בראשית ז, כד

וּתְקִיפוּ מַיָּא עַל אַרְעָא מְאָה וְחַמְשִׁין יוֹמִין

וּתְקִיפוּ מַיָא עַל אַרְעָא מְאָה וְחַמְשִׁין יוֹמִין

ויגברו המים חמשים ומאת יום. בעבור שנבקעו המעינות גם הי' גשם יורד יום אחד ופוסק יום אחד כי פירוש אנכי ממטיר תמיד בלי הפסקה והעד שאמר ויכלא הגשם:

ויגברו כו' חמשים ומאת יום. מיום התחלת הגשם גברו עד תום חמשים ומאת יום. מתחלת הגשם שהיה בי"ז לחודש השני ושלמו בי"ז לחודש השביעי שהיו הק"נ יום ה' חדשים שלמים ואז נחה התיבה שלא היה שום תגבורת דוחה כי אמנם מיום התחלת הגשם התחיל התגבורת מלמטה כאמרו נבקעו כל מעינות תהום רבה אמנם לא התחילה התיבה ללכת על פני המים עד שהיו המים כ"כ גבוהים שהתיבה רמה מעל הארץ וכאשר שלמו ימי הגשם היה תגבורת מלמטה בלבד נמשך עד מלאת ק"נ יום ואז בנוח התגבורת הדוחה את התיבה נחה התיבה:

[ב"ספר ההבחנה" וב"תשובה לענן" כבר השבתי באריכות למביאים ראיה מפרשת "ותנח התבה" (לדעתם) שאם אין הירח נראה מונים את החודש שלושים יום. ומן הראוי שאזכיר גם כאן מקצת מדבריהם ומהתשובות עליהם. ובנוגע לשיטתם שקביעת המועדים היא לפי הראיה, כבר הזכרנו חלק מזה קודם ועוד נזכיר חלק אחר בקשר לפרשת החדש הזה. וכדי להביא ראיה לכך שאם לא נראתה הלבנה מונים ל' יום (אמרו): היות ונח לא ראה את הלבנה בחמשת החדשים (של המבול) עשה את כל אחד מהם שלושים יום. וכך הגיע המספר עד לק"נ יום. כי הגשם התחיל לרדת בי"ז לחדש השני והתבה נחה בי"ז לחדש השביעי, הרי חמשה חדשים שהם ק"נ יום שבסופם חסרו המים. כי לא נמצא סיבה אחרת לכך שנחה התבה אלא חסרון המים. ואין לך ק"נ יום לחמשה חדשים אלא לפי השיטה של קידוש החדש לפי הראיה. וכאשר התבוננתי בדבריהם מצאתי שהם בטלים מכל הבחינות. ומן הראוי להציג כאן את עשר הטענות העיקריות נגדם.

א. אין להם הוכחה על כך שהשמים היו מעוננים כל חמשת החדשים והוכחתם ההכרחית היא רק על חדש אחד שבתוך ארבעים יום (הראשונים), וזוהי התשובה הראשונה. ב. אין להם ראיה על כך שהחשבון (של חמשת החדשים) של נח הוא, ואפשר שאינו אלא חשבונו של השי"ת שאמר למשה: ביום פלוני היה כך וביום פלוני היה כך]. ואפילו אם נמשך העינון כל הזמן [הרי אין דבר מכוסה מה'], לא הירח ולא שום דבר אחר. ג. הם קבעו שביום המאה וחמשים נחה התבה, אבל אין להם ראיה (שהארבעים) הנזכרים קודם הם בכלל הק"נ, ומה יעשו [אם היה הכל ביחד ק"ץ יום]. ד. הם טענו שלא נחה התבה אלא משום שהסרו המים, אבל אפשר שנחה (משום שנתקלה) בדבר מה, כמו שבארנו. ה. הם אומרים שחמשה חדשים של ק"נ יום אפשריים רק לפי שיטת הראיה, אבל אנו מוצאים (שהם אפשריים) גם בשיטת החשבון, אם היתה השנה ההיא מעוברת (וחשון וכסלו) שניהם מלאים. וכשאנו מתחילים למנות מי"ז במרחשון יהיה בס"ה י"ד ממרחשון, כסלו ל', טבת כ"ט, שבט ל', אדר ראשון ל' ומאדר שני י"ז שהם ק"נ יום בדיוק. ו. הרי מנין הכתוב כאן הוא לימי נח וידוע שחיי בני אדם נמנים לפי שנות השמש, כימיהם של כל הדברים הגדלים כגון העצים וזולתם. ז. הרי אפשר שכל התאריכים שמלפני מתן המועדים לבני ישראל הם כפי שנות השמש. ח. יתכן ש"ותנח התבה בחדש השביעי" [הוא שביעי למבול ולא שביעי לשנה] כשם שאנו מוצאים שקבעו תאריך [להתחלת מקרה מסוים], כגון: וימת חנניה הנביא [בשנה ההיא בחדש השביעי] והוא מזמן נבואת ירמיהו, שאם הוא [בחדש השביעי] של השנה, הרי בתשרי נכנסת כבר שנה [אחרת. ט. אין] זה רגיל שיהיו חמשה חדשים של ל' ל', שהרי כשנראה הירח אחרי זה, יצטרך שיהיה חדש או שני חדשים של כ"ח יום. י. [אם יטען מישהו שמהלך הירח נמשך] אחרי החשבון של נח כדי שלא תהיה סתירה ביניהם, הרי הוא כטוען שקרה מופת מפליא. (וטענה כזאת) אינה מתקיימת אלא בראיה מכתוב מפורש. ודברים אלו [מספיקים בענין הזה].

ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום דיבר הכתוב אחר מחשבתו של נח כאילו לא נתמעטו המים עד שנחה התיבה על הרי אררט אך האמת הם התחילו לחסור מכ״ח בסיון שפסקו בו הגשמים כמו שמסדר והולך ויכלא הגשם מן השמים מיד וישבו המים מעל הארץ וגו׳ ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום משהתחיל המבול שהוא מי״ז באייר עד י״ז בתשרי אז חסרו המים כ״כ שנחה התיבה, מיד ותנח התבה בחדש תשרי בי״ז יום לחדש וגו', בעשירי הוא טבת באחד לחדש נראו ראשי ההרים, ויהי מקץ ארבעים יום שנראו ראשי ההרים שהוא עשתי עשר בשבט ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה, וישלח את הערב לאחר שבעת ימים כמו שפירש״י שהוא י״ח בשבט, וישלח את היונה ויחל עוד שבעת ימים, ויסף שלח את היונה והוא כ״ה בשבט, וייחל עוד שבעת ימים שהם ב׳ באדר, וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו, ועמד בתיבה כ״ח ימים עד א׳ בניסן שנאמר ויהי באחת ושש מאות שנה בניסן באחד לחדש חרבו המים ויסר, מכסה התבה וירא והנה חרבו המים מעל פני האדמה. אך עדיין היתה טיט ורפש ואינה ראויה לדריסת רגל עד כ״ז באייר כדכתיב ובחדש השני בכ״ז יום לחדש יבשה הארץ.

ויגברו המים על הארץ חמשים וק' יום. כלו' כך עמדו בתגבורות שלהם שלא ניכר חסרונם אבל סוף ק"נ נחה ואז ניכר החסרון שמי"ז בחדש השני שהוא אייר עד י"ז בחדש הז' שהוא תשרי שנחה התיבה הם ה' חדשים מלאים ושוב לא ניכר חסרונם עד חודש העשירי שהוא טבת באחד לחדש שנראו ראשי ההרים, ולפי הפשט מיד שפסקו הגשמים התחילו המים דכתיב ויסכרו מעיינות תהום וארובות השמים ויכלא הגשם מן השמים וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב ויחסרו המים אלמא מיד שכלה הגשם התחילו לשוב ולחסור:

ויגברו המים. באמת אחר ארבעים יום התחילו המים לחסר כמו שיבאר רק שלא נכר חסרונם עד סוף הק"ן יום שנחה התיבה, שכ"ז ששטה התיבה על פני המים וכל ההרים היו מכוסים לא היה שום היכר אם המים מתרבים או מתמעטים, שמ"ש תחלה ויגברו המים, זה היה נכר ע"י ההרים שלא היו מכוסים עדיין ועל ידם נכר תוספת המים בכל יום, אבל אחר שנתכסו ההרים והתיבה לא נחה לא נכר שום חסרון, וכ"ז נקרא תגבורת המים, שפעל גבר הוא שם המצטרף שיתגבר על החלש ממנו, ופה ר"ל שיסוד המים גבר על יסוד העפר והקיף וכסה אותו וזה היה עד סוף הק"ן יום, שמה שנחסרו המים בכל יום לא היה נכר, וכבר בארתי באילת השחר (כלל ח') שיש פעלים רבים שמשמשים לפעמים הוית הדבר ולפעמים על המשכתו, כמו קם עמד חיה היה, וכן פעל גבר יציין לפעמים העת של התחלת הגבורה ולפעמים על המשכת הגבורה והתמדתה, ופה ר"ל שתגבורת המים מה שנצחו את הארץ שהיתה מכוסה מהם נמשך ק"ן יום: