דברים טו, כא

מום. כלל:

פסח או עור. פרט:

כל מום רע. חזר וכלל מה הפרט מפורש מום הגלוי ואינו חוזר, אף כל מום שבגלוי ואינו חוזר:

וַאֲרֵי יְהֵי בֵהּ מוּמָא חֲגִיר אוֹ עֲוִיר כֹּל מוּם בִּישׁ לָא תִכְּסִנֵהּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ

וַאֲרוּם יְהֵי בֵּיהּ מוּמָא חֲגִיר אוֹ סָמֵי כָּל מִדַּעַם בִּישׁ לָא תִכְסִינֵיהּ קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן

כל מום רע. הנזכרים:

כל מום רע להביא נולד בעל מום ממעי אמו.

לא תזבחנו לפי שנאמר להלן לי הוא, שומע אני בין תם בין בעל מום לכך נאמר לא תזבחנו.

פסח או עור. במומי דת״כ כתיב עורת או שבור וגו׳. ויש הבדל בין עורת לעור דעורת הוא המום שניכר על העין כמו דק או ד״א שגורם לעור אע״ג שעדיין אינו עור לגמרי אבל עור קאי על הבכור. אע״ג שאין ניכר לנו שום חסרון על העין. אבל אנו רואין שאין הבכור רואה כלל ונקרא עור. וכן פסח משמעו שרואין שהוא צולע אפי׳ בלי שום שבירה ברגל . ובמומי אדם כתיב ג״כ איש עור או פסח. והקדים באדם עור משום שבאדם נחוץ יותר ראיית העין מהילוך בטוב ובבהמה להיפך:

[קסו] וכי יהיה בו מום, מלשון יהיה נוכל לטעות שר"ל רק מום המתהוה אחר יצירה לא מום שבתולדה ומרבה אותו ממ"ש כל מום רע [באמת מדברי הספרא צו (סי' פד) וזבחים (דף קב) מבואר שיותר יש לרבות בע"מ מתולדה רק פה נטעה כן מלשון יהיה שמורה הויה חדשה], ומ"ש מנין לבעל גרב וכו' מפרש בגמ' דהיינו באלם שי"ל רפואה שהוא מום עובר וכן העתיק הרמב"ם והרמב"ן בספר המצות (מצוה צה), והנה במ"ש מה פסח ועור מיוחדים וכו' פי' בבכורות (דף לז) שדריש בכלל ופרט וכלל מה הפרט מפורש מומים שבגלוי ואינם חוזרים וכו', ומקשה ואימא מה הפרט מפורש מומים שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינו חוזר, ומשני כל מום רע רבויא הוא, ומקשה אי הכי מום עובר נמי, ומתרץ מום עובר סברא הוא השתא מיפרק לא פרקינן עלויה משחט שחטינן עלויה דתניא ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' בבע"מ הכתוב מדבר וכו' יכול יפדו על מום עוב ת"ל אשר לא יקריבו משאינה קרבה כל עיקר וכו' איבע"א א"כ פסח ועור ל"ל, והספרי לשטתו שאמר למעלה (סי' כה) ללמוד שפסולי המוקדשים אין נשחטים אלא על מום קבוע דיליף גז"ש שעריך שעריך מבכור, ולא ס"ל למעט מום עובר מן אשר לא יקריבו, וא"כ אא"ל כתירוץ הראשון שכל מום רבויא הוא, רק כתירוץ השני שדרשינן בכלל ופרט, ומה שאמרינן כעין הפרט מום שבגלוי ואינו חוזר משום דכתיב תרי פרטי פסח או עור ולכן למד לה בספרי בכלל ופרט, ועיין בז"א מ"ש בשם ספר צ"ק והבן: