בראשית מא, כט

הָא שְׁבַע שְׁנִין אָתְיָן שׂוֹבְעָא רַבָּא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם

הָא שְׁבַע שְׁנַיָיא אַתְיָין שׁוֹבְעָא רַבָּא בְּכָל אַרְעָא דְמִצְרָיִם

שבע גדול. שם כמו רעב. על כן יטעה האומר בתפלת שבת ובשובע כלכלתנו בוי"ו כי שובע שם הפועל הוא והנכון ובשבע כלכלתנו בלא וי"ו:

שָׂבָע גדול - כולו קמץ כי טעמו למטה ושם דבר הוא כמו: דָבָר בָּקָר רָעָב ומהם יאמר דְּבָרְךָ בְּקָרְךָ וכו'.

שבע ב' במסורה הכא ואידך וימלאו אסמיך שבע. לומר שכל כך יהיה השובע שיתמלאו כל האוצרות:

הנה שבע שנים וגו׳. דקדק לומר בכל ארץ מצרים שתי פעמים ולא אמר בארץ סתם כמו שאמר בסמוך, לומר כי השבע אינו אלא בארץ מצרים אבל הרעב הוא בכל העולם, ולזה כשאמר ״וכלה הרעב״ לא אמר ארץ מצרים בלבד אלא ״את הארץ״, בין ארץ מצרים בין שאר הארצות, וכמו שכן היה, דכתיב (בראשית מא:נו) ״והרעב היה על כל פני הארץ״, ובשבע אמר הכתוב (בראשית מא:נג) ״ותכלינה שבע שני השבע אשר היה בארץ מצרים״, הרי זה מגיד כי לא היה שבע אלא בארץ מצרים, שאם לא כן לא היה צריך לומר ״אשר היה בארץ מצרים״. והודעת דבר זה ליוסף היתה ממה שראה כי הפרות היו כל כך דקות ורעות, מזה דן שאם היה השובע בעולם לא היו במצרים כל כך בשבע שני הרעב, כי יביאו לחם משאר הארצות, אלא ודאי שהרעב הוא בכל העולם ובזה אין מפלט להם, והשבע אין לו ממה להוכיח כי יהיה בכל הארצות.

הנה שבע שנים באות. ר"ל שיבאו תיכף שבע גדול בכל ארץ מצרים, באר לו שהשובע לא יהיה רק בארץ מצרים לבד לא כמו הרעב שיהיה בכ"מ, וזה ידע ממה שראה הפרות עולות מן היאר, ובהרעות לא ספר לו פרעה שראם עולות מן היאר, ואמר יוסף שזה דבר אלהים ששם כן בפיו כי הרעב יהיה כללי, אבל השבע לא יהיה רק בארץ מצרים. ועז"א ונשכח כל השבע בארץ מצרים, שזה לא יהיה רק בארץ מצרים ששם היה השבע ונשכח. וכלה הרעב את הארץ, ר"ל כלל הארץ בכ"מ שהרעב יהיה בכ"מ, ושם לא ישכח השבע שלא היה שם שבע כלל, ואמר וקמו אחריהן, כמ"ש עולות אחריהן מן היאר, ומ"ש ונשכח כל השבע, כמ"ש ותאכלנה הפרות: