דברים יב, יט

השמר לך. לתן לא תעשה על הדבר:

על אדמתך. אבל בגולה אינך מזהר עליו יותר מעניי ישראל:

אִסְתַּמַר לָךְ דִילְמָא תִשְׁבּוֹק יָת לֵוָאֵי כָּל יוֹמָיךְ עַל אַרְעָךְ

אִסְתַּמָּרוּ לְכוֹן דִּלְמָא תִּימְעָלוּן עַל לֵוָאֵי כָּל יוֹמֵיכוֹן דְּאַתּוּן שָׁרַן עַל אַרְעֲכוֹן

כל ימיך על אדמתך - כל הימים אשר אתה חי על האדמה.

כל ימיך על אדמתך. לפי הפשט נרא' דלהכי נקט על אדמתך לפי כשיבאו לארץ ישראל ויחלקו הארץ ואין ללוי חלק ונחלה וצריך שיתנו עיניהם עליהם:

פן תעזוב את הלוי וסמיך ליה כי ירחיב לומר מתן אדם ירחיב לו:

כל ימיך על אדמתך. דוקא בארץ אבל בחוצה לארץ אינך מוזהר עליו יותר מעניי ישראל.

כל ימיך אף בשמיטין ויובלות.

על אדמתך הואיל ויש לישראל נחלה בארץ וללוי אין נחלה צריך שיתנו עיניהם עליהם בשעה שהם שרויין על אדמתן אבל בגולה לא שכשם שאין ללוי נחלה כך אין לישראל נחלה.

השמר [לך] פן. שני לאוין הן:

פן תעזוב את הלוי. שמשמש במקומ' לפני המקום, ולפיכך עליך לחמול עליו, שתטיב לו בכל דבר בין במעשר בין בצדקה. ובכך תראה ששימוש הק' חביב עליך:

על אדמתיך. פי' רש"י אבל בגולה אינך מוזהר עליו יותר משאר עני ישראל, ונראה לפי שבארץ ישראל יש לישראל נחלה וללוי אין נחלה, צריך שיתנו עיניהם עליו, אבל בגולה כשם שאין לוי נחלה, כך אין לישראל נחלה. אבל בשלהי הוריות מפד' דלוי קודם לישראל להחיותו ולהשבת אבידה:

פן תעזוב את הלוי. בשעה שאתה עולה לירושלים ברגלים לא תעזבנו בביתו בעירו. והרמב״ם סוף הל׳ חגיגה כתב שהמשהה את מעשרו ברגלים ואינו מוציא לשמוח ה״ז בכלל פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך:

[לו] השמר לך, כ"מ שנאמר השמר פן אינו אלא בל"ת (עירובין צ"ו) ובכ"מ בש"ס. ובמ"ש כל ימיך מרבה שמטות ויובלות שאין מעשרות נוהג בהם, וכבר רבה בספרי קרח (ט' נ"ב) מן ועבד הלוי שמטות ויובלות שאין מעשרות נוהג בהם, והתנה רק בהיותך על אדמתך לא בגולה:

ז כמו דפרישית למעלה דכל מקום שנאמר השמר וגו' דק"ל למה לי השמר לך והרי למעלה כתיב והלוי אשר בשעריך ואם כן למה ליה למכתב בו שני פעמים ומתרץ ליתן לא תעשה על הדבר ר"ל על הדבר האמור לעיל והלוי אשר וגו' וזהו שנקט על הדבר:

ח והטעם לפי שבארץ ישראל יש לישראל נחלות וללוי אין נחלות ולכך צריכים שיתנו עיניהם עליו אבל בגולה אין לישראל נחלה כמו שאין ללוי נחלה: