בראשית מח, א

ויאמר ליוסף. אחד מן המגידים, והרי זה מקרא קצר ויש אומרים אפרים היה רגיל לפני יעקב בתלמוד, וכשחלה יעקב בארץ גושן, הלך אפרים אצל אביו למצרים והגיד לו:

ויקח את שני בניו עמו. כדי שיברכם יעקב לפני מותו:

וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין וַאֲמַר לְיוֹסֵף הָא אֲבוּךְ שְׁכִיב מְרָע וּדְבַר יָת תְּרֵין בְּנוֹהִי עִמֵּהּ יָת מְנַשֶּׁה וְיָת אֶפְרָיִם

וַהֲוָה בָּתַר פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין וְאִיתְאַמַר לְיוֹסֵף לְמֵימַר אָבוּךְ שְׁכִיב מְרַע וּדְבַר יַת תְּרֵין בְּנוֹי עִמֵיהּ יַת מְנַשֶׁה וְיַת אֶפְרָיִם

ויאמר. האומר ליוסף. וכן אשר ילדה אותה ללוי במצרים:

ויאמר ליוסף - אדם אחד אמר וכן ויגד המגיד ליעקב.

ויאמר ליוסף. אז"ל זה אפרים ואומר הרב משה זכר לדבר כי אותיות ויאמר כאותיות אפרים בהתחלף דוא"ו בפ"א דא"ו מתחלפת בפ"א באלפא ביתא דא"ת ב"ש ומשמע שלא היה יוסף רגיל אצל יעקב כמו שמצינו נמי ויקרא לבנו ליוסף ושמעתי מפי הרב ר' שמואל ז"ל הטעם לפי שהיה ירא שישאל לו הענין היאך הורד למצרים ויגיד לו שמכרוהו אחיו ויקללם יעקב ונמצא מחריב את העולם כולו שהרי רחל אמו שקלל שלא מדעת ואמר עם אשר תמצא נתקיימה קללתו ומתה בדרך אפרת הא אם יקללם מדעת לא כל שכן:

ויהי אחרי הדברים האלה מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם עוטש וחיה מחליו, אלא בכל מקום שהיה או בדרך או בשוק והיה עוטש היה נפשו יוצאה, עד שבא יעקב ובקש רחמים על זאת אמר לפני הקב״ה רבונו של עולם אל תקח נפשי ממני עד שאצוה אל ביתי את בני ואת בני בני ונעתר לו, שנאמר ויהי אחרי הדברים האלה וגו', שמעו כל מלכי הארץ רגזו וחלו שלא היה כמוה מיום שנברא העולם לפיכך חייב אדם בשעת עטושו להודות להקב״ה שהפכו ממות לחיים שנאמר עטישותיו תהל אור. פרקי דרבי אליעזר. [ויאמר ליוסף המקרא קצר].

ויאמר ליוסף. מקרא קצר הוא שלא פי' מי האומר וכן ויגד ליעקב ולא פי' מי המגיד:

שני בניו עמו את וגו׳. טעם שלא הספיק באמרו ״שני בניו״ ואני יודע כי הם מנשה ואפרים, או לומר ״מנשה ואפרים״ ואני יודע כי הם בניו הרשומים בפרשת מקץ, גם הפסיק בין הזכרת הבנים והודעת שמם בתיבת ״עמו״, גם אמרו ״את״ שתי פעמים.

אולי כי יודיע הכתוב טעם יוסף בלקיחתם, שהיתה לקחת כל אחד ברכתו בפני עצמו מלבד מה שיגיע אותם בברכת אביהם, והוא אמרו את שני בניו עמו – זה מה שנוגע לחלק שיהיה נוגע להם בברכתו, גם את מנשה שיבורך בפני עצמו, ואת אפרים וגו׳:

או ירצה כי ראויים הם לברכה משני צדדין: לצד שהם בניו, ולצד שכל אחד מהם ראוי לברכה מצד עצמו. ולזה אמר בניו עמו, גם לצד היותם מנשה ואפרים צדיקים. ואמר ״עמו״ להפסיק שלא תבין שמפרש מי הם הבנים, ואמר ״את״ ו״את״ לומר שכל אחד חשוב בפני עצמו:

ויאמר ליוסף. שלח להודיע לו. נמצא שהוא כמו ויאמר יעקב. דהשליח אמר בשם משלחו. וצוהו בזה לבא לענין נחוץ מיוחד אליו:

אל שדי נראה אלי בלוז. שאז כבר היתה רחל מעוברת בבנימין ותיכף כשנסעו משם נולד בנימין ורחל מתה:

ע שפירש ויאמר כמו ויגד, כי על החדשות נופל לשון הגדה ולא לשון אמירה, כי מה שהיה יעקב חולה קודם מיתה היה חידוש בעולם, כי עד שלא בא יעקב לא היה חולשה בעולם (ב"מ פ"ז.), והא דלא כתיב ויגד, כי אצל המגיד לא היה כל כך חידוש כי מסתמא היה המגיד אחד מבני ביתו והיה רגיל אצל יעקב וראה בחליו:

פ ולפי זה אין זה מקרא קצר, (רא"ם). ונראה לי שראייתם מדכתיב לקמן (פ' י"ד) וישלח ישראל את ימינו וגו' שכל את ידיו, הוה ליה למימר הפך את ידיו, אלא רמז לו בזה משום שאפרים היה בעל תורה והשכיל יותר ממנשה, משום הכי השכיל גם כן את ידיו, ומנין ידע יעקב זה, אלא משום שאפרים היה רגיל וכו' וק"ל:

צ דאם לא כן מה צורך להזכיר זה, (רא"ם):

ק דהיה יודע שתש כחו של יעקב (עיין לעיל אות נ'), ועכשיו הגידו לו שהוא חולה, אמר יוסף בלבו בדואי הגיע יום מותו, ולכן לקח בניו עמו כדי כו', (רא"ם):