דברים יד, כב

עשר תעשר. מה ענין זה אצל זה, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, לא תגרמו לי לבשל גדיים של תבואה עד שהן במעי אמותיהן, שאם אין אתם מעשרים מעשרות כראוי, כשהוא סמוך להתבשל אני מוציא רוח קדים והיא משדפתן שנאמר (מלכים ב' יט, כא) ושדפה לפני קמה, וכן לענין בכורים:

שנה שנה. מכאן שאין מעשרין מן החדש על הישן:

עַשְׂרָא תְעַשַׂר יָת כָּל עֲלָלַת זַרְעָךְ דְיִפּוֹק חַקְלָא שַׁתָּא בְשַׁתָּא

הֲווֹ זְהִירִין לְעַשְרָא פֵּירֵיכוֹן מִן דְּאַתּוּן מַפְקִין וּכְנָשׁוּן מִן חַקְלָא כָּל שַׁתָּא וְשַׁתָּא וְלָא פֵּירֵי שַׁתָּא עַל פֵּירֵי שַׁתָּא אוֹחֲרֵי

עַמִּי בֵּית יִשְרָאֵל מַעַשְרָא תַעַשְרוּן יַת כָּל עֲלָלַת זַרְעֵיכוֹן מַהֲדֵי אַתּוּן זַרְעִין בְּאַפֵּי בְרָא וְכַנְשִׁין עַלָלָן בְּכָל שְׁנָא וּשְׁנָא עַמִּי יִשְרָאֵל לֵית אַתּוּן רַשָּׁאִין לְמַעַשְרָא וּלְמֵיכוּל מִן פֵּירֵי שְׁנָא וְעַד פֵּירֵי שְׁנָא:

עשר תעשר גם זו מצוה שיבאר כי אמר (ויקרא כז ל) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה' ואמר (שם פסוק לא) ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יוסף עליו ואין זה מעשר הלוים כי בו נאמר (במדבר יח לא) ואכלתם אותו בכל מקום והוא חולין ומה טעם לפדיונו ועתה באר כי הוא יחייב לעשר כל תבואת זרעך שיאכל אותו הוא עצמו ובניו לפני השם למען תלמד ליראה את השם כי הכהנים והשופטים העומדים שם לפני השם מורי התורה ילמדוהו יראתו ויורוהו התורה והמצות ופירש בטעם הפדיון אשר הזכיר שם בעבור כי לפעמים יהיה המעשר הרבה כי יברכך השם והדרך יהיה רב ממנו וטוב לפדותו בכסף ולהעלות שם כסף הפדיון ולא הזכיר החומש שכבר הוזכר וטעם היוצא השדה וכל היוצא השדה כאשר אמר מזרע הארץ מפרי העץ וטעמו היוצא מן השדה ואין הכונה בכל תבואת זרעך שיעשר כל התבואה מכל אשר זרע ולא כל היוצא מן השדה שנה שנה אבל טעם הכתוב שיעשר במינים המחוייבים במעשר כל תבואתו וכל היוצא בהן מן השדה יזהיר שלא יעשר מן הבא בידו מהם המקצת ויפטור לו המקצת אבל יעשר בין המדות שזרע בין הנתוסף עליהם הכל באמונה ואחר כך (דברים י״ד:כ״ג) הזכיר המינים המחוייבים להתעשר מעשר דגנך ותירשך ויצהרך וכן יזכיר בכל מקום (דברים י״ב:י״ז) לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך וגו' וכן אמר בפרשת מתנות כהונה (במדבר יח יב) כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם אשר יתנו לה' כי אלו בלבד הם החייבים בתרומה ובמעשרות מן התורה וכן מה שאמר הכתוב (ויקרא כז ל) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא לא יצוה שיעשר כל זרע הארץ וכל פרי העץ אבל טעמו כל אשר תעשר מזרע הארץ שהוא דגן ומפרי העץ שהוא תירוש ויצהר יהיה לה' וכלשון הזה כתב רש"י (שם) מזרע הארץ דגן ופרי העץ תירוש ויצהר ויקצר הכתוב שם כי איננו מקום המצוה לחייב שיעשר אבל הוא מצוה שיהיה המעשר קדש לה' עד שיפדה בתוספת חומש אבל המצוה בתרומות ומעשרות בכל מקום הן דגן תירוש ויצהר ופירוש דגן בלשון הקדש חמשת המינין הידועין בתבואה ופירוש תירוש היין החדש אשר ישיקו היקבים ויצהר השמן אשר בהן ואין מין אחר בכל הזרעין ובכל פירות האילן חייבין מן התורה כלל לא בתרומות ולא במעשרות ויש ברייתות שנויות בתורת כהנים (בחקותי פרק יב ט) ובספרי (ראה קה) לאסמכתות והן מוטעות אבל הדבר המתבאר בגמרא מן התלמוד הבבלי (ברכות לו) והירושלמי (חלה פ"ד ה"ד) ופשוטו של מקרא כך הוא שאפילו זיתים וענבים מעשר שלהם אינו מן התורה עד שיעשו תירוש ויצהר ותהיה בזה נזהר שכבר טעו בו מגדולי המחברים (עי' רמב"ם הלכות תרומות פ"ב ה"א) וטעם שנה שנה שיעשר אותו שתי שנים זו אחר זו כן קבלת רבותינו (ר"ה יב) ואחר כך (דברים י״ד:כ״ח) פירש כי מקצה השלש שנים תוציא מעשר תבואתך של השנה ההיא ותאכילהו לעניים לומר כי השנה השלישית של מעשר עני הוא ואמר תוציא וגו' והנחת בשעריך ללמד על הביעור ושוב יבאר אותו בפרשת כי תכלה לעשר (דברים כ״ו:י״ב) ומדרש חכמים (בתנחומא ראה יח) בלשון עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר עשר שלא תתחסר רמז למפרשי ימים להוציא אחד מעשרה לעמלי תורה:

עשר תעשר. ונסמכה זאת הפרשה כי אסור לאכול כל עוף טמא ובהמה טמאה ונבלה והנה בבשר ובדגן אסור לאכול ההקדש כי אם במקום הנבחר:

היוצא השדה שנה שנה. אמר רבי יהודה הלוי הספרדי נ״ע כי הוא דבק עם זרעך והטעם הזרע שהוצאת אל השדה ולפי דעתי שהוא כפשוטו וטעמו על התבואה מה שיוצאת השדה ואם יטעון טוען כי הכתוב אמר היוצא והוא מהפעלים שאינם יוצאים לאחרים הראינו לו העיר היוצאת אלף והעד תשאיר מאה וחז״ל אמרו שהוא מעשר שני ודע אם תחל ממעל הנה האחד ראש ואם ממטה הנה העשירי וזה סוד הבכור והמעשר ודע כי האחד איננו בחשבון וכן העשירי כי הוא כנגד האחד כי הוא ראש למחברת השנית וסוף למחברת הראשונה וכל שרש בחשבון סמוך אליו מפניו ומאחריו ובעבור היות האחד והעשרה עיקריים והאמצעיים חמשה וששה הם הנקראים עגולים על כן אותיות הנח הם אלה הארבעה ומהם אותיות השם הנכבד והנורא:

עשר תעשר. כי בעשור התבואה והבהמה תרבה התבואה וירבה המקנה כאמרם ז"ל (גטין) עשר בשביל שתתעשר:

היוצא השדה שנה שנה. אמרו רז"ל אין מעשרין משל שנה זו לשנה אחרת. ד"א אם אתה מעשר שנה זו אתה זוכה לעשר בשנה הבאה:

סמך עשר תעשר וגו' היוצא השדה שנה שנה לבשר בחלב לומר כשם שתערובת בשר בחלב אסור כן גם כן אסור התערובת של כלאים בשדה ואם תשמור מן התערובת אז אבשל פירותיך בזמנן ותתעשר: וסמך בחלב אמו לשנה שנה לומר שמינקת חברו לא תנשא תוך ב' שנים ויהיה הולד בחלב אמו ב' שנים:

עשר תעשר. ע"ד הפשט, אחר שהוצאת מעשר ראשון ללוי תעשר מעשר שני לעצמך ותעלה ותאכלנו בירושלים.

עשר תעשר נסמכה פרשה זו כאן לפי שאסר למעלה אכילת הטומאה בא אחריו לאסור לאכול בבשר ובדגן ותירוש ויצהר הקדוש רק במקום הנבחר.

עשר תעשר לרבות סחורה [תנחומא]. ד״א עשר תעשר יכול כל דבר שגדולו מן הארץ כגון סטים וקוצה יהיו חייבים במעשר ת״ל עשר תעשר ואכלת יכול אפילו דבש וחלב יהיו חייבים במעשר ת״ל היצא השדה שנה שנה. היצא השדה למעט עציץ שאינו נקוב שאינו יונק מן השדה. כבר נאמרה פרשה זו שלש פעמים וכל פעם שנשנית לדבר שנתחדש בה נשנית כמו שפרש״י, ועכשיו נשנית לענין חלול מעשר שני כדכתיב ונתת בכסף.

עשר תעשר. עשר בשביל שתתעשר עשר שלא תחסר כדאמ' ר' לוי מעשה באדם א' שהיה לו שדה ועשה בכל שנה אלף מדות וממנה היה מעשר ק' מדות ומן המותר היה מתפרנס הוא וביתו כל השנה כך עשה כל ימיו בשעת פטירתו קרא לבנו ואמר לו תן דעתך על שדה זו כי כך וכך הוא עושה כל שנה וכך וכך הייתי מעשר ממנו נח נפשיה דאותו זקן בא הבן שנה ראשונה עבדה ועשר כתקנה וכן שנייה ושלישית נכנס בו עין הרע פחת מן המעשר עשר מדות לשנה אחרת פיחתה השדה שלא הוציאה משפטה ממה שהיתה עושה בחיי האב ק' בשלישית פיחתה עוד מן המעשר עשר מדות ופיחתה עוד וכן ד' וה' עד שעמדה על המעשר כשראו קרוביו כך לבשו בגדים נאים ובאו אצלו שמחים אמר להם למה באתם עתה לשמוח על שנידוהו משדה שפיחתה כו"ך א"ל ע"ז אנו באין ויש עליך לשמוח כי לשעבר היית בע"ה והקב"ה כהן עכשיו אתה כהן והקב"ה בע"ה ועוד בא וראה כמה גדול כח המעשר שהרי לא נתעשרו האבות אלא בשביל המעשר אברהם דכתיב ויתן לו מעשר מכל וכתיב וה' בירך את אברהם בכל בזכות מעשר מכל. יצחק דכתיב ביה וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה' וארז"ל אומד זה למעשר היה שלא מדד אלא לעשר י"ל אין ברכה מצויה בדבר המנוי אלא ודאי לעשר מדד וכתיב ויברכהו ה'. יעקב דכתיב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך וכתיב ביה כי חנני אלהים וכי יש לי כל בזכות אותו מעשר שהרי כתיב עשר תעשר ומה כתיב למעלה לא תאכלו כל נבלה וא"ר עזריה בשם ר' אבא מלמד שכל האוכל פירותיו בלא הרמת המעשר כאלו אוכל נבילות וטריפות ועוד בעון מעשר שדפון בתבואה ממ"ש למעלה לא תבשל גדי בחלב אמו אמר הקב"ה לא תגרמו לי לבשל הגדיים בחלב אמותיהם כלו' לבשל התבואה בעודה בחלב שאם אין אתם מעשרין כראוי אוציא מלפני רוח קדים ומשדפתן כד"א ושדפה לפני קמה וכשמתעשרת כראוי מתברכת בגשמים ובצמחים שנא' פקדת הארץ ותשוקקה רבת תעשרנה צמחה תברך ועוד בא וראה כמה חביבין המעשרות לפני הקב"ה ששקולין כנגד כל המצות שנא' בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו וכתיב בתריה עשיתי ככל אשר צויתני אם אתה עושה כן הדבר המוטל עליך השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל:

שנה בשנה. אם מעשר שנה זו אתה זוכה לעשר שנה אחרת ועוד כתיב מעשר דגנך ותירושך ואם לאו הרי הוא דגני ותירושי שנא' לכן אשוב ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו ועוד אם אתה מעשר כראוי תבואת זרעך ואם לאו היוצא השדה שנה שנה זהו עשו דכתי' ויבוא עשו מן השדה ועוד בא וראה כמה גדול כח של מעשרות שהם שקולים ככל התורה בתורה כולה כתיב לא תנסו את ה' אלהיכם וגבי מעשר כתיב הביאו את כל המעשר לבית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת וכו' עד בלי די עד שיבלו שפתותיכם לו' די:

עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו'. לפי שנאמר (מלאכי ג י) הביאו המעשר אל בית האוצר וגו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די. שיבלו שפתותיכם מלומר די. (שבת לב:) וביאור הענין הוא שיושפע להם ריבוי תבואה הרבה יותר מכדי הצורך וא"כ ודאי לא יוכלו לומר די כי לשון די שייך לומר כשיש להם די מחסורם, אבל כשיש להם די והותר לא יוכלו לומר די וזהו בלי די ובלי הוא לשון לא ור"ל שלא יאמר עליו די והיינו שיבלו שפתותיהם מלומר די כי אין הפה יכול לדבר די כשיש די והותר, ועל אותו ריבוי מופלג אמר כפל עשר תעשר ור"ל אם עשר שתתן מעשר בשנה זו עשרה ממאה, אז תזכה שלשנה הבאה תעשר את כל תבואת זרעך של שנה זו ויעשה לשנה הבאה אלף מדות ותתן מאה מעשר וכן יעשה מידי שנה בשנה זה שאמר היוצא השדה שנה שנה.

אך לפי שמצינו שכל עניני צדקה כפולים, עשר תעשר, נתון תתן, פתוח תפתח, והעבט תעביטנו, וכן השכר כפול כי ברך יברכך, ע"כ נראה שכל עניני הצדקה כפולים הנתינה ביד, והפיוס בפה, ע"י שלא ירע לבבו ויתן לו בסבר פנים יפות ובלב שלם ורש לא שמע גערה כאמרו רז"ל (ברכות ח.) המתפלל ישהה כשיעור כניסת שני פתחים כו'. והוא לקיים מה שנאמר (תהלים יז טו) אני בצדק אחזה פניך. ומכאן למדו שקודם שיתפלל יתן פרוטה לצדקה (ב"ב י.) וזהו שיעור שני פתחים כמ"ש פתוח תפתח את ידך. והיינו פתיחת היד, ופתיחת הלב, שנזכר בפסוק הקודם לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך. על כן כל עניני הצדקה כפולים אחת ביד ואחת בלב ועל כל אחד מאלה הקב"ה קובע לו שכר בפני עצמו לכך נאמר כי ברך יברכך. ועל זה אמרו רז"ל במדרש (ילקו"ש ישעיה תמה) חטאו בכפלים כו'. כי חטאו בצדקה שענינה כפול כמ"ש (יחזקאל טז מט) הנה זה היה עון סדום אחותך יד עני ואביון לא החזיקה. וחטאו גם בשבתות כמ"ש (שם כב כו) ומשבתותי העלימו עיניהם שכל עניני שבת כפול (מדרש תהלים צב א), וחטאו גם בשלוח עבדים חפשי בימי ירמיה (לד יא) וכתיב בהם (דברים טו יח) כי משנה שכר שכיר עבדך. וזהו חטאו בכפלים כו'.

ד"א כל הכפולות באו לומר, שאם נתן פעם אחד תזכה ליתן גם פעם שני, כי נתינה גוררת נתינה וכן כולם.

את כל תבואת זרעך. לשיטת רש״י ותוס׳ ורמב״ן אינו אלא דגן תירוש ויצהר דמפורש בקרא דבסמוך והיינו דכתיב תבואה וכדאיתא בנדרים דף נ״ד הכל מודים דתבואה אינו אלא חמשת המינים. והא דכתיב זרעך. יש דרש מה שרוצה אתה להזריע ולהוציא השדה. והא דכתיב שנה שנה. הדרש שאין תורמין ומעשרין משנה לשנה כ״ז שיטת רבותינו ז״ל. אבל דעת הגאונים והרמב״ם ז״ל דכל זרעים היינו תבואה וקטניות חייב בתו״מ מה״ת זולת ירקות. ופי׳ תבואת זרעך מה שאתה מכניס לאוצר ולסחורה מזרעך. וכמש״כ בס׳ ויקרא י״ט כ״ה ולהלן ל״ג י״ד ובכ״מ דפי׳ תבואה משמעו הכנסה בעסקיו גם מלבד הנאכל בביתו ובלשון גמ׳ הוא עללתא. ופי׳ הכתוב גדרי זרעים:

היוצא השדה שנה שנה. דיש שלשה הבדלים בין זרעים לירקות. א׳ דזרעים כשם שמכניסין מן השדה לגורן כך מוציאים גוף הזרע מן הגורן אל השדה לזריעה משא״כ ירקות יש להם זרעוני גנה שאינם נאכלים מה שמזריעים ולא מוציאים גוף הפרי לזריעה היינו היוצא. ב׳ דזרעים זורעים שדות שלמות רחוק מן הבית שהרי בשעת אכילה אין מביאים מן השדה לביתו לאכול אלא מייבשים ומכניסים לגורן תחלה. משא״כ ירקות אוכלים כשהם חיים ונתלשים מן הארץ כמש״כ בס׳ במדבר ל״ה ג׳. מש״ה זורעים עפ״י רוב ירקות בגן הירק סמוך לביתו ולא בשדה וכמש״כ לעיל י״א י׳ היינו השדה. ג׳ דזרעים אין גדלים אלא פעם אחת בשנה. משא״כ ירקות יש מהם גדלים בכל חודש וכמש״כ להלן ל״ג י״ד דמש״ה נקראים גרש ירחים. היינו שמפרש הכתוב שנה שנה. ופירש הכתוב ג׳ הבדלים הללו דיש מינים דנזרעים ירק וזרעים היינו כשהוא נזרע בגן הירק ונאכל מעט בחיותם נקראו ירק וגדלים בגנה סמוך לביתו ופטורים מתו״מ אף על גב שיש מאותו מין שזורעים שדות שלמות ואז המה זרעים וחייבים בתו״מ ומינים אלו אין בהם אלא הבדל השני. וכן יש להיפך. מש״ה פי׳ הכתוב שלשה גדרי זרעים. היוצא. השדה. שנה שנה:

[קד] עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו' שנה שנה, ר"ל בכל שנה תפריש מעשר מיוחד ולא משנה לחברתה, כמ"ש במשנה (פ"א דתרומות) ובגמ' ר"ה (דף יב) בכורות (דף נג ע"ב) ופרשה זו מדבר במעשר שני, רק ממ"ש עשר תעשר כפל המקור על הפעל למד שה"ה בכל מעשרות וה"ה למעשר בהמה והנה לא מצאנו בתורה מצוה מפורשת לעשר מעשר בהמה ובספרא בחקותי (סי' קיט) יש חלוקי למודים ע"ז, ור"ע למד לה מן עשר תעשר כי ס"ל שבמ"ש את כל תבואת זרעך כולל זרע האדם וזרע הבהמה, שגם זרע הבהמה הוא תבואתו שמביאה הון ועושר בביתו, ועל שניהם אמר היוצא השדה ולא אמר היוצא מהשדה רק היוצא השדה כל היוצא על פני השדה כי גם ולדי הבהמה יוצאות על פני השדה, וכבר קדמוני המפרשים בזה:

[קה] עשר תעשר את כל תבואת זרעך, דעת הרמב"ם שכל המינים חייבים בתו"מ מה"ת (כמ"ש בפ"ב מה' תרומות ובפ"א מה' מעשר שני), והראב"ד שם השיג עליו ודעתו שאינו חייב מה"ת רק בתרומת דגן תירוש ויצהר וכן דעת רש"י, וכבר האריכו בזה בתוס' בכ"מ, וכ"כ הרמב"ן פה בפירושו ומדברי הספרא בחקותי (סי' קיב) והספרי כאן משמע כדעת הרמב"ם, אולם למ"ש באילת השחר (כלל רלו) ענין האסמכתות שכאשר רצו חכמים לגזור איזה דבר נגד המפורש בתורה להפך הראו כפי דרך האסמכתא שנוכל לפרש הכתובים שיסכים עם תקנת חכמים, והשתא גם אם נאמר שמה"ת אין חייב בתו"מ רק דגן תירוש ויצהר מ"מ אחר שמצאנו (נחמיה י׳:ל״ח) שקבלו ע"ע לתת תו"מ גם מיתר פירות בהכרח יש פי' לכתובים שלא יסתרו תקנת חכמים בפירוש, ובזה יצדקו דרשות אלה גם לדעת הראב"ד, וכ"ש שיש בזה פנים לדעת הסמ"ג וס' יראים שלדעתם רק במעשר שני חייבים כל הפירות מדאוריי', בזה נבוא אל הבאור, הנה ממ"ש מעשר דגנך תירושך ויצהרך משמע דשאר המינים פטורים אבל ממ"ש את כל תבואת זרעך היוצא השדה הוא שם כלל לכולם. והנה יש שלשה מינים בפירות הארץ: [א] תבואה, שעיקר הנחת שם זה על פירות שאוצרים אותם באוצר לקיום כמו ואכלתם מן התבואה ישן, כתבואת גרן, וכולל אורז ודוחן וכיוצא, [ב] קטניות, שאין עושין מהם גרנות ונכלל בשם זרעך, כי הפירות בעצמם זרע, שזורעים אותם והגדל מהם נקרא בשם תבואת הזרע, ומפני שיש בהם מינים שאין נאכלים כמות שהם אמר היוצא השדה וכולל גם אלה דהא יוצאים בשדה ובלבד שיהיו ראוים לאכילה דהא כתיב ואכלת לאפוקי ספיחי סטיס וקוצה שהם לצביעה לא לאכילה וגם צריך שיהיו יוצאים השדה לא דבש וחלב, [ג] יש עוד מין הנקרא ירקות שאוכלים את העלים, וזה ריבה ממ"ש בפ' בחקותי וכל מעשר הארץ, ובאלה יש שני מינים בענין הזרע שלהם, שיש שהזרע נאכל כמו השום והשחליים שזורעים הפרי עצמו ויש שהזרע בלתי נאכל כמו זרע לפת וצנונות ועז"א מזרע הארץ שהמ"ם מורה הקצת, וכן במ"ש מפרי העץ, ולא כל פרי ר"ל רק פרי הנאכל, וכ"ה בספרא בחקותי (סי' קיב) ובירושלמי (פ"ק דמעשרות), ועיין ברמב"ם (פ"ב מה' תרומות ה"ו) שמעשר ירקות הוא מדרבנן גם לדידי' כמ"ש בירושלמי (פ"א דמעשרות), וממ"ש תבואת זרעך כולל מה שמוציא לזריעה (כמ"ש הרמב"ם פ"ו מה' מעשר ה"ו) ומה שמביא וכונס, וממ"ש היוצא השדה מבואר שגם בשדה אסור אכילת קבע אם נגמרה מלאכתו, ומ"ש מנין אף מה שהוא מוכר, הוא אסמכתא כי מה"ת מוכר ולוקח פטור כמ"ש בב"מ (פ"ח), ומזה סייעתא להראב"ד שכל הדרשות הם אסמכתא דהא לענין ירקות ולענין מוכר ולוקח גם הרמב"ם מודה שהוא אסמכתא:

ט ואף על גב שרש"י אינו דורש סמוכים כמו שפירש"י לקמן בפרשת כי תצא בפסוק ולקחת לך לאשה וגו':

י ר"ל לא תגרמו לי לכלות גדיים של תבואה. ר"ל שעדיין התבואה בתוך קשיה והיא קרובה להתבשל:

כ ר"ל אם לא תביאו ביכורים גם כן מכלים פירותיכם כלומר שכך דרשינן גם כן הסמיכות דביכורים לקרא לא תבשל גדי וכו' דפרשת משפטים ודפרשת כי תשא ולכן קאמר וכן כלומר אף על פי שאין דרכו לדרוש סמיכות מכל מקום כיון שדורשין פה יש לדרוש נמי התם:

ל וכל שכן איפכא אלא רבותא קא משמע לן דאפילו מן החדש על הישן שהוא מן היפה על הרעה אסור:

עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו' עד מקץ שבע שנים וגו'. קשור הפרשיות האלה ועניינם יתבאר לך אחרי שאמשול לך משל. שבן אדם גדול ונכבד הלך לעבוד את המלך ולשרתו בהיכלו כדי שיהיה אהוב אצלו ויקבל שכרו העושר והכבוד. ולכן יועציו של אותו נער ואוהביו יעצוהו הדרך אשר ילך בה כדי שישרת את המלך לרצונו וימצא חן בעיניו ולא יראה בו ערות דבר וקודם הדברים כלם יודיעוהו שכר המשרת הטוב מהמלך. ועונש החוטא לפניו שיאבד טובה הרבה ואחרי זה יחנכוהו וילמדוהו בית המלך והיכלו. כדי שידע לבא שמה ולעבוד את עבודתו ולראות את פני אדוניו. אחרי זה ילמדו אותו שלא יחשוב להוציא מלבו דרכי עבודת אדוניו כי יחטא ולא ישא פניו. אבל שישים מגמת פניו חקי המלכות ודתי המלך אשר יעשה אותם האדם וחי בהם עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע. עוד יזכרו לו שלא יעזוב את אדוניו עוד כל ימי הארץ ולא יעבוד אדון אחר כי יקנא בו וישמידהו. ושאף על פי שאדון גדולי' יסיתנו לקשור במלכו וללכת לעבוד אדון אחר לא ישמע אליו. וגם שיהיה המסית אחיו או קרובו לא יאבה לו. כי עבודת המלך תהיה יותר מחוייבת אצלו מכל קרוביו. וגם שעירו ומדינתו יקשרו על המלך הוא יעמוד באמונתו ויעבדהו תמיד לא יסור מאחריו. ועם זה ילמדוהו גם כן שיזהר בתקון גופו ושערו ומלבושיו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום. כי כן יאות לרואה פני המלך ומשרת לפניו עוד ילמדוהו שלא יאכל כל תועבה שזה ראוי לבן כפר עובד אדמתו לא לאשר לפני מלכים יתיצב. ואחרי זה יזכירו אותו וילמדוהו על שלמות מדותיו. ובפרט בנדיבות שהיא המדה היותר משובחת בנדיבים רבי המעלה:

ופתרון המשל הזה כך הוא שישראל זרע אברהם יצחק ויעקב באו לעבוד לפני המלך ה' ולעמוד לשרתו כל הימים לכן למדם מרע"ה ראשונה שכר העבודה הזאת אם יעשו אותם כראוי ונעשם אם יפשעו בה. כמו שכתב ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה ולמדם מיד אחרי זה מצות בית הבחירה כי היה מקדש מלך והיכלו כדי שידעו ללכת שמה לשרתו שלש פעמים בשנה. וכמו שכתב לשכנו תדרשו ובאת שמה. והזהירם אחרי זה שלא יפשעו ולא יחטאו בעבודת המלך בבקשתם עבודות חדשות מדרכי כנען כי לא בחר השם יתברך באלה כי אם בקיום מצותיו ולא מהסתת חכם או נביא שיהיה להדיחם מדרך השם ולפשוע במלכם ללכת לעבוד אלהים אחרי'. ולא להסתת אחים ובנים וקרובים כי עבודת המלך ראוי שתחשב בעיניו מכל הקרובים. וגם שעיר אחת כלה תסכים במרד ובשקר לא ילכו אחריהם ולא יעזבו את עבודת מלכם. ועם זה הזהירם גם כן על תקונם ויפים. ושלא יתגודדו ולא ישימו קרחה בין עיניהם למת כי יותר ראוי שיהיו חוששים לעבודת מלכם אשר ישרתו לפניו מדבר אחר. וכמו שהזהירם על התקון הזה הזהירם גם כן במאכלם שלא יאכלו כל תועבה כי בנים הם לה' ואין ראוי שיהיו מזונותם עבים וגסים כפרזים היושבים בערי הפרזות. ובאחרונה הזהירם על שלמות המדות בענין הנדיבות. ועל זה באה פרשת עשר תעשר. ושאר הפרשיות הנמשכות עד סוף הפרשה שהן כלן מסודרות בענין הנדיבות. והתחיל ביותר קל והלך ליותר חמור. וכל המאוחר בפרשיות הוא יותר קשה בענין הנדיבות מן הקודם אליו וכמו שיתבאר זהו קשור הפרשיות מהסדר הזה:

גם תוכל לומר שבפרשיות הראשונות הזהיר משה רבינו לשראל שיעבדו את השם יתברך ראשונה באמונות והדברים הנפשיים. ואחר כך במאכלות ובדברים הגופיים לקיים מה שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. ועתה בפרשה הזאת בא ללמדם איך יעבדו אותו בממונם ותבואותיהם. לקיים מה שנאמר בכל מאודך שמצות המעשה שנזכרה בכאן אינה מצוה מחודשת כי כמה פעמים הזהירה התורה על המעשר. אבל לפי שבפרשת קרח נאמר ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה חלף עבודתם וגומר. חשש משה רבינו עליו השלום שמא יחשוב אדם שכל המעשרות יהיו ללוים. לכן ראה לבאר זה בכאן ולהודיע שאותו מעשר הנזכר שם הוא המעשר הראשון ושמלבד אותו המעשר ראשון שנתן ללוים יפרישו עוד מעשר שני שאינו ללויים. אבל הוא נאכל לבעלים עצמם בירושלים. ואתה תראה שנאמר ברמז המעשר השני הזה גם כן. כמו שאמר כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללויים לנחלה וגו' כי באמרו אשר ירימו לה' שהכונה על המעשר הראשון. שכאשר היו מרימים אותו היו אומרים לה'. מורה שהיה שם מעשר אחר שלא ירימוהו לה'. כי המאמר הזה בא במקום הבדל וביאר שם שמה שירים האדם מתבואתו לה' הוא אשר ינתן ללויים שזהו המעשר ראשון. ומזה יודע שהיה שם מעשר שני שאינו לה' רוצה לומר לתתו ללוים כלו אבל הוא לבעלים. הנה אם כן בא שמה המעשר הראשון בביאור. והמעשר השני בקצור ורמז. ולכן הוצרך משה רבינו עליו השלום לבאר כאן ענין המעשר השני ולא זכר כאן דבר מהמעשר ראשון. ולא גם כן מהתרומה ושאר המתנות לפי שכבר התבאר שמה באר היטב:

וענין המצוה הזאת הוא. שאחרי שהיה מבדיל האדם מתבואתו התרומה לכהנים והמעשר ראשון ללויים. עוד היה מבדיל ממנה מעשר שני. ולא היתה הוצאתו בכל השנים באופן אחד אבל בשני שנים זה אחר זה אחרי השמטה היה נאכל לבעלים בירושלים ובשנה השלישית היה נותנו לעניים בשערים כי לא היה באותה שנה מוליכו לירושלים לאכלו שם. ועל זה אמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. רוצה לומר שיעשר את תבואתו היוצאה אליו בשני השנים הסמוכים לשמטה זה אחר זה. ולכן אמר שנה שנה שיהיה זה בשתי השנים ועליהם אמר עשר תעשר. ואפשר לפרש עשר תעשר על שני המעשרות. ואמר עשר על מעשר ראשון שכבר התבאר במה שקדם. ותעשר על מעשר שני שבא שמה בקצור ובארו הנה בשלמות. וזכר שבשתי השנים האלה יאכלוהו לפני ה' אלהיו אותו מעשר שני במקום אשר יבחר לשכן שמו שם. וזה יובן בדבר הראוי לבעלים והוא מעשר דגנך תירושך ויצהרך שהם השלשה דברים שחייב אדם להוציא מהם מעשר. ואמר שגם כן יאכל שם בכורות בקרך וצאנך. אבל הבכורות היתה אכילתם לכהנים שיאכלו אותם שמה. ובפרק קמא דתעניות (ד' יט) רבי יוחנן אשכחיה לההוא ינוקא דריש לקיש אמר ליה אימא לי פסוקיך אמר ליה עשר תעשר. אמר ליה אימר לי מר מאי עשר תעשר אמר ליה עשר בשביל שתתעשר. אמר ליה ומי שרי לנסויי להקדוש ברוך הוא. אמר ליה הכי אמר רבי אושעיא חוץ מזו שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די. מאי עד בלי די. אמר רבי יוחנן עד שיבלו את שפתותיכם מלומר די די. אמר ליה אי מטאי להתם לא צריכית לך ולרבי אושעיא רבך הנה בארו עשר מלשון מעשר. ותעשר מלשון עשר. ואמרו למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים. הוא לתת הסבה. רוצה לומר עם היות שאתה ובניך ובנותיך ועבדך ואמתך תאכלו המעשר הזה כמו שאר התבואה. ותאמר אם כן מה תועלת בהפרש המעשר משאר התבואות אחרי שזו וזו יאכלו הבעלים. דע לך שיש בזה תועלת עצום. והוא שבהפרישך אותו המעשר והוליכך אותו לירושלם לאכלו שם לשם מצוה לפני ה' תלמד ליראה את ה' ותקנה התכונה הטובה הזאת והיתה למידת היראה בעשותך הדברים ההם לשם מצוה ולהתלמד בקיום הצויים האלהיים שבזה ההרגל יקנה בנפשו תכונה טובה מההכנעה לשם יתברך ויראתו. וגם תהיה הלמידה ההיא במקדש. שכהני ה' בעלות אדם שמה עם המעשר לאכלו לפני השם יתברך ילמדו אותו דעת ויראת ה':

והנה אמר וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקו' כי יברכך ה' אלהיך שהם ארבע סבות שאמר בלשון כי זו אחר זו. להגיד שכבר אפשר שיקרו בדבר הזה שני מונעי'. האחד כשירב' הדרך. והמונע השני כשלא יוכל שאתו וביאר שניה' אם רבוי הדרך כי ירחק ממך המקו'. ואם השני כי לא תוכל שאתו ויהי' מפני שברכו השם ית' מאד מאד בתבואותיו ויהי' המעשר בכמות רב כ"כ שלא יוכל שאתו שמה וז"ש כי ירבה ממך הדרך שהוא המונע הא'. כי לא תוכל שאתו שהוא המונע השני. ובארם אם רבוי הדרך כי ירחק ממך המקו' שמזה הצד ירבה ממך הדרך. אם אמרו כי לא תוכל שאתו כי יברכך ה' אלהיך. כי מפני רבוי הברכ' יהי' המעשר רב עד שלא תוכל שאתו הנה כשיקר' א' מהמונעי' האלה או שניה'. תתן המעשר השני הנזכר בכסף ר"ל שתפדה אותו בכסף ותקח שוויו בכסף מלא והלכת אל המקו' אשר יבחר ה' אלהיך ותקנה מאותו כסף הדברי' הצריכי' אשר תאוה נפשך ממאכל ומשת' ואכלת לפני ה'. וזהו שאמר וצרת הכסף בידך והלכת אל המקו' ואמר כסף ולא אמר זהב. לפי שהכסף הוא טוב לקנו' ממנו הדברי' אשר יאכלו מן הזהב שיצטרך להחליפו ויפסיד איזה דבר. וכבר התבאר בפרשת בחקותי שאם יפדהו יוסיף חמישיתו עליו ולא זכרו הנה כי לא בא במקו' הזה כי אם לבאר מה שלא התבאר במצו' עדנה. ואמר וצרת הכסף בידך שיזהר בשמירתו מאד שלא יאבד ממנו. כדי שיגיע אל הכונ' ההיא לאכלו לפני ה' בשמח' ובטוב לבב. ואמרו והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו. הוא להזהיר שיהי' עמו ויסעדנו על שלחנו בעלותו לשמוח לפני ה'. ורבי אברה' פירש זה על המעשר ראשון. כי בעבור שהזהיר על המעשר שני אמר לא תחשוב שתצא מידי חובה במעשר הזה השני לבדו. כי ללוי תתן על כל פנים המעשר ראשון כי אין לו חלק ונחלה בארץ ולא נתן לו הש"י למזונו כי אם המעשר הראשון ההוא. ואחרי שביאר מה שיעש' מהמעשר השני הזה בשתי השני'. ביאר עוד מה יעשה ממנו בשנה השלישי' והוא אמרו מקץ שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא ואמר שלא יוליך אותו לירושלי'. ולא יאכלו אותו הבעלי' כמו שהי' הענין בשתי השנים הראשוני'. אבל יניחו בשערי' וזהו שאמר והנחת בשעריך. ובא הלוי והגר והיתו' והאלמנ' אשר בשעריך ואכלו ושבעו ואמר למען יברכך ה' אלהיך להגיד שלא ירע לבבו בתתו המעשר לעניי' שהם בסתם גר ויתום ואלמנ' כי על הרוב הם העניי' לפי שבשכר זה יברכהו ה' בכל מעשה ידיו. וברכת ה' היא תעשיר. והנה המעשר השני הזה בשנה הג' נקרא מעשר עני. לפי שהוא לעניי' ואינו לבעלי' כמו שזכרתי. הנה התבאר שאחר שנת השמט' השתי שנים הסמוכי' יפריש מע"ש לאכול בירושלי'. ובשנה הג' יפריש אותו לתתו לעניי'. ובשתי שנים הנמשכו' אחריו יעשה כדת השנים הראשוני' ובשנה האחרת כדת השנה הג'. ואז תבא שנת השמט' וכן חוזר חלילה ועל המעשר השני הזה יתוד' בירושלם ויאמר בערתי הקדש מן הבית (פ' תבא) וכמו שיתבאר שם: