שיכניסנה למקום פנוי ויבא עליה ביאה ראשונה, ולא ילחצנה לבא עליה במלחמה בכל זמן, כענין שכתוב (דברים כ״ג:ט״ו) ולא יראה בך ערות דבר. ומה שהותרה לו ביאה ראשונה, כדי לפייס את יצרו, ולא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר, וכיון שחשק בה אם אי אפשר לו בהיתר יעשה זה באיסור, ומזה אמר והבאתה אל תוך ביתך, זו ביאה ראשונה, ואם ירצה לבא עליה ביאה שניה, וגלחה את ראשה ועשתה והסירה ובכתה, ואחר כך תבא אליה ובעלתה ביאה שניה. ומזה היתה תמר מותרת לאמנון, לפי שמעכה אמה נתעברה בה מביאה ראשונה והיתה בת כותית, וזהו שאמרו רז"ל תמר בת יפת תאר היתה, דקא אמרה ליה לאמנון (שמואל ב י״ג:י״ג-י״ד) דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך, שאלו לא בא דוד על מעכה אלא לאחר גירות הרי שהיתה בודאי אחותו גמורה של אמנון והאיך היתה אומרת כי לא ימנעני ממך, אלא בודאי מביאה ראשונה נתעברה, כלומר קודם גירות, והנה היא בת כותית שכך אמרו רז"ל בן בנך הבא מן הכותית אינו קרוי בנך אלא בנה.

אשת יפת תאר פרש״י אפי׳ אשת איש וא״ת מנא לן למדרש הא אלא י״ל לא מצינו אשת שאינו דבוק וה״ל למכתב אשה יפת תואר והשתא דכתב אשת ש״מ למדרש אשת איש הוא דאתא סד״א כיון שהיא אשת איש תאסר עליך אפי׳ אחר כל המעשים המוטלים עליך לעשות לה משום דלבא נמשך אחר בעלה ומכרת היא בקריצותיו וברמיזותיו ואיכא למיחש קמ״ל דאפילו הכי מותרת.

ולקחת לפי פשוטו וחשקת, ולקחת אותה לך לאשה כמו שכתוב למעלה רק הנשים והטף תבוז לך.

אשת יפת תאר. וא"ת מפני מה לא אמר יפת מראה וי"ל מפני שהם במצור ומפני הרעב שבעיר משתנות פניהם לכך אמר יפת תאר כלומר שהיא ראויה לקבל היופי שחסרה בימי הרעב:

וראית בשביה אשת יפת תואר בזה יש ספק גדול איך התורה נתנה רשות לשכב עם בת עכו"ם וכל שכן לדעת מי שאומר שביאה ראשונה מותרת מיד התשובה בשתי הקדמות אחת דאיתא בקידושין גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה פי' שהמצווה יש להם שתי סגולות א' מצד המצוה ב' מצד המצוה עצמה לכן מי שמצווה ועושה יש לו שתי סגולות ומי שאינו מצווה ועושה אין לו אלא סגולה אחת והיא סגולת המצוה עצמה הרי לך הקדמה אחת הקדמה שניה שחטא הבשר יותר קשה הסרתו מהחוטא חטא המינו' וזה חוץ מהסבות הנזכרות במקומו יש ב' סבות אחרות א' שהולד מיד כשנוצר יש לו כח טבעי שמיד מושך המזון אליו אבל המחשבה אינה בעובר עד שנולד וכשנולד ויצא מבטן אמו יש לו כח הדמיון וא"כ ראוי שנא' שמי שקדם הוא קשה להסיר מהמאוחר והקודם הוא חטא הבשר והוא תאות המשגל. הסבה השנית שיותר מוכיחים יש על המינות מחטא המעשה והוא המשגל ואלו הסבות נתן דע"ה בחטא בת שבע הא' הן בעון חוללתי זהו שעת הלידה שבאים כאבים לאשה שאז בא הדמיון אבל בחטא הבשר מיד בשעה ששכבה עם בעלה באה וז"ש ובחטא יחמתני אמי בשעה שנזרע הרי סבה אחד והתנצלות לחטא בת שבע שלכן חטא בה הב' הן אמת חפצת בטוחות ובסתום שהוא בלב ובמוח חכמה תודיעני והוא חטא המינות שהארת לי יותר על חטא המינות מעל חטא הבשר וגם זה התנצלות על שחטא בבת שבע ומאחר שיש התנצלות גדולה על חטא בת שבע אפילו מכבדת קטנה מאד אטהר בה תחטאני באזוב ואטהר תכבסני ומשלג אלבין ולכן רצה הקב"ה לתת רשות לזה החטא בעבור שחטא ערוה קשה מאד להסירו מן האדם לשתי סבות הנזכרות ואם כן ראוי להתירו ועוד שאם לא יתירנו הש"י יעשה בעבירה ויעבור סגולת המצוה וסגולת המצוה לכן יותר ראוי שיעבור סגולת המצוה משיעבור סגולת המצוה והמצוה וזהו שאמרו לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע ולפי שכל אהבה לשתהיה גדולה צריך ג' דברים אחד שיציירנה בדמיונו שיצייר שהיא צורה נאה שאם לא לא יאהבנה הב' צריך כח תאוני שאף שיציירנה נאה אם לא יתאוה לא יאהבנה ג' שיחשוב שהיא מותרת שאם יחשוב שהיא אסורה ושיענש עליה לא יאהבנה אהבה גמורה לא' אמר אשת יפת תואר לב' אמר וחשקת בה לג' ולקחת לך לאשה שיחשוב שהיא מותרת אחר שהתירה הכתוב. כנגד אלו הג' ביקש הקב"ה שישנאנה. כנגד היופי וגלחה את ראשה ויגדל צפרניה. כנגד החשק והסירה את שמלת שביה מעליה שהם בגדים נאים שמצדם חשק בה. כנגד הג' אמר ואח"כ תבוא אליה ובעלתה וראה ותסתכל ששפחה לקחת לך לאשה שהיא שפחה ואתה בן חורין ובן חורין אסור בשפחה אע"פ שאני מתירה לך ועוד עשה ענין רביעי שצוה ומכור לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה תחת אשר עניתה אפילו בביאה ראשונה כמו שאמרו בסיפרי וראה ועיין שאבדת עשרים אלף לבנים שתמצא בממכרה בעבור ביאה אסורה ולזה אסר הקב"ה שלא ימכרנה בכסף בעבור שלא יבוא עליה ולא יקחנה לאשה וגם כלל בו וחשקה בה שאם לא יחשוק בה ואין יצרו להוט אחריה אלא שרוצה לקחת אשה לא יקח זאת:

וראית בשביה אשת יפת תאר. הנה מאמרו יפת תאר משמע דוקא יפת תאר, ומאמרו וחשקת בה דרשו בספרי אפלו כעורה, וזה מן התמה למה יאמר יפת תאר ויצטרך לרבות כעורה? היה לו לומר ״וראית אשת״ ולא יכתב לא ״יפת תאר״ ולא ״וחשקת״.

ולישב הכתוב צריך להעיר בענין, למה יצו ה׳ כדברים האלה לטמא אדם עצמו בבת אל נכר, ובפרט בעת מעשה הנס במקום שצריך להוסיף טהרה ודבקות בה׳, יתיר לעשות מעשה כעור השנאוי אצלו יתברך, וזה יפעיל הרחקת דבקותנו בו יתברך. בשלמא התר אכילת אסור מצינו לרמב״ם זכרונו לברכה (הלכות מלכים פרק ח) שנתן טעם אם ירעב, והוא טעם נכון, אבל מעשה זה יתעבנו עושנו. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (קדושין כא:) לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ומן הראוי הוא להכניעו ולאבדו מלב עם קדוש בזמן ההוא אשר מלכם בראשם להלחם להם.

אכן יסוד הדבר וסודו הוא על פי דבריהם זכרונם לברכה (זהר חדש בלק נ״ג) שאמרו שבחטא אדם הראשון נשבו כמה נשמות יקרות ביד סטרא אחרא, והם נשמות הגרים, וצא ולמד כמה וכמה גדולי עולם באים מהאמות, ורות המואביה תוכיח, וכמה גדולי עולם שמעיה ואבטליון ואונקלוס הגר וכאלה רבות:

עוד אגלה לך סוד אחד: תמצא נשמה טהורה דבוקה בנשמה טמאה, ואין כח בטהורה להטות הטמאה להיטיב, והיא מנחת שם עד עת דרור. וצא ולמד כיוצא בזה מנשמת רבי חנינא בן תרדיון שהיתה דבוקה בשכם בן חמור, כרמוז בתיבת ״רחבת ידים״ (בראשית לד,כא) כאמור בדברי המקבלים (ליקוטי תורה וישלח). ומצינו שהנפש הלזו לא עשתה מפעל טוב בשכם, ויצתה כשדבק בדינה, מצאה הנפש מינה ונדבקה בו, כאמרו (בראשית לד,ג) ״ותדבק נפשו בדינה״. ושמר לך כלל זה. ויש נפש קדושה בין הקלפה שבמקום שכונתה תטה לב השוכנת בתוכו להיטיב, ויגרשו חלק הרע או ימתקוהו. והם הגרים המתגירים מן האמות מעצמן כרות המואביה וכנעמה, וכמו שראינו בעינינו גרים שמעצמם באים ומתגירים.

והנה כבר כתבתי כמה פעמים כי באמצעות מעשה המצוה יתלבש באדם אור השכינה ויגרש ממנו חלק הרע, כאמרו (קהלת ח:ה) ״שומר מצוה לא ידע דבר רע״, ובפרט שלוחי מצוה. ועין מה שפרשתי בפרשת שלח לך ששלוחי מצוה בשעת שליחותם אפלו מיצר הרע מצותם מצילתם, וכמו כן העוסק בעברה מתלבשת בו רוח הטמאה ומעותת דרכו.

ואחרי הודיע ה׳ אותנו את כל זאת, יאירו מאמרי אל עליון כשמש בצהרים במצוה זו, והוא לפי שהקדים כי תצא למלחמה וגו׳, שיציאתו היא לדבר מצוה כמו שפרשנו למעלה. אמר עוד, אם ראה בשביה, פרוש בשעת שביה, וכמו שכן דקדק רמב״ם בפרק ח׳ מהלכות מלכים כי באותה שעה עודנו עוסק במצוה. אם יראה אשת יפת תאר, פרוש אשת סמוך, ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (קידושין כא:) אשת איש, ודבריהם אמת, אלא שאם לדבריהם לבד יכון היה לו לומר אשת איש לא אשת יפת תאר. אלא באה להעיר שבאמצעות היותו עוסק במצוה יגלה ה׳ את עיניו להכיר בגויה שיש בה יפת תאר שהיא נשמה הקדושה הנקראת יפת תאר, כי זהר נשמות הקדושות מפלא ועצום הוא, וזאת האשה קנתה בה חלק זה הטוב, ולזה קראה הכתוב ״אשת יפת תאר״. והכרתה הוא על ידי שאתה רואה שאתה חושק בה בזמן שאתה דבוק בשכינה באמצעות היותך עסוק בשליחות מצוה כאמור, זה יעירך שלדבר טוב חשקת.

ודקדק לומר בה ולא אמר אותה, להעיר כי לא לאשה אתה חושק אלא למה שבה, שהיא יפת תאר, שהוא חלק הטוב הדומה לנפש הטהורה. וכפי זה, הגם שכעורה האשה בכלל ההתר, כי אינו חוזר יפת תאר לגולם הנגלה, כי אליו לא ימשך תאות ישראל במצב זה כמו שאמרנו.

ואמר ולקחת לך לאשה, הנה בכל מאמר המתכנה לה אמר הכתוב בלשון כנוי ״והבאתה״ וגו׳, ״ובעלתה״ וגו׳, ״ושלחתה״, וכאן אמר ולקחת, שנה הכתוב להעירך שהלקיחה היא בנעלם שהיא נפש הקדושה, שבאמצעות הענין יהיה לו בה לקיחה אחרת שיזכה ביפת תאר, כי כשידבק איש ישראל באשה שבה חלק מהטוב, תכף יקנה מקומו חלק הטוב בישראל ויזכה בו, כמו שזכתה דינה בת יעקב בנפש קדושה בפגע בה שכם בן חמור.

והנה לפי שיש שתי בחינות בדבקות הקדשה בקלפה כמו שזכרנו למעלה, וזאת האשה אין ידוע אם חלק הדבוק בה הוא דבר היוצא בדביקה ראשונה כנזכר ונשארה האשה חלוטה בחלק הרע ונתרוקנה מחלק הטוב, או אפשר שכלה נחלטת בחלק הטוב כרות וכנעמה. לזה יצו ה׳ והבאתה אל תוך ביתך וגו׳ וירחיק ממנו חלק דבקות בחינת הרע, ואז תבדק האשה אחר שלשים יום אם נתגירה אשתו זו והרי היא כרות וכנעמה, והוא אמרו והיתה לך לאשה אם יחפץ, ואם לא יחפץ וגו׳ זה לך האות כי חלק הטוב שהיה בה יצא על ידי מעשה הראשון ונחלק הרע.

ולצד שיש מקום שיתאוה האדם לאשה נכריה בדרך זנות, כי לא אמרנו שלא יתאוה לנכרית אלא אם יש בה נפש קדושה דוקא בזמן שהוא בדבר מצוה כמו שכתבנו, מה שאין כן אחרי כן, לזה צוה ה׳ וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה וגו׳ וכל הדברים המנולים את האשה להסיר תאוה הטבעית, ואם נתגירה וחפץ בה זה לך האות כי נתמתקה ונחלט ממנה חלק הרע ולזה והיתה לו לאשה, ואם לא יחפץ בה, דקדק לומר בה להעיר כי החפץ הוא במה שבה שהוא חלק הטוב.

וראית בשביה אשת יפת תאר. דקדק לומר לנפשה, לתת טעם למה ישלחנה ולא ימכרנה ויהנה מדמיה, כיון שהיא מכלל השביה שנתן לו ה׳. ואמר הטעם הוא ״לנפשה״, פרוש בשביל נפשה שהיא יפת תאר שרמז בתחלה אחר שנהנה ממנה. או על זה הדרך לנפשה, פרוש הטמאה של הגויה, לשלל כי נפש יפת תאר הטהורה כבר זכית בה ולא נשאר בה אלא נפש הגויה.

ואמרו ומכר לא תמכרנה, כי ה׳ חפץ שלא ינהגו ישראל עם בחינת הרע בדרך זה, על דרך אמרו (תהלים סט:כז) ״אשר הכית רדפו״, שרוח הקדש מתרעמת על האמות שאחר שרואים ישראל מכים רודפים אותם, וזו כיוצא בה שאחר שהוציא בלעה מפיה לא יהנה עוד מכספה.

וגמר אומר תחת אשר עניתה, פרוש אשר הוצאת ממנה עשרה וטובה שהיא יפת תאר, ועשית אותה עניה, עשית אותה מענה, עשית אותה עכורה. וזה יעיד עוד על דברינו, כי היתכן בעולם שישראל הבא על אשה הגויה הוא מענה אותה, והלא אמרו זכרונם לברכה (עבודה זרה כב:) חביבה עליהם בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן ונשותיהן יותר מהם, ומה ענוי הוא זה לגויה? אלא הכונה הוא ענוי הנעלם שהוא שלל קדש ממנה.

ובדרך רמז תתבאר הפרשה על זה הדרך: הנה כל בנין העולם וקיומו תלוי במעשה עם בני ישראל, אם ייטיבו דרכיהם – העולם קים וישמחו השמים ותגל הארץ, גם ה׳ אלהינו ישמח ויגל בנו. ויושר דרכם של ישראל תלוי בנצחון יצר הרע. ובא הכתוב להעיר האדם כי ביציאתו מעולם העליון לבא לעולם הזה יהיה מוכן למלחמה, כי לא יחשוב שאין צריך תגבורת לנצחון זה, אלא אדרבה לזו יקרא מלחמה, על דרך אמרם (אבות ד:א) איזהו גבור הכובש את יצרו, שאין גבורה גדולה מזו. ולזה אמר למלחמה בפת״ח תחת הלמ״ד.

וראית בשביה אשת יפת תאר, בא להעיר כי לא מלחמה זו כגבור הלוחם ללכד עיר, וכשיקוץ במלחמה יפנה וילך לעצמו, אלא כאדם הלוחם עם אויבו שאם יתרשל יקום עליו והכהו. כמו כן אם יתרשל האדם מללחם את האויב יקום עליו ויאבדהו מן העולם, ומבטיחו הכתוב שהגם שתקיף הוא היצר מכח האנושי, אף על פי כן יתנהו ה׳ בידו. ואומר ושבית שביו, דקדק לומר ״שביו״ ולא ״אותו״, שאין בו ממש בעצמו והעדרו הוא המקוה, אלא ״שביו״ – פרוש מה ששבה הוא מבחינת הטוב ממך ומכיוצא בך בפתויו ובנצחונו, שכמה נשמות מעם בני ישראל שבויות בידו.

ואמרו וראית בשביה אשת יפת תאר, אמר ״אשת״ סמוך, פרוש נשמת אדם, כי אין הס״מ שולט בנפש עד שתרד מטה ותכנס באדם ממנו הוא לוקחה בשבי, והנפש תקרא אשה, וקרא לזו יפת תאר כי הנפש יפה עד מאד אלא שמתנולת במעשיה הרעים, וכשינצח היצר אז ישכיל האדם בנפשו מה יפה ומה נעימה היא.

וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה – פרוש, אז החשק שהיה לו בדברי היצר ובפתויו, ילבישם בה לתקן לה המשכלות ועולם הקים שכלו טוב.

ואמרו והבאתה אל תוך ביתך, לפי שעל ידי פתוי הרע מתרחקת הנפש מהגוף ושוכן חלק רע במקומה, כדרך אמרו (איוב יח:ד) ״טורף נפשו באפו״, והגוף יקרא בית על דרך אמרם (תענית יא.) מי מעיד באדם – קורות ביתו, שהוא הגוף. וכשנוצח יצרו יביא נפשו לתוך ביתו ויקרא בעל נפש. ולהיות שהנפש שקנה ממקום טמא צריך לנקותה מתחלואי הרע הנדבק בה שהוא בחינת שער הראש, והוא אמרו וגלחה את ראשה, גם בחינת הקלפה הרמוזה בצפרנים אמר כנגדה ועשתה את צפרניה לשון תקון, ותסיר מסוה הטמאה המתכסה בה הנפש מרוח הטמאה, והוא אמרו והסירה את שמלת שביה מעליה, פרוש שקנתה משביתה במקום טמא, וזה יהיה על ידי מרוק החטאים ודרכי התשובה והכנת הדעת מול אלהי ישראל ברוך הוא, ויבחר מקום מושב לה בית מיחד לישראל שהוא בית המדרש, והוא אמרו וישבה בביתך, ותתודה בבכי על אשר מעלה באביה ואמה ועל פרדתה מהם, אביה זה הקדוש ברוך הוא, אמה היא כנסת ישראל (ברכות לה.), ירח ימים זה שעור המספיק לשב, או ירמז לחדש המיחד לתשובה שהוא חדש אלול.

ואחר כן תבוא אליה. פרוש, אתה תכנס ליהנות מאורה בסוד אמרו ״נפש עמל עמלה לו״ (משלי טז:כו), ותסיעהו לעמד בדרך הנאות, ותקרא אתה בעליה שקנית אותה בכח מעשיך, והוא אמרו ובעלתה. גם ליום התחיה תהיה מיחדת לך לחזר לגופך ותעמד בה, והוא אמרו והיתה לך לאשה.

וחזר הכתוב לצוות על הנפש, שאם האיש לא נטה לבו לקוות להיטיב לנפשו ולהתעצם להאיר לה בעולם העליון, על כל פנים יזהר שלא ירע לה, כדרך שאמר שלמה (קהלת יב:ז) ״והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה״, ודרשו במסכת שבת (קנב:) תנה לו כמו שנתנה לך, והוא אמרו אם לא חפצת בה ושלחתה לנפשה, פרוש שלא תמסרנה ביד שבאי אלא בת חורין ואין עליה יד מושל.

או ירצה על דרך מה שאמרו בזהר (ח״ג סז.) בפסוק ״נפשי אויתיך בלילה״ (ישעיהו כו:ט) שעל השכינה הוא אומר ״נפשי״, והוא מה שרמז באמרו ושלחתה לנפשה שהוא השכינה שתחזר למקום שיצתה ממנו. ואמרו ומכר לא תמכרנה וגו׳ על דרך מה שדרשו בספר הזהר (ח״ב צז.) בפסוק ״לעם נכרי לא ימשל למכרה״ (שמות כא:ח). ואמרו בכסף לפי שיאמר אדם איך ימשל אדם בנפשו למכרה, לזה אמר ״בכסף״, לשון כוסף, כי באמצעות תאות וכוסף לבבות בני אדם ימכרו את נפשם ביד אויב. ורמזנו מזה בפסוק ״את כספך לא תתן לו בנשך״ וגו׳ (ויקרא כה:לז). ואמרו לא תתעמר כמו שתרגם אונקלוס ״לא תתגר״, פרוש לא תגרה בה מחבלים המתגרים בנפש החוטאת, תחת אשר עניתה כי החטא יקרא בערך הנפש ענוי.

וראית בשביה וגו'. לרבותא נקט בשביה כי מה לאשה במלחמה ודאי לשם זנות הובאו הנה וע"כ היה מן הראוי שתמאס בה כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, ואם ישיאך יצרך על כל פנים וחשקתה בה אז ולקחתה לך לאשה. מלת לך מיותרת אע"פ שרז"ל דרשו (קידושין כב.) לך ולא לאביו או לבנו, מ"מ נוכל לפרש כפי הפשט לך ולא לזרעך, כי תועלת מדומי זה אינו כי אם לך אבל לזרעך אדרבה הדבר מזיק כי לסוף יהיה לך מינה בני דלא מעלי והיינו בן סורר ומורה, והבאתה אל תוך ביתך. היינו חדר לפנים מחדר כסות עינים לחרפתך שלא תגלה רעתך בקהל.

וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה. וגו' פירש הרמב"ן שהכל עניני אבילות המה ועיקר תחבולה זו כדי שיהיה הוא בבית אבל ויזכור ליצרו יום המיתה כענין שאמרו רז"ל (שם מ) הרואה שיצרו מתגבר עליו ילבש שחורים ויתעטף שחורים כו' ואולי אזיל יצרו ע"י זכירת האבילות ואמר כאן שאם בכל אלה לא יוסר והוא עומד בחשק תאותו אז תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה. לך לבד היא נאותה ואתה נאה לה כי כמוה כמוך.

והיה אם לא חפצת בה. הכתוב מבשרך שסופך לשנאותה מלת והיה י"א שמורה על הודאי שכך יהיה ולפי דרכנו נגזר ודאי זה מלשון רז"ל שע"י זכירת יום המיתה ודאי אזיל היצה"ר ואז ממילא תפסק התשוקה, וקרוב לשמוע שדייק רש"י ממלת חפצת לשון עבר כי הל"ל אם לא תחפוץ בה להבא אלא שכל דבר הגלוי לפני השי"ת שכך יהיה דומה כאילו כבר נעשה הדבר מאז ומקדם לכך נאמר אם לא חפצת בה, ויתכן עוד לפרש לשון והיה שמשמע שהענין יהיה בהווייתו ולא ישתנה, ובזה הכתוב מבשרך שכאשר החילות להטיל עליה שנאה כך יהיה לעולם ולא ישתנה דעתך משנאה לאהבה וז"ש שסופך לשנאותה וזה מאת ה' שלא לערב ענבי הגפן בענבי הסנה והוא דקדוק נכון במלת והיה, ומיושב גם לשון אם המורה על הספק ולדברינו הוא מיושב שפיר.

אשת יפת תואר. כבר דרשו על לשון אשת ולא כתב אשה לרבות א״א ולפי הפשט האשה העומדת מקושטת ומוכנת לינשא הרי היא כנשואה אלא שאין איש מיוחד לה מש״ה נקראת אשה בלא איש:

ולקחת לך לאשה. אין הפי׳ שיקחנה עתה לאשה. שהרי עדיין היא עובדת כוכבים ואין קדושין תופסין בה. אלא הזהיר הכתוב שלא יקחנה מתחלה לבעילה בעלמא ולשלחה. אלא מתחלה יקחנה שתהיה בסוף לו לאשה. ולא נתבאר אם מכ״מ רשאי לבעלה גם עתה טרם שראויה לאשה וכבר פליגי בה בבלי וירושל׳. ור׳ יוחנן בירושל׳ סנהדרין הוכיח דאסור מדכתיב ואח״כ תבוא אליה ובעלתה. אבל סוגי׳ דעלמא דבעילה ראשונה מותר במלחמה. ואגדה דתמר ואמנון תוכיח שאמרה שהיא מותרת לו משום שנתעברה אמה בגויות. ועוד יש הוכחות לזה הפסק. אבל לא נתבאר ההיתר בזה הכתוב ויבואר לפנינו ממקרא דלהלן י״ד ההכרח לזה:

[ג] וראית בשביה. חז"ל הבדילו בין שם שבי ובין שם שביה. שם שבי בא על שהוחלט עליהם מכבר להיות בשבי. ושם שביה הוא בעת שמכינים אותם לכך ולא הוחלט עליהם שם שבי. כמו שתראה (בד"ה ב כח) בשבי ששבו בני אפרים מיהודה קרא בכל הענין בשם שביה כי לא הוחלט שיהיו שבי דהא החזירום לארצם. וע"כ אמרו וראית בשביה בשעת שביה מדלא אמר וראית בשבי:

[ד] אשת יפת תאר. היל"ל אשה יפת תואר בלא סמיכות, רק שאשה כולל בתולה ובעולה ואשת בסמיכות מורה בעולה דוקא. כמו אשת לדה אשת בעלת אוב, כבר היה לה בעל וזה מציין השם בסמיכות:

[ה] וחשקת בה. פעל חשק נבדל משמות אוה חמד וכיוצא, שכולם מציינים שחומד הדבר מפני יפיו או מעלה אחרת שמצא בהדבר, והחשק הוא בלא טעם שלפעמים יחשק בכעורה ובעלת מום, ואמרו שהחשק אין לו עינים, וע"כ ממ"ש וחשקת מבואר אעפ"י שהיא כעורה:

[ו] ולקחת לך לאשה. ממלת לך דייקו למעט שלא יקחנה שתהיה אשה לאביו או לאחיו, וכל הדרשות האלה מובאים בקדושין (דף כא):

ג רצ"ל דלשון ולקחת לך לאשה משמע דמצות עשה הוא שיקח ע"א לאשה וזה אינו דהא יותר טוב שיקח יהודית לאשה:

ד ומה שפי' שלא כסדר הקרא י"ל דאין רצונו בו לפרש הקרא אלא קאי אפירוש דלעיל מיניה דפי' אם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור ומדהוצרך להתיר יפת תואר ש"מ בלא יפת תואר אסור מן התורה וזה אינו דע"א אינה אסורה אלא מדרבנן כדאמרינן דחכמים גזרו דהבא על הע"א דחייב משום נשג"ז ומתרץ דודאי פנויה אינה אלא מדרבנן אבל כאן כתיב אשת דמשמע אפילו אשת איש ואין להקשות מנ"מ אם היא אשת איש והא אין קידושין לע"א דכתיב ואיש אשר ינאף את אשת רעהו ואמרינן אשת רעהו פרט לאשת ע"א שאין קידושין לע"א. מ"מ א"א אסור דהא אף בן נח מוזהר על א"א דכתיב על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו ואמרינן באשתו ולא באשת חבירו וכן באבימלך דכתיב והיא בעולת בעל ש"מ דאשת איש אסור אף לבני נח כ"ש לישראל אבל ביפת תואר התיר לו הקב"ה: