דברים יב, כט

אֲרֵי יְשֵׁצֵי יְיָ אֱלָהָךְ יָת עַמְמַיָא דִי אַתְּ עָלֵל לְתַמָן לְתָרָכָא יָתְהוֹן מִקֳדָמָךְ וְתֵירַת יָתְהוֹן וְתֵיתַב בְּאַרְעֲהוֹן

אֲרוּם יְשֵׁיצֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן יַת עַמְמַיָא דְאַתּוּן עַלְלִין לְתַמָּן לְתַרְכוּתְהוֹן מִן קֳדָמֵיכוֹן וְתֵירַת יַתְהוֹן וְתֵיתַב בְּאַרְעֲהוֹן

כי יכרית. גם זאת הפרשה דבקה עם כי ירחיב כי אם לא ינצחו את הגוים לא ירחיב גבול:

כי יכרית מפניך וגו' - מוסב על כי יכרית.

לרשת אותם ולא למס:

אותם ולא שאר אומות:

כי יכרית ה' אלהיך את הגוים. פרשה זו תזהיר האדם שלא לעבוד להקב"ה בעבודת האלילים, ונתן טעם בזה כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם, ואמר ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני להקב"ה מה שהם עושין לעכו"ם ותחשוב שהיא דרך טובה והקב"ה רוצה בכך, לא תעשה כן, למה, כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם, יאמר הנה הם מחזרים אחר הדברים שהקב"ה שונאן ועושין אותן, וכענין שכתוב ברשעים הכופרים (תהילים ל״ו:ג׳) כי החליק אליו בעיניו למצוא עונו לשנוא, כלומר רומזים בעיניהם ומסתכלין שיוכלו למצוא עון שהקב"ה שונאו ועושין אותו, וכן יאמר בכאן על הגוים האלה כי לא מצאו מכל תועבה קשה לפני הקב"ה כמו שרפת הבנים והנה הם עושין כן, וזהו שאמר כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם, כלומר אפילו האדם שהוא מבחר המין שלא ברא הקב"ה עולמו אלא בשבילו הנה הם שורפים אותם באש לאלהיהם. ואמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, הוא ענין הקרבנות ועבודת המקדש, ובא ולמד שהוא שונא את זה ובוחר בזה.

ובמדרש כי יכרית ה' אלהיך את הגוים, משל למה הדבר דומה, למלך שנטע כרם בתוך שדהו והיו בתוכו ארזים גדולים וקוצים, הלך המלך וקצץ את הארזים והניח הקוצים, אמרו לו עבדיו, אדונינו המלך הקוצים שהיו נאחזין בבגדינו וקורעין אותם הנחת וקצצת את הארזים, אמר להן אילו קצצתי את הקוצים והנחתי את הארזים במה הייתי גודר כרמי, ולא יפה עשיתי, אלא יעמוד הכרם על עמדו ואני מצית בהן את האור. כך ישראל כרמו של הקב"ה שנאמר (ישעיהו ה׳:ז׳) כי כרם ה' צבאות בית ישראל, הכניס ישראל לארץ וקצץ הארזים שבה שנאמר (עמוס ב׳:ט׳) ואנכי השמדתי את האמורי מפניכם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים, והניח את בניהם ובני בניהם שם כדי שישמרו את הכרם שנאמר (שופטים ג׳:א׳) ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל, וכתיב (שם ב) למען נסות בם את ישראל השומרים הם את דרך ה' ללכת בם, וכשיעמוד הכרם על עמדו במשמרת התורה (ישעיהו ל״ג:י״ב) והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים באש יצתו.

כי יכרית וגו׳ נסמכה פרשה זו כאן שהרי אם לא יכרית את הגויים לא ירחיב את גבולך.

לרשת אותם מפניך תיבת מפניך קאי אכי יכרית.

כי יכרית ה' אלהיך. לא כמדת הקב"ה מדת ב"ו ב"ו יוצא למלחמה לגיונות שלו יוצאים לפניו אם נצחו הם באים ועושים לו עטרה בנצחונו ואומרי' המלך נצח המלחמה אבל הקב"ה הוא עושה המלחמה ונוצח ונותן העטרה ליש' שנא' למכה מלכים גדולים לסיחון מלך האמורי ולעוג וכתיב משה עבד ה' ובני יש' הכום וכן בימי יהושע כתיב וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים ונתן העטרה לישראל שנא' ואלה מלכי הארץ אשר הכה יהושע וכל בני ישראל:

כי יכרית וגו׳ את הגוים וגו׳ השמר לך וגו׳. צריך לדעת: א׳, למה תלה אזהרת שמירת עבודה זרה ב״כי יכרית״ שיראה שזולת זה אינו באזהרה כשיראה את הגוים עובדי עבודה זרה שלוים ובטוחים שנים רבות, וזה אינו, שאזהרת עבודה זרה אינה משתנית מהמבחן במה שיארע להאמות. ב׳, אמרו פן תנקש וגו׳ אחרי השמדם – הלא אדרבא אחר שיראה שנשמדו לפניו לא ינקש אחריהם, ודברי המאור רש״י זכרונו לברכה לא הספיקו בו ישוב הכתוב על נכון. ג׳, אמרו פן תנקש ופן תדרש – כיון שהנקישה היא דרישת עבודתם היה לו לומר ״פן תנקש וגו׳ לדרש אחרי״ וגו׳. ד׳, אמרו לאמר – למי יאמרו. ה׳, אמרו איכה – אין ידוע כונת מאמר זה אם שואל, או מתמיה, או מדמה, ולכל הפרושים אין ידוע המכון. ו׳, אמרו לא תוסף עליו ולא תגרע – קשה, בשלמא ״לא תגרע״ יצו ה׳ לבל יגרע מכל האזהרות שצוה על עבודה זרה, אבל ״לא תוסף״ מה בא ללמד? אם לבל יוסיף סיגים, זה אינו, שהרי כתיב (ויקרא יח:ל) ״ושמרתם את משמרתי״, ומצינו לרבותינו זכרונם לברכה שהחמירו לגדר כל דדמי לעבודה זרה, ואם לבל יאסר מיני עבודה זרה שלא הזכיר הכתוב, הרי מצינו שאסר הכתוב כל מין עבודה זרה.

אכן כונת הכתוב היא שבא להזהיר על הטעיות אשר יטעה אדם ממחזה אשר עיניו תחזינה רשעים מארץ יכרתו, ויאמר ממה נפשך לא ימנע מלומר אחת משתים: או תאמר שעבודה זו שעובדים הנכרתים היא חשובה עבודה, ולזה הקפיד ה׳ על עשותם לזולתו ולא לו ויסחם מארץ החיים, או תאמר שעבודה זו שעובדים הגוים אינה חשובה עבודה להתקנאות עליה אל קנא ונוקם, כמו שתאמר הזורק למרקוליס הפוער לפעור או המעביר למולך וכדומה לזה, והראיה שאין עובדין עבודה זו לה׳ אלהים, וטעם שהקפיד ה׳ להכרית הגוים לא על שעבדו עבודה כזו אלא על שלא עבדוהו לה׳ בעבודה הראויה ועזבו שאר מצוות.

וכל אחת משתי חלוקות אלו שיכריע המכריע בדעתו הרי זה בטול תורה. אם יכריע לומר שהעבודה היא עבודה ראויה, תבא לו הסברא לעבד לה׳ אלהינו במיני העבודות עצמן שבהם קנא כשנעשו לזולת. ואם יכריע לומר שאינה עבודה, תבא לו הסברא לעשות גם הוא כן כיון שאין זה מעשה עבודה זרה. לזה בא מאמר ה׳ ואמר כי יכרית וגו׳ השמר לך מלטעות באחד משתי חלוקות הרשומות. כנגד טעות הבא מהשמדתם שעבודתם עבודה, אמר ״השמר לך״ פן תנקש אחריהם, פרוש ״תנקש״ כמו שפרש רש״י תטרף אחריהם להיות כרוך לעשות כמעשיהם לאלהי שאני עובדו, אחר שאני רואה שהקפיד ה׳ על שעובדים בזה לזולתו, והוא אמרו אחרי השמדם מפניך. וכנגד טעות הבא מהבחנת העבודה היותה בזויה ואין עבודה זו נקראת עבודה ולא יקפיד ה׳ עליה לעשותה לפעור לבזותו וכדומה, אמר ופן תדרש לאלהיהם וגו׳, פרוש תדרש במעשה העבודה ומאמצעות השכלתך בה תאמר, והוא אמרו לאמר איכה יעבדו הגוים, פרוש, דבר תמוה הוא כי איך יעבדו עבודה בזויה כזו, אין זו חשובה עבודה ויכול אני לעשות כן כי אין בזה לא כבוד ולא חבה לעבודה זרה, והוא אמרו ואעשה כן גם אני לפעור ולזרוק אבן ברגמת מרקוליס, השמר פן תאמר כן.

וגמר אומר לא תעשה כן לה׳, זה כנגד טעות הראשונה שיחשב לעשות לה׳ מין עבודה שעובדים הגוים, ושלל עקר הסברא שממנה בא הטעות ואמר כי את כל תועבת ה׳ אשר שנא עשו וגו׳, לא כמו שאתה חושב שה׳ מתקנא שעושים מעשה משבח זה לזולתו, לא כן הוא, אינו אלא דבר השנאוי בעיני ה׳, וסמך גם כן לומר דבר זר גם בעיני אדם, כאמרו גם את בניהם וגו׳ ישרפו, ומעתה גם טעות שניה שאין עבודה זו עבודה ואין ה׳ מקפיד על המעשים, סתר בזה בנעם דבריו, כי המעשה מצד עצמו שונא אותו ה׳, הגם שאינה מעלה וכבוד, והוא אמרו תועבת ה׳ אשר שנא עשו לאלהיהם, פרוש המעשה מצד עצמו הוא מתעב בעיני ה׳, כדרך שתעב הרבה דברים בלא טעם משג לכל משכיל, כמו שתאמר אסור שתי אחיות הגם שיחפצו שניהם בדבר וכדומה לזה, כמו כן אסר מעשה זה לעבודה זרה הגם שאין חפץ שיעשוהו לעבודתו הקדושה.

וגמר אמרו את כל הדבר וגו׳ לא תסף וגו׳ ולא תגרע לפי דברינו יבא על נכון, פרוש לא תסף – כנגד עבודת הגוים לאלהיהן שלא יעשה מהם לעבודת ה׳, ולא תגרע ממנו – פרוש להתיר עבודות הבזויות של עבודה זרה כנזכר אלא הכל בכלל האסור, ובזה נתישבו כל הדקדוקים.

כי יכרית וגו׳ וירשת אותם וישבת בארצם. השמר לך וגו׳. דכ״ז שלא התיישבו בארץ לגמרי. אין מקום לחוש שיעבדו אלהי הכנענים שייראו שמא יתגברו הכנענים בזה ומש״ה כתיב לעיל ו׳ לא תלכון אחרי אלהים אחרים מאלהי העמים אשר סביבותיכם. וביארנו שם שיהיה עולה במחשבתם שיהיו לעזר במלחמתם. וע״ע מש״כ לעיל ז׳ ט״ז לפי הענין. אבל הכא מיירי לאחר השמדה לגמרי כמו שכתוב אחרי השמדם מפניך. ויש לחוש להיפך שלא יאמרו אחרי שהכנענים ישבו בזה הארץ הרבה שנים ועבדו ע״ג זו בעבודה כזו הרי כך היא סגולת הארץ. ועי׳ מש״כ בס׳ שמות כ״ג כ״ג:

[נג] כי יכרית, פי' חז"ל שר"ל שקיום מצוה זו יגרום שיכרית את הגוים וכן פי' בזה בכ"מ, ומ"ש אשר אתה בא שמה לרשת אותם מיותר שהי"ל כי יכרית ה' אלהיך את הגוים מפניך, פי' שבשכר שתבא לרשת אותם יכריתם מפניך וירשת אותם, ומ"ש וירשת אותם וישבת בארצם, שהוא מיותר דהא מצוה זו אינה תלויה בירושה וישיבה פי' שבא להוציא שלא נטעה ממ"ש לקמן וישבת בעריהם ובבתיהם שאין להם רשות לבנות ערים ובתים אחרים חדשים לכן תפס וישבת בארצם, ועוד דייקא שהוא צווי מצוה עליך לירש ולישב אח"כ בא"י וע"ז הביא מעשים אלה:

כי יכרית ה' אלהיך את הגוים וגומר עד כי יקום בקרבך נביא וגומר. חכמינו ז"ל בסנהדרין פרק ד' מיתות ובפרק ר' ישמעאל דרשו הפרשה הזאת על העובד עכו"ם כדרכה שחייב עליה לעולם. כי לפי שלא ענש על עבודת עכו"ם כי אם על זבוח קטור ונסוך והשתחויה בלתי לה' לבדו בא ללמד כאן שאם דרכה של עו"ג לעבדה בדבר אחר כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס שזהו עבודתו שחייב. אבל זבוח וקטור נסוך והשתחרה חייב אפילו שלא כדרכה. וכן פירש רש"י ז"ל אבל יקשה לפירוש הזה אמרו לא תעשה כן לה' אלהיך. והוא המורה שאין זו הזהרה שלא יעבדו את אלהיהם כי אם שלא יעבדו את השם הנכבד בעבודתם. ולכן שאר המפרשים היטיבו אשר דברו שהיתה כוונת המצוה שלא יעבדו את יתעלה בעבודות הגוים ההם. וגם הרב המורה פירש כן בח"ג פמ"ה. וכפי הדעת האמת הזה יהיה פירוש הכתובים כפי מה שאומר. כי יכרית וגו' כאשר יכרית השם יתברך את הגוים האלה מלפניך וישתכח שם ע"ג מן הארץ אל תחשוב בלבך שהכרית הש"י את עובדי אלקי' אחרים. לא להיות עבודתם רעה. כי אם בעבור שהיו עושים כבוד ועבודה שלמה למעשה ידי אדם עץ ואבן. לפי שאין ראוי לתת כבודו לאחר ותהלתו לפסילים כי כן אסור הזבוח והנסוך והקטור וההשתחויה בלתי לה' לבדו. ולכן אולי תדרוש לאלהיהם רוצה לומר שתדרוש ותחקור לדעת עבודו' האלוהית ההם לא לעבדם כי אם לעשו' לשם הנכבד והנורא כאשר היו עושים הגוים האלה לאלהיהם שייטב לפניו. לא תעשה כן לה' אלהיך. לפי שאותם העבודות הנהוגות הן בעצמן מתועבות לפני הש"י ואיך יבחר בהן. והוא אמרו כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלהיהם. והראיה על זה כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם. וזה באמת תועבה לפני הש"י לשפוך דם נקי אף כי להיות האדם אכזרי על פרי בטנו לבלתי ירחם עליו. וחתם דבריו את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו. רוצה לומר די לכם במה שצותה אתכם התורה שתשמרו לעשות המצות כלם אשר צויתי אתכם ואתם לא תוסיפו עליהם כי כל המוסיף גורע. ודי לכם בקרבנות והעבודות אשר צוה השם יתברך לעשות בבית מקדשו כי בהמה בחר ולא בעבודת הגוים ההם. והנה באה הפרשה הזאת במקום הזה מפני שלמעלה צוה שלא יעבדו הש"י באותם המקומות שהיו עובדי' שם הגוים לאלהיהם כי אם במקום אשר יבחר באותן המתנות והקרבנות אשר זכר ובעבודת הקרבנו' אשר זכר בשכבר התבאר בספר תורת כהנים. לכן אחרי שביאר תורת בית הבחירה אמר שלא יחשבו להוסיף על המצות דבר מעבודות הגוים כי זה לא יהיה לרצון כי אם קטרת תועבה. האמנם אם אפשר שיוסיפו בעבודות האלהיות דבר מלבם ושכלם לא מעבודת אלהי הגוים. כבר יראה מזה שיהיה מותר כי הנה לא אסר כי אם איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם. אבל כבר אסר זה באמרו בפרשה ואתחנן לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תזרעו ממנו לשמור את מצות ה' אלהיכם. ואמנם הרמב"ם בפי' המשנה בזכרון העקרים אשר הביא במשנה הראשונה מפרק חלק. הביא ראיה על נצחיות התורה ממה שאמר כאן את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות. לא תוסיפו עליו ולא תגרעו ממנו. והקשה עליו בעל ספר העקרים באמרו שהפסוק הזה לא בא להזהיר על נצחיות התורה והמצות כי אם על תכונת עשייתם שלא נלמוד מעובדי ע"ג אופן עבודת אלהיהם ונעשה מפני זה תוספת או גרעון. וכמו שתראה מדבריו בפרק י"ד מאמר א' מספרו. ואני כבר השיבותי על דבריו בספר ראש אמנה אשר עשיתי בעקרים. שהרמב"ם ז"ל לא עשה שום עקר ממצוה פרטית ולא אמר שעקר התורה הוא שלא נוסיף על התורה ולא נגרע ממנה. אבל אמר שהעקר האמוניי הוא שהתורה נצחיית כמו שיבא והביא לראיה על נצחיותה אמרו את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם תשמרון לעשות. והוא יעוד העתיד כאלו אמר המצות אשר אנכי מצוה אתכם הם נצחיות מצד הש"י ותשמרו אותם עדי עד. ולכן לא תוסיפו עליהם ולא תגרעו מהם כי בדבר אשר עשה השם יתברך לעמוד לפניו תמיד. איך יוסיפו או יגרעו בני אדם מלבם דבר: