בראשית מט, ד

פחז כמים. הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך, כמים הללו הממהרים למרוצתם, לכך

אל תותר. אל תרבה לטל כל היתרות הללו שהיו ראויות לך ומהו הפחז אשר פחזת.

כי עלית משכבי אביך אז חללת. אותו שעלה על יצועי, שם שכינה שהיה דרכה להיות עולה על יצועי:

פחז. שם דבר הוא לפיכך טעמו למעלה וכלו נקוד פת"ח, ואלו היה לשון עבר היה נקוד חציו קמ"ץ וחציו פת"ח וטעמו למטה:

יצועי. לשון משכב על שם שמציעים אותו על ידי לבדין וסדינין, והרבה דומים לו (תהלים קלב ג) אם אעלה על ערש יצועי, (תהלים סג ז) אם זכרתיך על יצועי:

עַל דַאֲזַלְתָּא לָקֳבֵל אַפָּיךְ הָא כְמַיָּא בְּרַם לָא אַהֲנֵיתָא חוֹלָק יַתִּיר לָא תִסַּב אֲרֵי סְלֶקְתָּא בֵּית מִשְׁכָּבֵי אָבוּךְ בְּכֵן אֲחֶלְתָּא לְשִׁוּוּיִי בְּרִי סְלֶקְתָּא

מְדַמִינָא לָךְ לְגִינָא קַלִילָא דְעָלוּן לְגַוָוהּ נַחֲלִין מוֹחִין מִתְגַבְּרִין וְלָא יְכִילַת לְמִסוֹבְלָא יְהוֹן וְאִסְתְּחִיפַת כֵּן אִיתְרָעַת רְאוּבֵן בְּרִי דִי חַטְיַת לָא תוֹסִיף וְעַל דִי חַטְיַת יִשְׁתְּבֵיק לָךְ אֲרוּם אִתְחַשֵׁב לָךְ כְּאִילוּ עָלְתָה לְאִיתָא דְשַׁמֵשׁ עִמָהּ אָבוּךְ בְּעִידַן דְבַלְבֵּילְתָּא שִׁווּיִי דִסְלֵיקַת עֲלָהּ

מְדַמֵי אֲנָא לָךְ בְּרִי רְאוּבֵן לְגַנָא זְעֵירָא דְעָלוּן לְגַוָוהּ נַחֲלִין שַׁטְפִין דְלָא יְכִלַת לְסוֹבְרָא יַתְהוֹן וְאִתְרְעַת מִן קֳדָמֵיהוֹן כֵּן אִתְרְעַת רְאוּבֵן בְּרִי בְּעוֹבָדָךְ טַבְיָא דְחַטְיַית לָא תוֹסִיף לְמֵיחְטִי וְעַל דְחַטְיַית יִשְׁתְּבֵק לָךְ:

פחז כמים אל תותר פחז שם דבר מן אנשים רקים ופוחזים (שופטים ט ד) ריקים ונמהרים קלי הדעת ורבותינו משתמשים בו תדיר (נדרים ט) נסתכלתי בבבואה שלי ופחז יצרי עלי כלומר קפץ יצרי עלי ואמרו עוד (סנהדרין נז) אפיחזיהו הוא דקא מגלי כלומר קלות דעתם עמא פחיזא דאקדמיה פומיה לאודניה עדין בפחזותיכו קימיתו (שבת פח) נמהרים קלי דעת ויתכן שהוא הפוך מן חפזון יאמר שטף הבא כמים אל תותר בו כי עלית משכבי אביך בפחזותיך וקלות דעתך אז חללת אותם כאשר יצועי עלה הפחז שלך שהוא כמים העולים ושוטפים וזה כלשון הכתוב במים הנה ה' מעלה עליהם את מי הנהר העצומים והרבים ועלה על כל אפיקיו והלך על כל גדותיו וחלף ביהודה ושטף ועבר (ישעיה ח ז ח) ורבותינו אמרו (עיין שבת נה) אז חללת יצועי עלה שכינה שדרכה לעלות על יצועי והכתוב אומר (דהי"א ה א) ובחללו יצועי אביו שהיצוע הוא המחולל ואולי יכנה אותו שם ואם בדרך כנוי יתכן שיהיה העולה יעקב עצמו כלשון אם אעלה על ערש יצועי (תהלים קלב ג) ויאמר אז חללת אותי רק דבר בנסתר דרך כבוד וכן ובחללו יצועי אביו כנוי בחללו העולה על יצועי אביו ומן הכתוב הזה כפי פשוטו נראה כמו שפירשתי בסדר וישלח (רמב"ן על בראשית ל״ה:כ״ב) כי ראובן נתכוון לפסול את בלהה מאביו כדי שלא תלד לו עוד בנים וימעיטו בכורתו על כן אמר לו שהוא פחיזות וקלות דעת שיחשוב להרויח ולא יבא לו ממנו יתרון רק הפסד:

פחז. בעבור שפחזת כמים:

אל תותר. לא יהיה לך יתרון. והיה ראוי להיות אל תותר בשורק הוי"ו ואחרים אמרו רק אתה פחזת כמים הנשפכים ולא הותרת כלום, רק על דעתי שלא תמצא מלת אל רק במקום צווי. ואע"פ שנמצא ודרך נתיבה אל מות ואיננו צווי ופי' אל תבקש יתרון אפי' פחז כמים. ויהיה משקל תותר זכור מלחמה אל תוסף, והגאון אמר אפי' דבר רק כמים לא יהי' לך יתרון, ופחז מגזרת אנשים רקים ופוחזים. ואין פוחזים הפוך:

אז חללת. מיום שחללת נסתלק יצועי כאילו אמר עלה מעלי, גם תמצא מלת עלה כרת. כמו אומר אלי אל תעלני בחצי ימי. וזאת הפרשה מפורשת בדברי הימים ובחללו יצועי אביו ואמר על יהודה שהוא הנגיד והבכורה ליוסף. וי"מ ולא להתייחס לבכורה שיהא תחלת המספר מראובן:

כי עלית משכבי אביך - וכן כתוב בדברי הימים: ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל ולא להתייחס לבכורה, כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכורה ליוסף.

יצועי עלה - כלומר, יצועי היתה עולה. הרבה לשון פעל מתפרשים לשון פועל, כמו: נתתי כסף השדה, נותן אני.

אז חללת יצועי עלה. אז חללת כבוד אביך או כבוד שכינה שכבר עלה על יצועי וכנגד זה יחולל כבודך ולא יהיה במדרגתו הראשונה:

כי עלית משכבי אביך. עלית משכבו ואימתי בשעת דודאים שנאמר שם לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך:

חללת יצועי עלה. תהא מרוחק עד שיבא משה עליו השלום שנאמר בו ומשה עלה והוא יקרבך שנאמר יחי ראובן ואל ימות. ד"א אז חללת יצועי עלה חללת יצועי שנתעלה יותר משל אבותי שבהן היה פסול ובמטתי לא נמצא פסול ואתה חללתו ד"א חללת יצועי עלה חללת אותו שעלה על יצועי דהיינו אביך זה וכמו שאמר משכבי אביך כמספר על אחר, כך אמר יצועי עלה כמספר על אחר:

כי עלית משכבי אביך. באר בכאן כי מה שכתוב וישכב את בלהה אין הכונה שכיבה ממש אלא שבלבל יצועי אביו כמדרש רבותינו ז"ל. וזהו שלא תפש אותו כי אם על העליה. אז חללת מי שעלה על יצועי. ובאור הכתוב כשעלית משכבי אביך אז חללת אביך עליון שעלה על יצועי זו שכינה שדרכו לעלות על יצועי ולכך הזכיר משכבי לשון רבים ודרשו רז"ל בפרק במה בהמה יוצאה אחרים אומרים שתי מצעות בלבל אחת של אביו ואחת של שכינה שנאמר כי עלית משכבי אביך. והוצרכו אחרים לומר כן לפי שהשכינה מצויה תמיד עמו ולא תפרד ממחשבתו לעולם. וכמו שדרשו רז"ל (בראשית ל׳:ט״ז) וישכב עמה בלילה הוא. לא אמר ההוא אלא הוא מלמד שהקב"ה סייעו באותו מעשה. ומכאן אתה למד שכל המכבד את אביו מכבד הש"י וכל המבזה כבוד אביו הרי זה מחלל את השם. וזהו שהזכיר כאן חללת שהרי כבוד אביו ואם ומוראם שקלם הכתוב בכבודו של מקום ומוראו. וכמו שדרשו רז"ל ג' שותפין יש בו באדם הקב"ה ואביו ואמו, וכשאדם מכבד אביו ואמו אמר הקב"ה מעלה אני עליכם כאלו דרתי ביניכם וכבדתוני.

ובמדרש אז חללת יצועי עלה. אמר לו יעקב בני אין לך רפואה עד שיבא מי שכתוב בו (שמות י״ט:ג׳) ומשה עלה אל האלהים. וכיון שבא משה ועמד בהר עיבל ומנה שבטו של ראובן תחלה על הקללות ופתח פיו שבטו של ראובן ואמר ארור שוכב עם אשת אביו ידעו כל ישראל שהיה ראובן זכאי עד כאן.

וצריך שתשכיל כי ראובן ירמוז למדת הדין שלמטה וכבר הזכרתי זה בלידת השבטים ושם כתבתי מה שנרמז בשמו של כל אחד ואחד. וזהו לשון כחי וראשית אוני. וכן פחז כמים לשון חפזון כשטף מים.

כי עלית כאשר עלית משכבי אביך, מיד חללת יצועי עלה מאותו יום שחללת משכבי נסתלק יצועי שמאותו יום ואילך לא שכב יעקב עם בלהה. עלה נסתלק, כמו אל תעלני בחצי ימי. ד״א חללת אותו שעלה על יצועי דהיינו אתה בעצמך, שבאותה שעה ירדת מקדושתך ונעשית חול ואבדה ממך הבכורה והמלכות, וכן הוא אומר ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף. יצועי עלה י״מ שהיה אומר זה לשבטים כלומר אל תתמהו אם אני מדבר אליו קשות שהרי הוא העוה מאד כי עלה על יצועי.

פחז כמים אל תותר. כלו' נחפז היתרון לימשך ולהיות נגר מעליך כמים שנגרים ונמשכים לשון (שמואל א כ״ג:כ״ו) ויהי דוד נחפז ללכת והתיבה הפוכה כמו שמלה שלמה:

אל תותר. אל תקח יתרון על אחיך כל אל שבמקרא לשון בקשה או לשון אזהרה כמו (לעיל י"ט) אל נא אחי תרעו, (תהילים כ״ז:י״ב) אל תתנינו בנפש צרה וכאלה רבים, ולשון אזהרה כמו (אסתר ד׳:י״ג) אל תדמי בנפשך וכו' (ויקרא כ״ה:ל״ו) אל תקח מאתו נשך וכן רבים כמו שאמרו רבות' כל מקום שנ' השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה וכאן הזהירו שלא ליקח שררה על אחיו. אל תותר כמו אל תט מן יטה, יאמר אל תותר מן יתר כי היתרון נחפז ללכת ממך כמים:

פחז. כמים לשון פעל ורש"י פי' שהוא שם דבר שלפי שכולו פתח ואם היה פעל היה חציו קמץ וחציו פתח ולפי זה יכולני לפר' פחיזה כמו למים היה ליתרון שלך ולפיכך אל תותר והיינו הך:

כי עלית משכבי אביך. כלו' דהא עלית משכבי אביך כי כמו דהא דזה אחד מד' לשונות ולפיכך היה פחיזת יתרונך כמים:

אז. כשעלית על משכבי:

חללת. עשית חולין ומחולל:

יצועי עלה. אותו שעלה על יצועי דהיינו עצמך שבאותו שעה ירדת מקדושתך ונעשית חול ואבדת הבכורה ומלכות ולפי שאמר לשון גנאי כסה דבריו מעט ולא אמר בהדיא חללת עצמך אלא אותו שעלה על יצועי והיינו הך אלא שדבר בלשון כבוד שלא לקרותו חולין בהדיא וי"ל אז חללת יצועי עלה מי שרגיל לעלות על יצועי כלו' אותו. [ואבן עזרא אמר אז חללת עצמך ויצועי עלה כלו' נסתלק ששוב בלא שכתבו עמה הג"ה]:

פחז כמים הפסוק הזה נתן טעם למה אבד כל הג' מעלות באמרו פחז כמים אמר שאבד המלוכה שהמלך צריך מתון ועצה לכל מעשיו לפי שהם כוללים לכל המלכות וחטא קטן בו הוא גדול מאד ואולי לזה נקרא מלך מלשון מלכי ישפר עלך ואתה שפחזת כמים הנגרים בחפזה אל תותר לא יהיה לך יתרון על שאר בני אדם כמלך ובעבור שעלית משכבי אביך אבד הבכורה והטעם שמה ששכב את בלהה היה לפסלה על יעקב שלא יוליד עוד בנים ממנה שימעטו חלק בכורתו ולכן מדה כנגד מדה יאבד כל הבכורה וזהו שאמר כי עלית משכבי אביך ולפי שמצד ששכב את בלהה חלל השכינה מיעקב אמר אז חללת למי שיצועי עלה שהיא השכינה לכן אבד הכהונה שמי שחלל השכינה נשאר חלל והחלל פסול לכהונה שהפוסל פסול וזהו שאמר אז חללת מלשון חללה זהו דעתי בפירוש זה הפסוק לדעת אונקלוס וכתב ר"א הבכור שהוא ראשית און כמו כי הוא ראשית אונו ע"כ. ואומר אני שעם היות שבפסוק ההוא הכוונה בכור בכאן יפורש הטפה הראשונה שאם לא כן מיותר ראשית אוני אחר שאמר בכורי אתה ועוד שהפסיק בין בכורי לראשית אוני עם כחי:

פחז כמים וגו׳. פרוש, אתה פחזת לבלבל יצועי ולא כבשת יצרך, אלא שמהרת כאיש הפוחז ולא עכבת עצמך לנצח ניצוץ הרע שנשרש בך, לזה לא יהיה לך יתרון מכל השלשה יתרונות ונעשה פשוט.

עוד רמז באמרו אל תותר שהפחיזות שנהג לעשות דבר בלתי הגון לא נהג לעשותו בדבר שיש בו יתרון, כי לענין תשובה לא קדם הוא לעשות תשובה, כאמרם זכרונם לברכה (בבא קמא צב.) מי גרם לראובן שיודה – יהודה. והגם שאמרו זכרונם לברכה וזה לשונם: לא היה אדם שפתח בתשובה עד שבא ראובן וכו׳, עד כאן, עם כל זה ודוי לא אמר עד שבא יהודה ואמר ״צדקה ממני״, באותה שעה קפץ ראובן ואמר ״אני בלבלתי מטת אבי״, כך הובא במדרש (תנחומא) שכך קבלה בידם. ולדבריהם אלו יש לנו לומר כי לטעם זה נתנה מלכותו של ראובן ליהודה בעד גמר ההודאה אשר גרמו לראובן להודות. והכהנה שנתנה ללוי נראה כי לא זכה בה אלא באמצעות מעשיו אחר כך, כאמרו (דברים לג:ח) ״לאיש חסידך אשר נסיתו במסה״ וגו׳, ואז הוא שנתנה ללוי הכהנה. ועל כל פנים מימי יעקב נטלו כל המעלות מראובן כאמרו אל תותר, ונתן יעקב שתי מעלות: אחת ליוסף ואחת ליהודה, והשלישית תלויה ועומדת עד שנתנה הקדוש ברוך הוא לראוי לה אשר נסהו וגו׳׃

וכנגד מה שנוגע למעשה בנין שרשו אמר כי עלית וגו׳, פרוש, טעם עשותך כן הוא כי בעת שזרעו ועלה בבטן אמו היה בלבול בעליתו, כי עלה בשני משכבות, לאה ורחל, אחד במעשה ואחד במחשבה, כי במעשה היתה לאה ובמחשבה חשב יעקב כי היא רחל, והוא אמרו משכבי אביך, וזה היה סבה שאז חללת יצועי עלה, כי בחינת הרע תוליד בדמותה, כשם שעלה בבלבול כמו כן בלבל יצועי אביו, ולזה דקדק לומר אז לרמז כי לא על זמן שעלה משכבי אביו הוא אומר שחלל יצועי, כי הם שני זמנים, שזמן שעלה משכב הוא זמן שעלה בבטן אמו וזמן שחלל הוא אחרי כן.

פחז כמים אל תותר. דמים הנשפכין פוחזים לצאת יותר משארי משקאות כדאי׳ בסוכה דמ״ז ב׳ דנקב של יין הי׳ רחב משל מים כדי שיהיו שניהם כלין בב״א. עוד יש בין מים ליין או שארי משקאות. שאם מהפכין הכלי על פיה באיזה משך אזי יצאו המים עד תומו משא״כ שאר מיני משקין נשאר מעט בדופני הכלי. ואמר יעקב כי ראובן הי׳ מבוהל כמים וגם משהה איזה משך במעשה הבהלות עד שלא תותר. וביאר כי עלית משכבי אביך. וברור שלא בעל ראובן ח״ו את בלהה. אלא הא דכתיב וישכב את בלהה היינו שכב באהל שלה כדי שלא יבא יעקב אליה בשביל שהרגיש צער אמו. והנה אע״ג שלא הי׳ עצם החטא גדול כ״כ כמו שאם הי׳ בועל ח״ו. מ״מ בזה הי׳ גרוע. דהבועל בעבירה אינו משהה בעון אלא כמהר צפור אל פח משא״כ כששמרה מאביו הי׳ מוכרח לשכב כל הלילה ולא מצא עוד דעתו כמה מגונה פעולה זו. נמצא עשה בתחלת הענין פחז כמים וגם השהה עד שלא תותר:

כי עלית משכבי אביך. כל העת שהי׳ אפשר לאביך לשכב מש״ה כתיב משכבי בל״ר. היינו כמה שעות שהי׳ בידו לשכב:

אז חללת. בכל מעלה רוחנית שייך לשון חלול. כמו דשייך חלול בכהונה כך שייך חלול בבכורה. והיינו יצועי עלה. המעולה שביצועי והיא הבכורה. והקדים אבינו שני טעמים לדבר שהוא פחז כמים ואל תותר דמשום שהוא פחז כמים אבד יתר שאת שהוא הכבוד דמי שהוא נבהל ופחז אינו שומר כבודו ומי שאינו יכול לשמור כבודו טוב לו שלא יגיע למעלת הכבוד. שלא ישבע חלילה קלון במדת הכבוד שלו. ומשום שהוא אל תותר אבד יתר עז בהנהגת המלוכה דמלך עלול לשגות ולחטוא כמש״כ בס׳ ויקרא ד׳ כ״ב ובס׳ במדבר ט״ו כ״ח. אמנם המרגיש בהעותו ה״ז חוזר בו. אבל מי שעומד ע״ד משך רב הלא טוב לו שלא למלוך:

פחז כמים. אבל ע"י שחפזת כמים השוטפים בחפזון באין מעצור, לכן אל תותר, לא יהיה לך יתרונות אלה, כי עלית וסלקת את משכבי אביך [מלשון סלוק כמו השחר עלה או כעלות גדיש בעתו]. אז חללת את יצועי אשר עלה ונסתלק על ידך, וכבר בארנו בפ' וישלח שהיה ראוי שיעקב יוליד עוד בן ואז היה י"ג שבטים, וע"י בלבל ינוע נשארו רק י"ב שבטים, והגם שיעקב לקח את מנשה ואפרים וחלקם לב' שבטים, נשארו תמיד רק י"ב שבטים, שכ"מ שיחשב מנשה ואפרים לשנים לא נחשב לוי בפ"ע לשבט, כמו בדגלים ובנשיאים ובנחלה וכדומה, עד לעתיד שאז יהיה ללוי חלק בארץ כמ"ש ביחזקאל ואז יהיו י"ג שבטים כמספר אחד, שהוא מעלה עליונה נגד מספר י"ב שהוא למטה במרכבה ומספר י"ג עומד למעלה במלכות שמים:

ז דחלול קאי על השם דשייך לומר חילול על הקב"ה כמו חילול השם, אבל לא שייך לשון חילול על המטה, והמפרשו כך טועה: