בראשית מט, לב

זְבִינֵי חַקְלָא וּמְעַרְתָּא דִי בֵהּ מִן בְּנֵי חִתָּאָהּ

זְבִינֵי חַקְלָא וּמְעַרְתָּא דְבֵיהּ מִן בְּנֵי חִתָּאָה

מאת בני חת אע״פ שאמר כבר מאת עפרון החתי חזר ואמר מבני חת לפי שלא היה עפרון חי באותו הזמן ובשביל שלא היה יוסף בעת המכירה פי׳ לו כל הענין מה יאמר אל היורשים אם ימאנו.

מקנה השדה וגו׳. אחר שרמז להם הקנאת זכות המערה לו לבדו, חזר על פרט אחד שישנו בערעור על המערה, והם בני חת שיכולין לערער מדינא דבר מצרא ויוציאנה מידם.

והגם שכפי הדין אין דין המצר בלוקח מן הגוי, זה דוקא אם המערער ישראל, והטעם כמו שאמרו בש״ס (בבא מציעא קח:) דאמר ליה: אריא אברחי לך ממצרך, אבל במציאות שלפנינו אין טעם זה צודק, והגוים יטענו דין המצר להוציא מיד בני יעקב.

ולערך טענת מצר לא יספיק מה שקבר אברהם ושרה ויצחק ורבקה וכו׳, וכמו שכתב רמב״ם בפרק י״ג מהלכות שכנים שבין בנה בין חפר וקלקל הרי הוא כשליח, ומנכה לו אם קלקל.

לזה אמר מקנה השדה מאת בני חת, באפן שאין להם דין בר מצרא, ועיין מה שכתבתי בפרשת חיי שרה (בראשית כג:ט).

וטעם שלא סדר הכתוב פרט זה סמוך לקניה מעפרון, כי אין קניתו מבני חת בגדר ושעור קניתו מעפרון, כי עפרון הוא בעלים הראשונים שקנה מידו אברהם, ובני חת אינן אלא כת שיש בהם מחוש ערעור מדין בר מצרא, לזה בא דבריהם באחרונה.

מקנה השדה וגו׳ מאת בני חת. הודיעם עוד ע״ד הטעם השני שהיא קנויה גם מאת בני חת. ולולי הסכימו גם המה לעשות בתוכם אחוזת קבר היו יכולים למחות כדאי׳ בב״ב ד״ק במוכר קבר. וא״כ יש כאן עולה אינו נוח להמת להיות קבור בעולה. ואין כל הטעמים אלו כדאי אם יש איזה שמץ עולה וגזל במקום קבורתו. ומש״ה פי׳ מקנה השדה אחר כל הטעמים שאמר. שכל אלו הטעמים לא הי׳ מועיל אלו לא הי׳ המקנה גם מאת בני חת. וכ״ז בא יעקב אבינו לאמר לבניו לדעת דרך קבורת מתים. וע״ז כתיב ויאמר אליהם: