בראשית ז, כא

וּמִית כָּל בִּשְׂרָא דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא בְּעוֹפָא וּבִבְעִירָא וּבְחַיְתָא וּבְכָל רִחֲשָׁא דְּרָחֵשׁ עַל אַרְעָא וְכֹל אֱנָשָׁא

וְאִתְחַמְסִי כָּל בִּשְרָא דִרְחֵישׁ עַל אַרְעָא בְּעוֹפָא וּבִבְעִירָא וּבְחַיְתָא וּבְכָל רִיחֲשָׁא דְרָחֵישׁ עַל אַרְעָא וְכָל בְּנֵי נְשָׁא

ופי' ויגוע. וכבר גוע ורבים בתורה כמו ואתחנן וכן וימטר עליהם מן על פי' האמת.

ומלת ויגוע מיתה ובפי' ויגוע וימת אבאר לך זה. והנה ברור לך שמלת רמש כלל לעוף ולבהמה ולחיה ולשרץ שהוא דק ולאדם. ויתכן להיות כל אשר נשמת רוח חיים באפיו שב אל האדם כי לא מצאנו נשמה חוץ מנשמת האדם. ורבים אמרו שנקרא' כן בעבור שהוא מן השמים ואם הם שני שרשים ימצא כמוהו:

וכל האדם תיבת אדם סתם שבכל המקרא כוללת אנשים ונשים וטף. וא״ת איך נענשו דור המבול מאחר שלא נצטוו על המצות. וי״ל יש כמה מצות שחייבים בני אדם לשמרן מכח סברת הדעת אעפ״י שלא נצטוו ולפיכך נענשו, כמו קין שנענש על שפיכות דמים אעפ״י שלא נצטוה על כך. או שמא על הגזל עצמו נצטוו.

וכל האדם מפני מה כתיב אדם בסוף מפני שהוא מת בקושי יותר מן הבהמה ומן השרץ אבל כשנמוחו כתיב אדם תחלה שנאמר וימח כל היקום לפי שכיון שהוא מת:

ויגוע כל בשר. כאן משמעות גויעה שמתו בגויעה שלא בחולי אלא שנחנקו במים. ומונה את הברואים בסדר שמתו תחלה לפי טבעם. העוף מת תחלה במים. ואח״כ הבהמה והחיה וכולם מתו קודם האדם:

ויגוע. עתה יספר השינויים שנעשו בארבעים יום אלה בבע"ח, תחלה ויגוע כל בשר שיצאו נפשותיהם שהיא הגויעה, וסדר בזה עוף בהמה חיה שרץ אדם, כי העוף לחלישותו גוע תחלה ע"י השטף הבא מלמעלה, ואח"כ מתו גם הבהמות, ואח"כ גם החיות, שיש מהם שמגורתם במערות צורים בראשי ההרים ששם מצאו סתר בין נגד הגשם שבא מלמעלה בין נגד שטיפת התהום, כי כשבאו המים עד ראשי ההרים גועו גם המה, אח"כ מתו השרצים שבתוכם ימצאו מינים רבים החיים במים וביבשה והם האריכו ימים יותר, ואח"כ מת האדם, כי אין ספק שהאדם שהוא בעל תחבולות יותר מכולם עלה על ראשי ההרים והשתגב בצורים ומעונות עד שנמצאו יחידים נמלטים, או שעברו בספינות על פני ימים, אולם אחרי שעלו המים ט"ו אמה ממעל לראשי ההרים פסקו כל התחבולות שהגם שעלו לעצים הגבוהים שעל ראשי ההרים נהרגו מן השטף והספינות נשברו בלב ימים וספו תמו מאין מחיה עד שגם מין האדם גוע ואיננו: