בראשית מא, נג

וּשְׁלִימַת שְׁבַע שְׁנֵי שׂוֹבְעָא דִּי הֲוָה בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם

וּשְׁלִימָן שְׁבַע שְׁנֵי שׁוּבְעָא דְהַוָאָה בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם

ותכלינה. על שם שהיו הבריות כלולות ביופי מתוך השבע:

ותכלינה על שם שהבריות היו כלולות ביופי מתוך השובע.

אשר היה בארץ מצרים. כבר ביארנו ע״פ משל הפרות והשבלים שלא היה שבע גדול אלא במצרים. ועדיין אינו מדוקדק למאי כתיב בארץ מצרים. ונראה דבא״י ע״כ לא גדל גם בשנה שביעית תבואה דאי גדל לא היה רעב בשמינית שהרי תבואה נאספת בסוף השנה על להבא אלא לא גדל גם בשנה שביעית משא״כ במצרים היה שבע רב בכל שבע שנים אבל יוסף היה לוקח התבואה. והירקות נאכל מש״ה בבוא השמינית לא היו ירקות שהרי המה נרקבים ותבואה נלקח לאוצר המלך. מש״ה הרגישו מיד הרעב מש״ה כתיב דשבע שני השבע לא היה כ״א במצרי׳ ולא בא״י:

ותכלינה. ששבע שני השבע היה רק בארץ מצרים לבד כנ"נ, ומיד שכלו שני השבע תיכף ותחלינה שבע שני הרעב לבא, והיה כאשר אמר יוסף שתכף בהחל הרעב ישכח השובע, וזה היה על שהיה הרעב בכל הארצות, ולכן הגם שתחלה בארץ מצרים היה לחם, בכ"ז ע"י שהיה רעב בכל הארצות מכרו המצריים את תבואתם לחוץ, ועי"כ ותרעב כל ארץ מצרים, שהאוכל שהיה אצל יחידים נמכר לחוץ והתחיל הרעב למשמש בקצת מקומות ממצרים עד שצעקו אל פרעה ופרעה שלחם אל יוסף: