בראשית ח, טז

אתה ואשתך וגו'. איש ואשתו, כאן התיר להם תשמיש המטה:

פּוּק מִן תֵּבוֹתָא אַתְּ וְאִתְּתָךְ וּבְנָךְ וּנְשֵׁי בְנָיךְ עִמָךְ

פּוּק מִן תֵּיבוּתָא אַנְתְּ וְאִנְתְּתָךְ וּבְנָךְ וּנְשֵׁי בְנָךְ עִמָךְ

צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך. כאן הותר להם התשמיש שנאסר להם בתיבה, שהרי כתוב בכניסתם לתיבה ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך, האנשים לבד והנשים לבד.

ובמדרש שלשה שמשו בתיבה, ואלו הן עורב כלב חם, ושלשתם נענשו עורב רק (מזריע מן הפה, סנהדרין ק"ח), כלב נקשר, חם לקה בעורו.

צא מן התבה אתה ואשתך. והוא לא עשה כן אלא ויצא נח ובניו. פליגי ביה רבי יהודה ורבי נחמיה, חד אמר לפי שעבר על ציווי תשמיש נתבזה ונסתרס מדה כנגד מדה, וחד אמר לפי שהוסיף על ציווי זכה הוא ובניו לדבר כדכתיב ויאמר אלקים אל נח ואל בניו לאמר.

צא מן התבה אתה ואשתך וגו׳. נתכון להתיר לו דבר שאסר לו בעת כניסתו לתבה, וגם בשאר מיני נבראים צוה ה׳ להם ושרצו ורבו. ודקדק לומר צא וגו׳ ואחר כך הזכיר יחוד הזכרים והנקבות, לומר שכל עוד שהם בתבה, הגם ששלמו ימי הצרה, הם באסור הזווג עד אחר יציאה. וכן תמצא שאמר הכתוב אחר זה: ״ויצא נח ובניו ואשתו״ וגו׳ – זכרים לבד ונקבות לבד עד זמן היציאה, שדיק דברי ה׳ כמו שדיקנו. גם ממוצא דבר אתה יודע כי שמרו מצות ה׳ והיו פרושים מנשותיהם כדבר מלך כל זמן היותם בתבה עד שיצאו, והוא אמרו ויצא נח ובניו הרי זה מורה באצבע שעד זמן היציאה הם פרושים, ועין מה שכתבנו בפסוק (בראשית ט:ז) ״ואתם פרו ורבו״:

צא מן התיבה אתה ואשתך. ובכניסתם הזכיר הזכרים לבד והנקבות לבד היינו כדי שלא יפרו וירבו בתיבה, דאל״כ יש לחוש שיראו מהם כל שאר הבעלי חיים ויפרו וירבו בתיבה ואז לא תכיל אותם התיבה כי לא נעשית כ״א בשעור לכל הנכנסים בה, ואת״ל שגם הנכנסים שמה עמדו בנס מ״מ למה יעשה הקב״ה נס ללא צורך בפרט לאותם שאין מצטערים בזמן שכל העולם שרוי בצער.

ומה שנאמר גם ביציאה, ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אע״פ שהתיר הקב״ה לנח המשגל מ״מ לא קבל עליו כי אמר פן יוסיפו לחטוא ויבואו מי המבול וישטפום ולמה זה יוליד לריק ולבהלה, עד אשר נשבע ה' שלא להביא עוד מי המבול אז נאמר פרו ורבו וגו' ורצה נח להקריב תחלה קרבן קודם שיתעסק בפריה ורביה וכפי הפשט נוכל לומר שבביאת נח אל התיבה נאסר לו אפילו היחוד עם אשתו כי לכך נאמר ובאת אל התיבה אתה ובניך וגו'. וביציאה לא התיר לו עדיין המשגל כ״א היחוד לבד הותר לו כי זה המובן ממאמר צא מן התיבה אתה ואשתך ואחר שלא הותר לו המשגל כ״א היחוד לבד ע״כ הוסיף נח משלו ואסר על עצמו גם היחוד ויצא מן התיבה נח ובניו עד שנאמר לו בפירוש פרו ורבו אז הותרה לו הכל.

אתך. וכן בסמוך היצא אתך. ללמדו שיעכבם אצלו איזה שעות והיינו משום דנדרשו לברכה. ויותר טוב שיהיו סמוכים להמברך ולמקום הברכה כמש״כ להלן ט׳ י׳:

צא מן התבה. ספר שנח לא יצא מעצמו אע"פ שראה שיבשה הארץ, וזה מפני שכניסתו אל התיבה לא היתה הצלה טבעיית, שבדרך הטבע היתה התיבה נשברת בהליכתה על גלים ומשברים סוערים בזעף בלא נס ותורן ומשוטים, רק שנשמרה בנס, והלא היה יכול להצילו בדרך יותר קרוב לטבע שיושיבהו על אי מיוחד ששם לא ירד המבול וכדומה, וע"כ שהיה זה אחד ממחשבות השם הכמוסים. שאחר שהי' הגזרה לשחת כל הארץ ויושביה ונח בכלל, הוצרך לשומו על פני המים שעליהם לא נגזר גזרה, ולכן צוה לו שיכנס עם ביתו ז' ימים קודם כדי שיקבע שם דירת קבע קודם התחלת המבול ולא יחשב מיושבי הארץ עוד רק מהחיים על המים שלא נגזרה גזרה על דגי הים, ובאשר לא ידע נח הזמן שנקבע להארץ שתהיה שממה לא יכול לצאת אל הארץ עד שהודיעהו ה' ששם קץ לחושך והארץ נתן לבני אדם בל תהי עוד שממה. וז"ש במדרש הה"ד אם רוח המושל יעלה עליך מקומך אל תנח מדבר בנח אמר כשם שלא נכנסתי אלא ברשות כך לא אצא אלא ברשות. ד"א כתיב לכל זמן ועת לכל חפץ זמן היה לו לנח שיכנס בתיבה שנאמר בא אתה וכל ביתך אל התיבה וזמן היה לו שיצא ממנה שנאמר צא מן התיבה. מ"ש זמן היה לו וכו' מכוון לדברינו שע"י שהיה לו זמן מתי יכנס שהיה שבעה ימים קודם, ידע שהוכרח להתפרד מיושבי היבשה שאם היה ביבשה היה הגזירה גם עליו, ולכן הוצרך להמתין עד שהודיע לו שנבטלה הגזרה. וכבר אמרו שמשפט רשעים י"ב חדש והיה מוכרח להיות בתיבה לכלא פשעו ולהתם חטאתו מה שלא הוכיח את בני דורו. ומ"ש כשם שלא נכנסתי אלא ברשות ר"ל שכן בכל מצות ה' יאריך זמן המצוה עד שיאמר לו צווי בהפך, כמ"ש על מ"ש שובו לכם לאהליכם להתיר תשמיש, שאל"כ היה האיסור חל לעולם, ולכן אמר לו ג"כ אתה ואשתך להתיר לו להיות ביחד עם אשתו שנאסר לו תחלה כמ"ש אתה ובניך כמ"ש חז"ל: