דברים יב, טז

רק הדם לא תאכלו. אף על פי שאמרתי שאין לך בו זריקת דם במזבח, לא תאכלנו:

תשפכנו כמים. לומר לך שאין צריך כסוי דבר אחר הרי הוא כמים להכשיר את הזרעים:

לְחוֹד דְמָא לָא תֵיכְלוּן עַל אַרְעָא תִשְׁדִנֵהּ כְּמַיָא

לְחוֹד בְּאַדְמָא הֲווֹ זְהִירִין עַל אַרְעָא תֵּישְׁדוּנֵיהּ הֵי כְּמוֹי

רק הדם לא תאכלו אעפ״י שע״י פדיון אני מתיר לך הבשר שהיתה אסורה מתחלה הדם אין אני מתיר לך, והוא הדין לחלב שאינו מותר אלא נקט ליה דם משום דאית ביה מילי אחריני שהדם נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאים בין טהורים וחלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד פרק כל הבשר.

רק הדם לא תאכלו. אעפ"י שאני מתיר לך הבשר שהיית' אסורה לך מתחילה על ידי פדיון, הדם איני מתיר לך, שזהו איסורו איסור עולם ולא בא איסורו מחמת הקדושה שנפדית:

על הארץ תשפכנו כמים. לפי שהקישן לצבי ואיל שדמם טעון כיסוי, הייתה סבור שאף אילו דמן טעון כיסוי ת"ל על הארץ תשפכנו כמים. לומ' שמכשיר פירות כמים. וגם למדנו שדם קדשים אינו מכשיר, דדם הנשפך כמים מכשיר ושאינו נשפך כמים אינו מכשיר:

רק הדם וגו׳. בזה שוה א״י לבמדבר דדם אסור:

על הארץ תשפכנו כמים. מאותו טעם שנתפרש בפ׳ אחרי משום שהוא ראוי לגבוה. ה״נ בא״י אע״ג שאפשר לאכול חולין מכ״מ מיקרי חלק הראוי לגבוה ע״כ ראוי לשפכו כמים ולא לאכלו:

[כח] רק הדם לא תאכלו, כבר אמר בספרא ויקרא (סי' קפ"ט) וז"ל ר' יהודה אומר וכו' יכול אף דם פסולי המוקדשים יהיו חייבים עליהם בשני לאוין ת"ל רק הדם ל"ת אין בו אלא אזהרה א', מתוך שיצא הבכור מכלל פסולי המוקדשין יכול יהיו חייבים על דמו משום שני לאוין ת"ל רק את דמו ל"ת אין בו אלא אזהרה א', ובארתי שם שר' יהודה בעל המאמר שם לשטתו שס"ל שבדם של מוקדשים עובר בשני לאוין, וכן ברייתא זו כר' יהודה ורש"י בפי' החומש שפי' טעם אחר בזה הוא לרבנן עיי"ש:

[כט] על הארץ תשפכנו כמים, זה כתוב ג"פ לג' דרושים, מ"ש פה כמים מלמד שדם פסולי המוקדשים מותר בהנאה סד"א הואיל דאסורים בגיזה ועבודה דמן ליבעי קבורה כמ"ש בחולין (דף ל"ו), ומ"ש שנית בבשר תאוה כמים מלמד שמכשיר את הזרעים שתחלה כשהיו אסורים בבשר תאוה לא היה הדם מכשיר דדם קדשים אינו מכשיר כמ"ש בפסחים (דף ט"ז) ובכ"מ, ומ"ש שלישית כמים גבי בכור למד שאין טעון כשוי וכמ"ש בחולין (דף פ"ד) א"ל יעקב מינאה לרבא אימא בהמה בכלל חיה לכסוי א"ל עליך א"ק על הארץ תשפכנו כמים:

ש פירוש והיה עולה על הדעת שלא נאסר הדם אלא כדי שיהא נזרק על גבי המזבח קא משמע לן ויש לתמוה למה לי להאי קרא תיפוק ליה מפרשת אחרי מות דכתיב אשר יאכל כל דם וגו' שבא ללמד אפילו דם חולין וכפירש"י שם ושמא יש לומר כתיב בהאי וכתיב בהאי וכו' כן כתב הרא"ם וכן תירץ לעיל בפרשת אחרי מות ונראה לי דאי מהתם הוה אמינא כיון שהיו תמימים והיה דמם ראוי לגבי מזבח בשעת שחיטה אף שהם חולין משום הכי אסרה רחמנא מה שאין כן בפסולי המוקדשים משום הכי איצטריך קרא לאוסרו ועיין לעיל בפרשת אחרי מות מה שכתבתי:

ת לפי שמדמה אותו לצבי ואיל הוה אמינא מה צבי ואיל צריכין כסוי אף בהמה זו צריכה כסוי לכך צריך למכתב תשפכנו כמים כלומר שאין צריך כסוי. הרא"ם. עוד יש לומר דהוה אמינא דכל בהמה דמה חייב בכסוי דהא בהמה בכלל חיה היא ודם חיה צריך כסוי הוא הדין בהמה קא משמע לן על הארץ תשפכנו כמים מה מים אין צריך כסוי אף דם פסולי המוקדשים ומינה ילפינן לכל בהמה שאין דמה צריך כסוי וכן הוא בהדיא בפרק כסוי הדם (דף עד) עיין שם:

א דלטעם ראשון קשה מים למה לי לא לכתוב אלא על הארץ תשפכנו ותו לא וממילא ידענו דלא בעי כסוי*) משום הכי צריך טעם אחר ואי לטעם אחרון לחודיה התם גבי הכשר זרעים היה לו לכתוב משום הכי צריכין אנו גם לטעם ראשון: