דברים יב, כא

כי ירחק ממך המקום. ולא תוכל לבוא ולעשות שלמים בכל יום כמו עכשיו שהמשכן הולך עמכם:

וזבחת וגו' כאשר צויתך. למדנו שיש צווי בזביחה היאך ישחוט, והן הלכות שחיטה שנאמרו למשה בסיני:

אֲרֵי יִתְרָחַק מִנָךְ אַתְרָא דִי יִתִּרְעֵי יְיָ אֱלָהָךְ לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתֵּהּ תַּמָן וְתִכּוֹס מִתּוֹרָךְ וּמֵעָנָךְ דִי יְהַב יְיָ לָךְ כְּמָא דִי פַּקֵדִתָּךְ וְתֵיכוּל בְּקִרְוָיךְ בְּכֹל רְעוּת נַפְשָׁךְ

אֲרוּם יִתְרְחַק מִנְכוֹן אַתְרָא דְיִתְרְעֵי יְיָ אֱלָהָכוֹן לְאַשְׁרָאָה שְׁכִינְתֵּיהּ תַּמָּן וְתִכְסוּן מִן תּוֹרֵיכוֹן וּמִן עָנֵיכוֹן דִּיהַב יְיָ אֱלָהָכוֹן לְכוֹן הֵיכְמָא דְפַקֵּדִית יַתְכוֹן וְתֵיכְלוּן בְּקִירְוֵיכוֹן בְּכָל רִיגוֹג נַפְשֵׁיכוֹן

וטעם וזבחת וגו' כאשר צויתיך על דעת רבותינו (חולין כח) כאשר צויתיך על פה מהלכה למשה מסיני מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה ודע כי שחיטה בלשון הקדש הוא הכרת סימני הצואר ואל תחוש בעבור שאמר וישחטם במדבר (במדבר יד טז) כי היא מליצה שזבח אותם כצאן והנה צוה בקרבנות ושחט ושחטו שהוא בסימני הצואר והנה מתחלה צוה שיהיה כל מה שהם אוכלים שלמים והם שחוטים כמשפט הקרבנות ועתה כשבא להתיר בשר החולין אמר וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך בהיותם קרבנות ותאכל אותם חולין בכל תאות נפשך לומר שיתירם חולין בכל מקום ובלבד שיהיו זבוחין כאשר צוה מתחלה בהיותם כולם קרבנות וזהו פשוטו של מקרא זה על הנכון ושמא רבותינו נתכונו בזה כשאמרו בספרי (ראה לט) כאשר צויתיך מה קדשים בשחיטה אף חולין בשחיטה והנה מצות השחיטה מפורשת בכאן ומבוארת מדברי רבותינו בקבלה:

כאשר צויתיך. מכאן אמרו רבותינו במס' חולין מלמד שנצטווה משה על הקנה ועל הושט ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה ואמר הרב יעקב מקורבי"ל כאשר צויתיך עולה כמו רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה ודוק ותשכח. ד"א אש"ר אלף אחד שי"ן שני' ריש רוב ונוקי המועט באותו ששחיטתו מועט דהיינו בעוף הרי אחד בעוף ושנים בבהמה ורוב קאי אתרויהו:

כי ירחק הפסוק מתחיל ומסיים בכ"ף לומר אע"פ ששחט צריך להכניס בו כף ידו ולבדוק הריאה:

כאשר צויתיך בגימטריא רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה:

כאשר נוטריקון רובו של אחד ככולו:

וזבחת וגו' כאשר צויתיך. ע"ד הפשט, כאשר צויתיך בקרבנות, שהרי לא מצינו בכל התורה צווי שחיטה כי אם בקרבנות שכתוב שם (ויקרא א׳:ה׳) ושחט את בן הבקר.

וע"ד מדרש רז"ל, כאשר צויתיך בסיני על פה מהלכה למשה מסיני, הוא שאמרו מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה.

כי ירחק ממך המקום על אותן שאינן מארץ כנען הכתוב מדבר ואעפ״כ דינם כמשפט שעריך.

וזבחת מבקרך ומצאנך. אמר הקב"ה ישראל אם אין שוחטים אין אוכלים אבל או"ה מה שאין שוחטין אוכלים ואוכלים חיים חייכם שלעוה"ב אתם אוכלים שנשחטין מהבהמות ומה שאין נשחטין מלויתן שנא' בהם א' בא' יגשו ורוח לא יבוא ביניהם:

כאשר צויתיך. ארז"ל שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב א' בעוף ועל רוב שנים בבהמה ואר"י מקרבי"יל דכאשר צויתיך עולה גימ' רוב א' בעוף ורוב ב' בבהמה ד"א נוטרי' כא"שר א' שנים רוב ואוקים המיעוט דאמרן באותו שחיותו מעט דהיינו בעוף הרי א' וב' בבהמה ורוב קאי אתרווייהו:

כאשר צויתיך. תעשה הזביחה. רמז להילכות שחיטה, שהיה דרסה חלדה הגרמה ועיקור. רוב אחד בעוף, ורוב שנים בבהמה:

כי ירחק ממך המקום. ברחוק מקום אתה זובח, ואי אתה זובח בקירוב מקום שלא תשחוט חולין חוץ בעזרה:

וזבחת מבקרך ומצאנך. לימדה תורה דרך ארץ שלא ישחט אדם כל צאנו ובקרו לאכול אלא מקצתו:

כי ירחק וגו׳. בא להתיר מה שנאסר במדבר לאכול זולת זבחי שלמים, והטעים טעם ההתר בנועם דבריו ואמר ״כי ירחק״, לזה אמר ואכלת בשעריך ואין צורך להביאו למקדש. ופרוש ״ירחק״ כל שהוא עומד במקום רחוק, ומצינו שנחלקו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים צג:) בפסוק ״ובדרך רחוקה״, יש אומרים מן המודיעים ולחוץ, ויש אומרים מן פתח ירושלים, ויש אומרים מן פתח העזרה. ואפשר לומר שכל אדם ששוחט בפתח העזרה בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה׳, שאינו יכול לזבוח אלא שלמים לה׳, מתי יבוא לידי מקרא זה ואקימנו.

כי ירחק. אין הכונה ברחוק מקום ממש דא״כ ליושבי ירושלים היה אסור לאכול בשר תאוה. אלא פי׳ ריחוק המעלה שאינך יכול לעמוד בהר ה׳ ולאכול משלחן גבוה:

וזבחת. דוקא לא רשות כמש״כ לעיל ט״ז:

כאשר צויתיך. עד כה דיני שחיטה בקדשים כן תעשה גם בחולין:

ואכלת בשעריך בכל אות נפשך. באיזה אופן שתרצה לא כמו קדשים שהיה ההכרח לאכול בדרך אכילתן. אבל חולין תעשה כמו שלבו חפץ ואין בזה משום בל תשחית מאכלים: