דברים יד, כז

והלוי וגו' לא תעזבנו. מלתן לו מעשר ראשון:

כי אין לו חלק ונחלה עמך. יצאו לקט שכחה ופאה והפקר, שאף הוא יש לו חלק עמך בהן כמוך, ואינן חיבין במעשר:

וְלֵוָאָה דִי בְקִרְוָיךְ לָא תִשְׁבְּקִנֵהּ אֲרֵי לֵית לֵהּ חֳלָק וְאַחֲסָנָא עִמָךְ

וְלֵיוָאָה דִבְקִרְוֵיכוֹן לָא תִשְׁבְּקוּנֵיהּ אֲרוּם לֵית לֵיהּ חוֹלַק וְאַחְסָנָא עִמְכוֹן

והלוי אשר בשעריך. והטעם על בית הלוי שאתה מקבל שכר שלא תעזבנו רק תתן לו כפי מתנת ידך והקרוב כי על המעשר הראשון ידבר בעבור שהזכיר מעשר שני אמר לא תחשוב כי תצא ידי חובה במעשר השני לבדו:

וטעם אשר בשעריך. כי לאשר הוא בשערו יתן המעשר הראשון ולא יאמר יהיה עמי ואני אוליכנו ללוי אחר או כבר נתתיו:

והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו - אלא תשמחהו עמך ותיטיב לך ולו.

והלוי אשר בשעריך ולא לחזור אחר לוי אחר.

לא תעזבנו כבר הזהיר עליו בעשה ולאו וחזר כאן באזהרתו לומר לך לא תהא סבור לצאת בו ידי חובה במעשר לבדו אם אינו מספיק לו.

והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו. לעיל י״ב ט׳ הזהיר הכתוב פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך ולא תביא אותו ג״כ לירושלים. וכאן הזהיר הכתוב שלא יעזבנו מלהתענג ג״כ בכל אשר תשאל נפש הבעלים ככה תענג את בית הלוי. ופי׳ אשר בשעריך שהוא בערי ישראל ממונה לתורה ולתעודה והיינו שוטרים הלוים שהמה ת״ח ועליהם כת׳ כי אין לו חלק ונחלה עמך. שיהא לו מעות מע״ש לקנות תענוגים ולשמוח ברגל הוא ובני ביתו. וכבר ביארנו בספר במדבר י״ח כ׳ ולעיל י׳ ט׳ דמשמעות חלק הוא בתענוגי האדם שמלבד חיי הכרחי ואינם נצרכים כ״כ לת״ח המשוקעים בעיון תורה כמש״כ שם:

[קיד] והלוי אשר בשעריך, עיין למעלה (סי' כא):

ס לא שתזמינהו על שלחנך אם אין לך מעשר ראשון ולא מעשר עני כמו שפירש לעיל גבי לפני ה' אלהיך תאכלנו וגו' אתה ובנך וגו' כי שם מדבר בענין אכילה כדכתיב לפני ה' אלהיך תאכלנו וגו' אבל כאן שלא כלל הלוי באכילה עמו שהרי כתיב ואכלת לפני ה' וגו' ושמחת אתה וביתך וגו' ואחר כך הפסיק הענין והתחיל בפסוק אחר והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו מלתת לו חלקו במעשר ראשון:

ע ר"ל ולמה יש ללוי חלק בהם, לפי שאינם חייבים במעשר (ר"ל דלקט שכחה ופאה והפקר אינם חייבים במעשר וא"ת והלא מצינו גבי לוי בפרשת קרח מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה' ויש לומר דכל שניתן להם במתנה ממנו יפרישו מעשר אבל אלו לא ניתן להם במתנה אלא הפקר לכל מה גרם ללוי שיזכה במעשר מפני שאין לו חלק בארץ, שהכל נתן לשאר השבטים, וכיון שהם לקחו חלקו ראוי שיתנו לו המעשר כדי שיתפרנס ממנו. למדנו מכאן שהלקט והשכחה ופאה שהוא זוכה בם כשאר שבטים. אינם חייבים לתת מהם מעשר *). רא"ם):