בראשית מט, יד

יששכר חמור גרם. חמור בעל עצמות, סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משאוי כבד:

רבץ בין המשפתים. כחמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית וכשהוא רוצה לנוח רובץ לו בין התחומין בתחומי העירות שמוליך שם פרקמטיא:

יִשָּׂשׂכָר עַתִּיר בְּנִכְסִין וְאַחֲסַנְתֵּהּ בֵּין תְּחוּמַיָּא

יִשָשׁכָר חֲמִיר בְּאוֹרַיְיתָא וְשֵׁבֶט תַּקִיף יְדַע כַּווֹנֵי בְּזִימְנַיָא וְהוּא מַרְבַּע בֵּינֵי תְּחוּמֵי אָחוֹי

יִשָשׁכָר שִׁבְטָא תַּקִיף וּתְחוּמֵיהּ יֶהֱוֵי מְמַצַע בֵּינֵי תְּרֵין תְּחוּמַיָא:

חמר גרם. דמהו לחמור שיש לו עצם כבד והנ' חמור סמוך על כן רובץ:

בין המשפתים. בין המערכות. ויתכן היותו מגזרת ה' תשפות שלום לנו:

יששכר חמור גרם - לא כזבולון שהולך עם עוברי ימים לסחורה, אלא עובד אדמתו יהיה כחמור בעל אברים חזק מצוי.

בין המשפתים - תחומי העיר לחרוש ולעבוד את האדמה, כדכתיב: על כל מים משלחי רגל השור והחמור לחרוש ולזרוע. וכן אמר משה: שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך.

יששכר חמור. בלתי מוכן למלחמה כאמרם אי ספרא לא סייפא:

גרם. חמור בעל עצם חזק ובחזקו רובץ בין המשפתים. כשהוא חונה רובץ בין שתי החבילות הנתונות למשא על שני צדיו על דרך שפיתת שתי קדרות בכירים שלא תמושנה עד שישלים הפועל בהן את כונתו וזה לא יתכן זולתי לחמור חזק מאד שירבץ עם החבילות על גביו וכמו כן יששכר נושא עליו עול תורה ועול דרך ארץ והנהגת מדינות כראוי לחכם שלם במדות ובמושכלות:

יששכר חמור גרם. אתמר במס' נדה חמור גרם לו ליששכר שיולד כי כשבא יעקב מן השדה ושמעה לאה חמורו נוער יצאה לקראתו והביאתו לאהל שלה ובאותו הלילה נתעברה מיששכר:

יששכר חמר גרם קרי ביה חמור גורם ששמעה לאה קול צעקת החמור ויצאה לקראת יעקב והביאתו לאהלה:

בין המשפתים ב' במסורה הכא ואידך למה ישבת בין המשפתים. כמו שהחמור נושא כל המשא כך היה יששכר נושא משאות של ישראל בתורה ורוב סנהדרין היו משל יששכר כתיב הכא רובץ בין המשפתים שהיו מרביצין תורה בישראל בלשכת הגזית שהיתה חציה בקדש וחציה בחול וכתיב התם למה ישבת בין המשפתים שהיתה נחלתו על שפת הים בי [ן ים ליבשה כדמתרגמינן ואחסנתיה בין תחומיא:

יששכר חמור גרם. ע"ד הפשט המשיל שבט יששכר לחמור חזק בעל עצמות שהבשר מועט בו כן היו בני יששכר זכי החומר דלי בשר סובלי עול תורה כחמור שמטעינין אותו למשוי. רובץ בין המשפתים. כחמור הרובץ ומהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית וכשהוא רובץ רובץ בין תחומי העיירות.

רבץ בין המשפתים נחלתו נפלה לו בין תחומי אחיו כמו שמפורש בספר יהושע.

[בין המשפתים בין הגבולים].

יששכר חמור גרם. דרשו ז"ל חמור גרם לו ליששכר כשאמרה לאה אלי תבא כי שכור שכרתיך שמעה לאה החמור נוער כשבא מן השדה מיד ותצא לאה לקראתו:

יששכר חמור גרם. בעל עצמות כמו (צפניה ג׳:ג׳) לא גרמו לבקר חזק לחרוש שדות ולשדד הנשמים שבני יששכר עובדי אדמה היו ולא בעלי סחורה:

בין המשפתים. בין תחומי השדות לשמור שם גנותיו ופרדסיו:

יששכר חמור גרם לפי שהעוסק בתורה צריך ארבעה תנאים. האחד שיהיה לו כח גדול לפי שמתשת כחו של אדם. הב' שיהיה לו ישוב הדעת ולא יהיה לו טורח וצער אלא מנוחה שנאמר לא מעבר לים היא אינה בעוסקים בסחורה. הג' שתהיה הארץ שיושב בה עושה פירות רבות ובזול. הד' שיהיה לו חפץ ללמוד. לראשונה אמר חמור גרם בעל כח. לב' וירא מנוחה כי טוב. לג' ואת הארץ כי נעמה וית ארעא ארי מעבדא פירין. לד' ויט שכמו לסבול ולסבת אלו הד' היה חכם גדול ויהי למס עובד לישראל לספוק להם הוראות של תורה וסדרי עיבורים שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים לדעת מה יעשה ישראל. ואונקלוס תרגם הפסוק במלחמה ויט שכמו לסבול מלחמות עד שיהיו אויביו למס עובד לו. ואז"ל יששכר חמור גרם שכששמעה לאה חמורו של יעקב שהיה בא מן השדה יצאת לקראתו ואמרה אלי תבוא כי שכור שכרתיך בדודאי בני וז"ש יששכר מי גרם אותו החמור. ובמדרש אחר שראובן הלך לשדה וקשר חמורו בחבל לעשב אחד והיה דודאים וראובן לא ידע וכשבא ליטול חמורו מצאו מת והסתכל בסבת מיתתו וראה שעקר החמור הדודאים שכל העוקר אותם מן הארץ מת וא"כ אותו החמור היה סבת הולדת יששכר שהביאם ראובן:

יששכר וגו׳. אמרו חמור גרם פרוש, יציאת אמו על ידי שנער החמור (נדה לא.), זה היה סבה שיששכר רובץ בין המשפתים ואינו מישב תמיד במקומו, והוא טעם שבני תורה שהם ענפי יששכר יסובבו מעיר לעיר, כי המעשה הבלתי נכון יוליד ענפיו, והיא לאה עשתה דבר שהוא למראית העין חוץ מדרך המוסר, גם היוצא ממנה ימצאהו כדרך זה, ואף על פי כן חפצים בעמלה של תורה בנועם.

וירא מנוחה כי טוב. פרוש מנוחה העליונה, ״כי טוב״, פרוש, בהביט ובהתבונן האדם בכל הנאות העולם הזה הנרגשות, כמו שתאמר תאות המאכל והמשתה, אין הערבות של אותו דבר צודק מצד עצמו אלא מצד הגוף אשר הוא כלי ריקם שעומד למלאות, שכן הטביע בו היוצר שלא יוכל להתעכב ריקם כלל. ולזה כאשר יהיה האדם שבע, לא מלבד שלא יקח ערבות למאכל ההוא אשר נכספה וגם כלתה נפשו אליו באותה שעה עצמה קודם שמלא כרסו, אלא שמואס בו כמואס ברע. וזהו שאמר הכתוב (משלי כג:ח): ״פתך אכלת תקיאנה״ – פרוש, הפת של העולם הזה אם אכלת אותו, אחר כך תקיאנו, כי תמאס מהכניסו לתוך פיך. גם בדבר אשר יחשק בו האדם למראית העין ויתאו לבריה נעימה, כאשר יחקר בטיב החקירה יראה שאותו יופי ונעימות אינו אלא מראה היולי, כי בהתבונן האדם בבשר ובעור אשר מהם בנוי כל יופי ותאר באדם, יראה וישכיל בהתבונן בהם כי אין בהם נעימות, ויתמאס בבשר אדם מגשת אליו, ואין הכל אלא דמיון. אבל הטוב האמתי והנעימות הצודק הוא של עולם העליון. ולזה אמר וירא מנוחה כי טוב – פרוש, העולם שנקרא מנוחה שהיא טובה, לשלל הטוב הנדמה בעולם הזה כנזכר, ואת הארץ כי נעמה כפי האמת.

ויט שכמו לסבל צער העולם הזה, ויהי למס פרוש שהיה הוא עצמו מס עובד, פרוש שפנה עצמו לעבוד ה׳, ועשה עצמו כמס הנתן, כן נתן עצמו להיות עובד עבודת הקדש הערבה והנעימה.

עוד ירמוז באמרו ויהי למס עובד, שכל הנבראים יעלו לו מס לפרנסתו ויעבדוהו לבן תורה, וכמו שמצינו ליששכר עצמו שהיה זבולן עובד אותו, וכן בכל דור ודור (בראשית מט:יג).

יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים. כחמור זה שהוא ומשאו קשורים יחד לא יתפרדו, כך קנין התורה דבק ואינו נפרד ממנו ולא כמו קנינו של זבולון שמצד שהוא וביתו וקנינו נפרדים ע״כ הוא בעל תנועה תמיד, או לביתו או לקנינו כי על הרוב הם חוץ ממנו, אבל יששכר תמיד משאו משא דבר ה', והוא רובץ בין המשפתים היינו בין שני גבולים. כי כל הצלחות של הגוף יסובבוהו כמ״ש (משלי ג טז) אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד. ובכל מקום שהוא הולך או עומד תמיד הוא בין שני גבולים, כי הם גדלים עמו והולכים לרגלם, מה שאין כן בהולך בסתם בסחורה שאין שני גבולים אלו דבוקים בו, כי לפעמים הוא הולך במקום סכנה וזה מתנגד לאריכות ימיו וענה בדרך כחו, ולפעמים יתרחק מעושרו כי לא ירד אחריו כבודו, וא״כ על רוב אינו בין המשפתים, אבל העוסק בתורה ורובץ תחת משא דבר ה', תמיד הוא בין המשפתים כאמור.

וירא מנוחה כי טוב. כי אין קנין התורה תלוי בתנועה כמו קנין הממון, כי על הרוב ממרחק יביא לחמו, אבל קנין התורה תלוי בעמל הנפש ומנוחת הגוף, כי מטעם זה נתנה התורה בשבת יום מנוחה, ואת הארץ כי נעמה כי א״י אוירא דמחכים הוא, ויט שכמו לסבול עול תורה. ואע״פ שקנין התורה קודם במעלה לקנין סתם סחורה כי טוב סחרה מכל סחורה, מ״מ הקדים את זבולון ליששכר כ״א אין קמח אין תורה, ואם לא יאכל וישתה איך יהיו אבריו חזקים אף בריאים לטרוח בתורת ה', ע״כ הקדים את זבולון אשר ממרחק יביא לחמו כדי שיוכל יששכר להיות יושב אוהלים, וגם יששכר נותן מחלקו בתורה אל זבולון שמעלה לו מס עובד עבודה ממש וזש״ה ויהי למס עובד.

יששכר חמר גרם. בימי שפוט השופטים בעוד לא הי׳ מלוכה בישראל הי׳ הנימוס אשר כל שבט מפריש איזה סך חיל והוצאותיהם לשמור המדינה ושבט יששכר לא הי׳ מפריש אנשי חיל כדמוכח מהא דבעת המליכו את דוד ובאו מכל שבטי ישראל לאלפים ורבבות ורק משבט יששכר לא באו כ״א מאתים איש יודעי בינה וכל אחיהם על פיהם. והיינו משום שלא היו אנשי מלחמה. ומוכח עוד מדכתיב בס׳ דה״י א׳ ז׳ ולבני יששכר וגו׳ גבורי חיל לתולדותם מספרם בימי דוד וגו׳ ולא כתיב כזה בכל השבטים. והיינו משום שבכל השבטים הי׳ כזה גם לפני מלוך דוד. אבל שבט יששכר לא נמנו להיות גבורי חיל עד שמלך דוד וגזר עליהם להמנות למלחמה. וזהו דבר יעקב יששכר חמור גרם. כעצמות חמור שאינו מסוגל להיות זריז כסוס שוטף במלחמה. אלא רובץ בין המשפתים. יושב במקומו עמל בבית תלמודו. וזהו בין המשפתים. מקום שאינו נקי ומהודר כ״כ שיהא מוכשר לעוסקי בהליכות עולם וכדאי׳ בעירובין דנ״ד א׳ אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת. וא״ד שמסרחת ואוכלת תלמודו מתקיים בידו. (והעיקר כפי׳ א׳ דרש״י. ע״ש. ומה שהקשה רש״י מהא דאי׳ עה״פ ולמשנאי אהבו מות. לק״מ דהתם מיירי בשעה שהת״ח מתהלך בין הבריות. אבל בית תלמודו אינו כן):

יששכר. וטבע יששכר יהיה בהפך שהוא איש אוהב מנוחה ולשבת בארצו, ע"כ המשילו לחמור בעל עצמות, שאין טבעו ללכת למרחקים רק לרבוץ בין המשפתים, וכן יבחר לשכון בארצו, וירבץ בין המשפתים, ר"ל בגבול ארצו שגבל עם זבולון שהיה שכן לו וזבולון הוביל פירות יששכר שהיו גסים וטובים למרחקים לסחורה וחלקו ביניהם עוה"ז והעוה"ב כמ"ש חז"ל. וז"ש,