בראשית מא, כה

וַאֲמַר יוֹסֵף לְפַרְעֹה חֶלְמָא דְפַּרְעֹה חַד הוּא יָת דִּי יְיָ עָתִיד לְמֶעְבַּד חַוִּי לְפַרְעֹה

וַאֲמַר יוֹסֵף לְפַרְעה חֵילְמָא דְפַרְעה חַד הוּא מַה דַיְיָ עָתִיד לְמֶעֱבַד תָּנֵי לְפַרְעה

אשר האלהים עושה - מה שעתיד לעשות הגיד לפרעה. כי על המלך תלויים תקנות המלכות.

חלום פרעה אחד הוא. ולפיכך טעו הפותרים:

את אשר האלהים עושה הגיד לפרעה. לפיכך לא ידעו זה החרטמים כי לא נודע להם בלהטיהם אבל הגיד לפרעה בלבד:

את אשר האלקים עשה מה שרוצה לעשות בעולמו. הגיד לפרעה שהרי הוא מלך ויבקש תקנה על זאת שהרי ספק בידו לעשות.

אחד הוא. ואין אלו שתי חלומות:

אשר הק' עושה. בעולמו הגיד לפרעה כדי שיבקש תקנה על זאת כי הוא מלך ובידו ספק לעשות:

את אשר האלהים וגו׳. יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (ברכות נה.) שלשה דברים הקדוש ברוך הוא מכריז עליהן, והם שובע ורעב ופרנס, והוא אמרו ״את אשר האלהים עושה״ בכבודו שלא על ידי שליח, הגיד וגו׳, שובע – אלו שני שובע, רעב – אלו שני רעב, פרנס – ״ירא פרעה איש״ וגו׳. והגם שלא אמר לו מי זה האיש, אף על פי כן אחר האמת תמך גורלו במה שמנע הפתרון מכל חכמיו וגלה לו את יוסף על ידי שר המשקים שספר לו העובר עליו, ונתגלגלו הדברים ונתגלה לו יוסף, וישיתהו על ארץ מצרים. ואמרו הגיד לפרעה פרוש שיש ספוק בידו לעשות תקון, כמו שאמר לבסוף (בראשית מא:לג) ״ירא פרעה וגו׳ וחמש״ וגו׳:

ויאמר יוסף. הי׳ ראוי לפתור בלשון עז. כי דבר ה׳ הוא נחוץ לשמוע וכ״כ בסמוך אשר דברתי אלא משום כבוד המלך השפיל קולו כמו שאומר בקר רוח. אבל אח״כ אמר אשר דברתי שאינו אמירה אלא דבור:

את אשר האלהים עשה. ביאר בראשונה על שהחרטמים לא ידעו הפתרון. וכ״כ בספורנו. וביאר הענין. דכל החלומות צודקים. המה באים מחמת שבעל החלום יודע מהנשמע מאחורי הפרגוד והוא מודיע להאדם והחרטמים יודעים ע״י שדים מה שנא׳ למעלה ג״כ מאחורי הפרגוד ובזה יודע לפתור והודיע יוסף שזה החלום אינו אלא נבואה מה׳ כמו דכתיב ויבא אלהים אל אבימלך. אל לבן. אל בלעם. אלא דשם ההגדה גלויה וכאן הי׳ במשל. כמו נבואה ממש שבגלוי יש בא במשל. מעתה אחר שהוא דבר האלהים שוב אין ידיעה מזה להחרטמים כ״א מי שיש בו רוח האלהים:

שאלות: למה כפל אשר האלהים עשה הגיד לפרעה, אשר האלהים עשה הראה את פרעה:

חלום פרעה. יוסף הניח ג' הנחות הפך החרטומים. א] שהם פתרוהו לשני חלומות והוא אמר שהוא חלום אחד. ב] הם אמרו שמורה על דברים פרטיים מאשר יקרה לפרעה מצד שהוא איש פרטי, ויוסף אמר שמורה על דבר כללי, שעז"א אשר האלהים עשה בענינים כלליים הגיד לפרעה, מצד שהוא מלך מושל על עמים רבים. ג] הם פתרוהו שלא כפשוטו רק שהוא משל וחידה, ויוסף אמר שהוא כפשוטו שמורה על תבואה כפשטות השבלים הטובות והרעות, ועז"א הגיד לפרעה, כמגיד דברים כפשוטן מבלי משל וחידה, שה לא יקרא הגדה, ור"ל שהחלום הבא ע"י כח המדמה, כל דבר מורה ענין אחר, וכן המדמה מרכיב דמיונותיו בדרך משל וחידה, ובאשר בכל דבר שיעשה האלהים תצא תחלה הגזרה מאתו בעולם העליון בסוד מלאכיו ולפעמים תהיה הגזרה לימים רבים, כמ"ש כי לימים רבים ולעתים רחוקות הוא נבא, ואח"כ בבא העת שתצא הגזרה אל הפועל יראוה הנביאים בחוש בעין הנבואיי, ע"ז נכפל החלום. וז"ש תחלה אשר האלהים עשה הגיד לפרעה, היינו שהגיד לו הגזרה שנזרה בסוד מלאכיו שהוא החלום הראשון מהפרות, ואח"כ הראה לו בפועל שכבר הוכן שיבא הרעב בפועל תיכף, וראהו בחוש בחלום השבלים. ועז"א אשר האלהים עשה הראה את פרעה, ועז"א ושבע השבלים הרקות שדפות הקדים יהיו שבע שני רעב, ר"ל שיהיו תיכף כי כבר יצא הדבר לעולם השפל וקנה הויה ומציאות: