דברים יט, יח

ודרשו השופטים היטב. על פי המזימין אותם, שבודקים וחוקרים את הבאים להזימם בדרישה ובחקירה:

והנה עד שקר. כל מקום שנאמר עד, בשנים הכתוב מדבר:

וְיִתְבְּעוּן דַיָנַיָא יָאוּת וְהָא סָהִיד שְׁקַר סָהֲדָא שִׁקְרָא אַסְהַד בַּאֲחוֹהִי

וְיִתְבְּעוּן דַּיָינַיָא לְסַהֲדִין דְּמַזְמִין יַתְהוֹן טָבְאוּת וְהָא סַהֲדוּ דִשְׁקַר בְּפוּם סַהֲדִין שִׁיקְרָא אַסְהִידוּ בַּאֲחוּהוֹן

ודרשו השפטים היטב והנה עד שקר העד לא פירש הכתוב איך יודע שהוא עד שקר כי בהיות הענין בשני עדים שמעידין על הדבר אפילו יבואו מאה ויכחישו אותם לא יתברר ששקר ענו ולא נוכל לומר שבא הרוג ברגליו כי לא יאמר בזה ודרשו השופטים היטב ועל כן באה הקבלה הנאמנת ופירשה כי ההזמה תהיה כשיאמרו והלא ביום פלוני עמנו הייתם (מכות ה) והטעם מפני שהעדות הזו היא על גופם של עדים והם אינם נאמנים על עצמם לומר לא עשינו כך שהרי יכולים הללו לומר עליהם שהרגו את הנפש או שחללו את השבת:

ענה. כמו העיד גם כן במכות ובעונש:

והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו. שהיתה עדותו שקר ובכוונה ממנו לענות שקר על אחיו לא כמוטעה או שוגג כענין בטעות שעות יום המעונן או בעבורו של חדש:

ודרשו השופטים היטב. על פי המזימין אותן בודקים וחוקרין אותן הבאים להזימן בדרישה וחקירה.

והנה עד שקר העד. והנה שניהם עדי שקר.

ודרשו השופטים היטב. השופטים בכח החקירה המה חרוצים גם לחקור ולדרוש על האמת יותר מדיינים כהנים. מש״ה מחויבים בחו״ד לפי כחם. אע״ג שאם היה ב״ד כהנים ואינם בקיאים בחו״ד כ״כ היו דנים כפי יכלתם מכ״מ השופטים מחויבים בחו״ד כפי כחם הטוב:

והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו. כפל לשון. ללמדנו דאין נעשים זוממין אלא א״כ גם העדות הוא שקר לאפוקי אם כבר נגמר דינו למיתה גם בלעדם. הרי לא העידו שקר שהרי הוא חייב מיתה וזהו מאמר רבא במכות ד״ה א׳. ומצד הסברא היה ראוי לומר דאפי׳ לא ניגמר דינו אלא שבאמת הרג את הנפש גם בלעדי עדותם הרי לא העידו שקר. אבל אינו כן במשנה דתנן הוא והן נהרגין. והיינו משום שלמדו מדכתיב שקר ענה באחיו. והיה ראוי לכתוב שקר העיד באחיו אלא ענה משמעו אחר עדים אחרים שהעידו ג״כ מכ״מ ניזומין כמש״כ בס׳ שמות כ׳ י״ג בפסוק לא תענה יעו״ש. וע״כ הא דממעטינן מהכפל אם העידו אמת היינו בנגמר דינו לקטלא או לקנסא או בד״מ בעלמא דלא איברי סהדי ודייני אלא לשקרי. וכיון שהעידו אמת כבר נתחייב. משא״כ קטלא או קנסא לא נתחייב ע״י עדים עד שיצא מפי ב״ד גמר דינו. זהו היוצא מאותו סוגי׳ דמכות [ורש״י ותוס׳ נדחקו בטעמים אחרים לחלק בין ד״מ לד״ק וד״נ. ולפי דעתי החלוק ברור כמש״כ. ואח״כ מצאתי שרבינו הגר״א כ׳ כן בס׳ אדרת אלי׳]:

[צא] והנה עד שקר העד, העד אינו פעל כדעת המפ', שא"כ היל"ל העיד , רק הוא שם התאר, העד הוא עד שקר, ומזה מבואר שיוכל להיות שמה שהעיד והגיד הוא אמת שפלוני לוה מפלוני, והעדות אינו שקר רק העד הוא עד שקר כי הוא לא היה אז בעיר הזאת, וז"ש שהעד עושה עצמו שקר, שעצמו של העד נעשה שקר ועדותו והגדתו לא נעשה שקר, וכן אמר במכות (דף ה) מנה"מ שאין נעשים עדים זוממים עד שיזימו עצמם של עדים מדאמר קרא והנה עד שקר העד עד שתשקר גופן של עדים, אולם לפ"ז יפלא איך סיים שקר ענה באחיו שזה משמע שגוף העדות הוא שקר, והלא המזימים אין מכחישים גוף הדבר שיכול להיות שגוף הדבר אמת, רק מזימים את העדים עצמם שלא היו שם בעת ההיא, ע"ז אמר בספרי יכול אף משנחקרה עדותם בב"ד וכו', והוא עפמ"ש הרמב"ם (פרק יט מה' עדות ה"ב) שנים שאמרו בא' בשבת הרג זה את הנפש במקום פלוני ובאו שנים ואמרו ביום זה עמנו הייתם במקום אחר רחוק אבל ביום שלאחר יום זה הרגו בודאי, אפי' העידו האחרונים שקודם כמה ימים הרגו, ה"ז ההורג עם עדיו הראשונים נהרגים, שהרי הוזמו, שבעת שהעידו שהרג עדיין לא נגמר דינו להרג, אבל באו שני עדים בשלישי בשבת ואמרו בא' בשבת נגמר דינו של פלוני להריגה ובאו שנים ואמרו בא' בשבת עמנו הייתם אבל מערב שבת או בשני בשבת נגמר דינו אין עדים אלו שהוזמו נהרגים, שהרי מ"מ בעת שהעידו כבר נגמר דינו להריגה, ויש חלוק בין מעיד ובין עונה, שלשון עדות בא רק אם הב"ד צריך לעדותו והוא אם לא נגמר דינו עדיין שאז ב"ד דורשים אחרי עדות ונקרא מעיד, ועונה הוא גם כשאין ב"ד צריך לעדותו, וע"ז דייק שרק אם שקר ענה באחיו לא אם אמת ענה דהיינו אם אמר שנגמר דינו בב"ד להריגה שאז הגדתו נקרא עונה לא מעיד, בזה צריך תנאי ששקר ענה אז הוא מזומם לא אם אמת ענה שבאמת נגמר דינו הגם שהוא עד שקר כי נגמר דינו ביום אחר בכ"ז אינו חייב מיתה דהא אמת ענה שכבר נגמר דינו, וע"כ לא אמר בזה שקר העיד באחיו כי בפעל העיד מציין בשהב"ד צריכים לעדותו דהיינו שאומר שעדיין לא נגמר דינו רק שהרג, ובזה א"צ שהעיד שקר שאף שהעדות אמת שהרג הרי זה עד זומם ונסקל, ופי' הכתוב והנה עד שקר העד ר"ל בצד שהוא עד ר"ל שהב"ד צריכים לו שאמר שעדיין לא נגמר דינו, בזה די אם העד הוא עד שקר אף שהעדות אינו שקר שבאמת הרג בכ"ז נעשה זומם, אבל אם נחקרה עדותם בב"ד ר"ל שאומר שנגמר דינו בב"ד שאז נקרא עונה לא מעיד כיון שאין הב"ד צריכים לו אז אינו נעשה זומם רק אם שקר ענה באחיו, אבל אם אמת ענה שבאמת נגמר דינו בעת שהעידו אז אין נעשים זוממים כיון שבעת שהעידו כבר נגמר דינו, ומ"ש כשתמצא לומר עד זומם מזומם ר"ל אחר שאינו נעשה עד זומם מצד הכחשת העדות רק מצד שעושה להעד עצמו שקר, יכולים שנים להזים אפי' מאה, וכן יכולים כת אחת להזים אפי' מאה כתות עדים, כי הוא כאילו מעידים עדות על כל אחד ואחד בפ"ע שהוא עד שקר וכמו שלמד לה במכות (דף ה) ממ"ש או שלשה עדים:

ב פי' הדרישה הזאת אינה על עדים הראשונים אלא על הבאים להזימם קאי ודרשו השופטים העדים הבאים להזים את הראשונים והנה נמצאו העדים הראשונים ששקר העדות ועשיתם להם כאשר זמם אבל אם נמצאו הראשונים בחקירת עצמן שהם משקרים לא נעשו זוממין אלא עדותן בטלה. והא דמהפך רש"י הקרא ומפרש שלא על סדר הקרא. י"ל דרש"י בא עוד להוכיח דודרשו השופטים וגו' קאי על המזימים מפני דכ"מ שנאמר עד שנים במשמע א"כ ע"כ ודרשו קאי על המזימים שצריכין להזים ב' העדים דאלו לא הזימו אלא א'מן העדים לא נעשו זוממים אבל אי קאי ודרשו וגו' על העדים הראשונים שהוכחשו ל"ל שנים אפי' אחד שהכחיש את חבירו בדרישות או בחקירות עדותן בטלה כמ"ש הטור בהל' עדות:

ג ואע"פ שכבר פירש זה לעיל חזר וכתב זה כאן שאל נטע' לומר שאם הוזם אחד מהם יהא הוא נהרג כס"ד דיהודה בן טבאי שהרג עד זומם לכך חזר וכתב זה כאן כ"מ וכו' אם כן ממילא אין נעשו זוממין עד שיזומו שניהם: