דברים יז, א

לא תזבח וגו' כל דבר רע. אזהרה למפגל בקדשים על ידי דבור רע ועוד נדרשו בו שאר דרשות בשחיטת קדשים:

לָא תִכּוֹס קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ תּוֹר וְאִמָר דִי יְהֵי בֵהּ מוּמָא כֹּל מִדַעַם בִּישׁ אֲרֵי מְרָחָק קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ הוּא

לָא תִכְסוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן תּוֹר וְאִימַר דִּיהֵי בֵיהּ מוּמָא אוֹ כָּל מִדַּעַם בִּישׁ דְּגָזִיל וְאָנִיס אֲרוּם מְרַחֵק קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן הוּא

לא תזבח לה' אלהיך כל דבר רע אזהרה למפגל קדשים על ידי דבור רע ועוד נדרשו בו שאר דרשות בשחיטת קדשים לשון רש"י (רש"י על דברים י״ז:א׳) והנה זו מצוה מבוארת שכבר הזהיר על השוחט בעלי מומים (ויקרא כב כב) וחזר להוסיף המפגל והקרוב כי החזיר האזהרה הזאת בעבור הישראלי המקריב שלא יפגל בשחיטה אבל הכהנים זריזים ומוזהרים הם ודיים בהתראה אחת ולכך לא החזיר מום המקריבים:

וטעם כי תועבת ה' אלהיך הוא הזבח הזה כי הזובח משחת לה' בוזה הוא כאמור בקבלה (מלאכי א יד) וארור נוכל וגו' ונודר וזובח משחת לה' כי מלך גדול אני ועל פי המדרש (ספרי קמז) תהיה התועבה ברובע ונרבע באתנן ומחיר שהם תועבות:

לא תזבח לה' אלהיך. הנה כאשר הזכיר האשרה והמצבה הזכיר כי גם הוא אסור לזבוח לשם כל בעל מום:

כל דבר רע. פירוש מום:

כי תועבת. כטעם הקריבהו נא לפחתך ויש עונש לזבחו ואין עונש לאשר איננו זובח כלל חוץ מהחיוב:

כל דבר רע כי תועבת לוסר לך כל המנבל את פיו נקרא תועבה ושנאוי:

כל דבר רע וכתיב בתריה איש או אשה אשר יעשה את הרע וגו' וילך ויעבוד אלהים אחרים לומר שהדיבור והמחשבה בעכו"ם מצטרפים למעשה:

לא תזבח לאחר שהזכיר איסור מצבה ואשרה הזכיר איסור זבח.

לא תזבח וגו׳ אשר יהיה בו מום. ולא אמר אשר בו מום, כפי מה שדרשו זכרונם לברכה (ספרי) שבא הכתוב לאסור מום עובר, רמזו בתיבת יהיה לומר כל הוית מום בין קבוע בין עובר. ואפשר עוד לומר שאם החלט בה אבר שנעשה בו בעלת מום ואמרו הרופאים שעל כל פנים צריך לחתכו, הגם שעדין לא חתכו הרי זו פסולה, והוא אמרו לא תזבח וגו׳ אשר יהיה בו מום פרוש הגם שעתה אינו מום כיון שעומד להיות מום לא תזבחנו.

לא תזבח וגו׳ :

[ז] לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע, הנה על זביחת בע"מ כבר נזכרו הלאוין בפ' אמור כמ"ש בספרא שם (סי' קח) ובתמורה (דף ו ע"ב), וחזרו בכאן מפני שבמה שאומר כל דבר רע רצה לרבות שגם שאר דבר רע אסור לזבח וגדר זה במ"ש לא תזבח אשר בו מום שרק דבר רע הדומה למום, ולר' יהודה ממעט השוחט חטאת בדרום שאינו דוגמת בע"מ שפסולו בגופו, ולחכמים זה נכלל במ"ש כל דבר רע, וממעט המקדים קדשים זל"ז שאינו דומיא דמום, ועיין בזבחים (דף לו), והעתקתי גי' הגר"א:

[ח] אשר יהיה בו מום, מלשון אשר יהיה י"ל דוקא שיתהוה אחר לידתו וכן יל"פ דוקא מום שיש בו הויה וקיום לא מום עובר, אך ממ"ש כל דבר רע מרבה הכל, ומ"ש מנין לבעל גרב וכו' היינו בע"מ עובר שאלו י"ל רפואה כמו שפי' בגמ' וכ"כ הכ"מ (פ"א מה' א"מ) שגרב וחזזית הוא מום עובר וכבר בארתיו בפ' ראה (סי' קסו) עיי"ש, ומזה הוציא הרמב"ם והרמב"ן שכתבו שהתבאר בספרי דלא תזבח דהכא בבע"מ עובר מדבר, וכבר בארתי בהתו"ה אחרי (סי' פח) שכ"מ שבא מלת דבר שמורה ענין או עצם מה דרשוהו חז"ל מענין דבור עיי"ש הטעם, וע"כ במ"ש כל דבר רע פי' שהוא אזהרה על המחשב בשעת שחיטה לאכלו חוץ לזמנו וחוץ למקומו, שמתפגל ע"י דבור רע שדובר בשעת שחיטה, שבפ' צו נתבאר פסולן ופה נתבאר אזהרתו, והוסיף כי תועבת ה' אלהיך לרבות שה"ה כל הנחשבים במשנה דתמורה (דף כח) שאסורים לגבי מזבח שהם תועבה כגון רובע ונרבע וכו' אסור לזבחם, אולם לפ"ז לא היה לו לומר מלת הוא שמציין הוא ולא אחר, ופי' ר"י שממעט הולדות כמ"ש בתמורה (דף ל ע"ב) כל האסורים לגבי מזבח ולדותיהם מותר, ור"ש דריש למעט הזובח כמ"ש במשנה אלו כשרות באדם ופסולות בבהמה טרפה ויוצא דופן ושנעבדה בו עברה:

צ דאין לומר דבא להזהיר על בעל מום שהרי בהדיא כתיב אשר יהיה בו מום ומתרץ אזהרה כו' על ידי דבור רע ר"ל לעיל בפרשת ויקרא ובפרשת קדושים כתיב שפיגול אסור לאכול ואינו מפורש אותו איש שמפגל אם עובר אם לאו לכן נאמר כאן לא תזבח כל דבר רע ללמדך אזהרה למפגל בקדשים פירוש בשעת שחיטה היה מחשבתו על מנת לאכול חוץ לזמנו או חוץ למקומו דהיינו על ידי דבור רע:

כי ימצא בקרבך באחד שעריך וגו' עד כי יפלא. המצוה הזאת כבר באה בפרשת משפטי' באמרו שם זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. אבל לא פורש שמה אם משפט היחיד העובד גלולים הוא לבית דין הגדול כדין עיר הנדחת ודין זקן ממרא. ששניהם ביעורם בבית דין של ע"א או אם יהיה משפטו בבית דין של כ"ג אשר בשערים ולא פורש שם גם כן מה יהיה ענשו ואיך יחרם הזובח לאלהי' אחרים. ולא פירש גם כן אופן המשפט אם יהיה ע"פ עדים וכמה יהיו או בקול בלבד או איך יהיה. ומפני זה ראה מרע"ה לבאר המצוה הזאת בכל הדברים האלה. ובאה במקום הזה להודיע שעקר הנחת השופטים בשערים שזכר הוא לבער הגלולים מן הארץ ושעליהם מוטל עונש היחיד ואינו מסור לב"ד הגדול כדין עיר הנדחת וזקן ממרא. כי הנה היחיד אינו באותה מדרגה ולכן ראוי שיהיה נדון בשערו. וזהו אמרו כאן איש או אשה אשר יעשה את הרע וגו' והוצאת את האיש ההוא או את האשה וגו'. כי מצד שאם איש או אשה פרטיים היה דינם מסור לב"ד עירם ולא לב"ד הגדול. ואמר והוגד לך ושמעת להגיד שאין בזה צד לשון הרע. ואין אסור לשמעו אבל בהפך כי השופטים ראוי שיחקרו עליו. והנה אמר על ענין החטא הזה אשר יעשה הרע בעיני ה' אלהיך לעבור בריתו וילך ויעבוד אלהים אחרים כדי להעיר על שלש בחינות שבעבורן היה חטאו יותר קשה. האחד לפי שבזה הכעיס את הש"י אשר היטיב עמו טובות הרבה. ועל זה אמר אשר יעשה את הרע בעיני ה' אלהיך שמפני זה הוא בן מות. והבחינה הב' לפי שכבר ברית היתה כרותה בין הש"י ובין האומה שלא יעבדו אלהים אחרים. וזה עבר הברית וראוי מפני זה שיהרג וזהו לעבור בריתו. והבחינה הג' שעבד אלהי' אחרים והשתחוה להם וזהו סכלות גדול לפי שעם היות שנודה שיש בככבי' ושרי מעלה כחות להשפיע הטובות או הרעות על התחתוני' הנה אין ממשלתם על ישראל. ועוד שהם אינם פועלים ברצון לשנא' שעם העבודה ההיא יפיקו בני אדם רצונם להשפיע עליהם כי פעלתם טבעית. וכמו שהאש ישרוף בטבעו ואין הפרש כשיעבדו אותו וישתחוו לו או לא יעשו דבר מזה. כי תמיד יעשה פעולתו המוגבלת אליו בטבע. ככה הככבים והשרים העליונ' פעלתם בטבע כפי הכנת המקבלים ואינה ברצון. ולכן לא תאות אליהם העבודה וההשתחואה. ועל זה אמר וילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צויתי רוצה לומר כי הטעות כלו בעובדי כוכבים הוא בעבדם לעליוני' כי הש"י נתן להם הכחות לפעול כפי טבעם. אבל לא צוה שיעבוד אותם על זה בהיות ישרא' מיוחד להנהגתו. והזהיר את השופטים שכאשר ישמעו זה ידרשו היטב. והוצרך להזהיר על הדריש' הטובה בזה לפי שהוא חטא חמור שאין ראוי לחשוד בו איש מבני ישראל. ולכן יצטרך דרישה רבה לדעת אמתת הדבר. ולפי שהיו שלש בחינות בזה החטא אמר עליו שלשה לשונות והנה אמת. נכון הדבר. נעשתה התועבה הזאת בישראל. ואמר בישראל להעיר שבהיותו עם חכם נבון אשר לו אלהים קרובים אליו והם מיוחדים להנהגתו. היה מהראוי שלא יעשה בתוכם התועבה ההיא ולכן צוה שיוציאו את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו וגו' אל שער העיר ויסקלו אותם באבני'. והרב המורה בפ' ל"א ח"ג כתב שלהיות הפעולות האלה מצויות יותר בנשים להיות דעתם קלה יחסם הכתוב תמיד אליהן. כמו שאמר (פ' משפטים) מכשפה לא תחיה. וכן אמר (פ' קדושים) באוב וידעוני ושצוה בלשון הזה לפי שהאנשים לעולם ירחמו על הנשים לבלתי הרוג אותם לכן אמר מכשפה לא תחיה. ואמר כאן והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו. ובספרי דרשו כי בעבור שבעיר הנדחת נאמר יצאו אנשים בני בליעל מקרבך ואין הדין בנשים כן. לכן הוצרך לפרש בעובדי גלולים שהוא שוה באיש ובאשה וביאר שדונם וענשם בסקילה. האמנם למד את השופטים שלא יהיו דנים את האיש או את האשה כי אם ע"פ שני עדים או שלשה עדים ולא ישפטנו ע"פ עד אחד. כי אחרי שהיה החוטא אחד ראוי שיעידו עליו יותר מאחד אם ב' ואם שלשה. וכבר התעוררו רז"ל במכות (ד' ו') פרק כיצד העדים אם מתקיים העדות בב' למה פרט לך הכתוב ג' ואמרו שבא להקיש הג' לב' באמות העדות ופסולו כי תרי כמאה ומאה כתרי. וכפי הפשט רצתה התורה שאם ימצאו שם ג' עדים יהיו שלשתם מעידים בדבר. אבל אם לא יהיו שם יותר מן ב' הנה הם יספיקו. וזה אמרו או ג' עדים ולא יספיק עד אחד. ושאר הדעות שהביא הראב"ע בזה הבל המה מעשה תעתועים. ולפי שהיו הדיינין נמשכים אחר העדי' והעם היה נמשך אחר הדיינים. לכן אמר יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה ואם תאמר מה לו לעם בזה. לכן אמר ובערת הרע מקרבך. ר"ל שכל העם היו מחוייבי' בביעור עובדי גלולים שאם לא יעשו כן יהיו גם הם נחשדים בדבר אחרי שלא מיחו בו, הנה כל זה נכלל בשופטים שהיא המדרגה הראשונה מההנהגה האנושית, והותר במה שפירשתי בזה הספק הד':