בראשית ד, יג

גדול עוני מנשא. בתמיהה, אתה טוען עליונים ותחתונים, ועוני אי אפשר לטעון:

וַאֲמַר קַיִן קֳדָם יְיָ סַגִּי חוֹבִי מִלְּמִשְׁבָּק

וַאֲמַר קַיִן קֳדָם יְיָ סַגִי תַּקִיף מְרוֹדִי מִלְסוֹבְלָא בְּרַם יוּכְלָא קוּמָךְ לְמִסְבְּלֵיהּ יָתֵיהּ

וַאֲמַר קַיִן קֳדָם יְיָ סַגִין אִנוּן חוֹבוֹיֵי לְמִסְבּוֹל בְּרַם אִית יוּכְלָא קֳדָמָךְ לְמִשְׁרֵי וּלְמִשְׁבַּק לִי:

גדול עוני מנשוא בתמיה אתה טוען עליונים ותחתונים ועוני אי אפשר לטעון לשון רש"י (רש"י על בראשית ד׳:י״ג) מבראשית רבה (בראשית רבה כ״ב:י״א) והנכון בפשט שהוא וידוי אמר אמת כי עוני גדול מלסלוח וצדיק אתה ה' וישר משפטיך אף על פי שענשת אותי הרבה מאד והנה גרשת אותי היום מעל פני האדמה כי בהיותי נע ונד ולא אוכל לעמוד במקום אחד הנה אנכי מגורש מן האדמה ואין מקום למנוחתי ומפניך אסתר כי לא אוכל לעמוד לפניך להתפלל או להקריב קרבן ומנחה כי בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי אבל מה אעשה כי כל מוצאי יהרגני ואתה בחסדך הרבים לא חייבת אותי מיתה והענין שאמר לפניו הנה חטאי גדול והרבית עלי עונש אבל שמרני שלא אענש יותר ממה שחייבת אותי כי בעבור שאהיה נע ונד ולא אבנה לי בית וגדרות בשום מקום יהרגוני החיות כי סר צלך מעלי הודה כי האדם איננו נשגב ונמלט בכחו רק בשמירת עליון עליו:

גדול עוני מנשוא. ופירוש על דעת כל המפרשים שהוד' חטאו. ופי' נשוא כטעם סלוח כמו נושא עון. ולפי דעתי שהעברים יקראו העקב שכר. והעונש הרע הבא בעבור העון חטאת. וכן כי לא שלם עון האמורי. אם יקרך עון. ויגדל עון בת עמי. והטעם כי זה העונש גדול לא אוכל לסבלו ויורה על אמתת זה הפי' הפסוק הבא אחריו:

ופי' פצתה. פתחה וכן הבל יפצה פיהו

גדול עוני מנשוא. אחר שראה שהאל ית' משגיח בפרטים בהחלט חשב שידע בלי ספק שאינו שב מחטאו בהיותו מתחרט אלא מפני העונש וזה אחר ההפצר שהעיד בו האל ית' לשוב בתשובה והוא מרה ובזה אמר שלא היתה לחטאו תקות תשובה מכפרת ומגינה על העונש שנענש עתה כענין שאול בדבר עמלק באמרו לשמואל חטאתי אח' ההפצר וההתער' שהעירהו שמואל לשוב מחטאתו ושנענש כאמור וימאסך ממלך:

וההודעה הרביעית – התשובה. ובה אמר אחרי זה: ויאמר קין אל ייי גדול עווני מנשוא. שלוש מילים אלה מרמזות לשלושה מארבעת היסודות שבתשובה, שהם ארבעה. גדול, מרמז שהתחרט בחרטה גדולה. עווני, רמז שלא ישוב לחטא עוד, וכאילו אמר: לא יהיה לי עוד עוון כמותו. מנשוא – רמז לבקשת סליחה כי נשא היא מהמלות המורות על סליחה. ואשר לקבלה שלא ישנה בחטאו זה (ממש) לא הוצרך לרמז אליה שהרי אי אפשר להרוג אדם אחד יותר מפעם אחת. והרחיב ואמר: אם גירשת אותי היום, כדי לעורר רחמים וחנינה, וכאילו כך אמר לפני אלוהים: אמנם חטאתי, ואם גזרת להרגני, כי לא יחיה החוטא לפניך, הרי ידוע לפניך שלא אברח מפניך, ולוא גם התפוררו אברי בעפר, כי אין עתה מכלה את בני האדם, לא את הצדיקים ולא את הרשעים, אלא אתה מפורר את חלקי גופם בעפר, ומחזירם אחר כך (לקיומם). ואיך שלא יהיה, מפניך לא אלך, רחמני איפוא, ושוב אלי.

אכן מצאנו באנשים שונים, שכל אחד השתדל לרצות (את קונו), ולבקש רחמים מאת השם. האחד אמר: הלילה לך מעשות וגו', ואחר אמר: ושמעו מצרים כי העלית בכוחך וגו', ועוד אחר: ומה תעשה לשמך הגדול. ועוד אחר: הננו לפניך באשמתינו כי אין לעמוד לפניך על זאת וגו'. ואחר: מה בצע בדמי ברדתי אל שחת. ומה הוא דרך החכמה בזה שדברי הבריות יש להם פעולה אצל הבורא והם משיבים את חמתו ומבטלים את גזירתו? נאמר, אין זה מפני שיש למקרים פעולה על ה', כי לא כעס ולא ריצוי יש להם שלטון עליו, אבל הנרצה בתחנוני בני אדם, היא כוונת לבם השלמה, כי אפשר שיאמר אדם: רחמני וסלח לי, בהרגל ושיגרה, בלא כוונת הלב. אבל כשהוא מקבל על עצמו לבוא בדברי ריצוי ופיוט (כנים), הוא מרכז (?) את מחשבתו ומכוון את לבו כדי למצוא להם הבעה. וכך נעשה המענה הרך והפייטני גורם להשבת חימה בגלל שלמות הכוונה. וכל מי שהתאמץ ביותר בכוון לבו לשם יתברך, חידש דבר (בתפילתו). אברהם חידש: אל נא יאמרו שהוא הורג צדיק עם רשע, וביקש בו רחמים על אחרים, ומשה חידש בתפילתו: אל נא יאמרו הגויים מבלתי יכולת ייי לקיים את הבטחתו להם בא עליהם בעלילות עד שאבדם. ודוד פתח אם תאבדני בעווני, אין תועלת בכך, אבל אם תמחה פשעי, יהיה בזה משום תועלת וחכמה. ועזרא פתח ואמר: הננו לפניך ועשה בנו כרצונך, וכמו שאמרנו קודם. וכן עוד מהראשונים עמדו לפני רבונם והמציאו דברי פיוס ותחנונים לא מפני שהם פועלים עליו, אלא מפני פעולתם עליהם. וכל המרבה בחידוש דברים והתעוררות ותחנונים הרי זה משובח. ומשום כך המציא קין את דברי הפיוס האלה ואמר, אם תקטלני לא אכחד, לא בקבר ולא במקום אחר סתר לי מפני, החייני איפוא וקיימני. ואחר כך התחיל קין לעורר רחמים על עצמו בדרך אחרת ואמר: והייתי נע ונד בארץ והיה כל מוצאי יהרגני. וכוונתו, כמו שאמרנו קודם, שהנודד ממקום למקום פחד החיות הטורפות ושאר בעלי החיים עליו, יותר משהם על מי שעומד במקום אחד. כי המתיישב במקום אחד מסדר לעצמו מקומות מחסה מפני המזיקים.

גדול עוני מנשוא עונש עוני שהטלת עלי לא אוכל לסבול שהרי גרשת אותי וכו׳ עוני כמו ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום אם יקרך עון בדבר הזה. ד״א גדול עוני מנשוא בתמיה הן גרשת אותי ע״י שלא תוסיף הארץ לתת כחה לי, אבי חטא לך וגרשתו מגן עדן ונתכפר לו ואותי שגרשת להיות נע ונד היה לך לכפר לי.

גדול עוני מנשוא. כלו' גדול העונש שהטלת עלי בשביל עוני לא אוכל לנשוא:

גדול עוני מנשוא ראוי שהמלך שגזר עונש על הרשע שלא יענש עונש אחר על הנגזר לזה אמר הן גרשת אותי היום והייתי נע ונד ויבא לי עונש יותר מגזרתך והיא ההריגה וז"ש גדול עוני שעון הכוונה בו עונש לפי שהעון סבת העונש ואמר לא אוכל לסבול עונש יותר ממה שגזרת. ולז"א לכן כל הורג קין:

גדול עוני מנשוא. הי׳ ראוי לומר גדול עונשי מנשוא. וגם מה שאמר קין ומפניך אסתר. אינו מובן היכן א״ל ה׳ כך. אלא הענין דקין לא סירב על עונש ה׳ אלא בשביל שהבין שע״י העון של רציחה נכלל עוד עונש שלא פירש ה׳ כאשר יבואר. ע״כ אמר כקובל על עצמו דאחר שנתקלל בשני דברים מפי ה׳ א״כ גדול עוני מנשוא:

ויאמר קין. אמר הנה מעתה אין לי עוד שום תקוה, כי אם אקוה שתסלח לעוני זה אי אפשר, כי גדול עוני מנשוא, ואם אקוה שהגם שחטאתי יהיה לי שארית בארץ מצד הטבע, הנה זה לא יהיה אלא בא' מג' פנים. א] אם יושב בקביעות בארץ מגורו, שאז הוא בטוח במקומו מצד הטבע. אבל

ז וחסר ה"א התימה כי לא יתכן בניחותא ופירוש מנשוא על עצמו, פירש שחטא חטא גדול שאין ראוי לסליחה, דאם כן היה מגדיל החטא על עצמו ואיך יאמר הן גרשת אותי, הרי הודה על חטאו וראוי לזה:

ח (צל"ד בשם מהרש"ל), ע"ד כי עמך הסליחה למען תורא, (תהלים ק"ל ד') ר"ל מאחר שעמך הסליחה ואין אצלך שום העדר ומונע למען זה תורא, אבל מלך ב"ו אין בידו למחול רק כפי דת נמוסו הוכרח לעשות, ואז מיד כשחטא יחשוב כאשר אבדתי אבדתי ויוסף לחטוא, וכך אמר קין אתה טוען וכו' והכל ברשותך ואין מי מוחה בידך ועוני אי אתה יכול לטעון ותגרום לומר ח"ו שהעדר הסליחה מחמת שהוא נגד הנימוס ואין הסליחה בידך: