בראשית כב, ח

יראה לו השה. כלומר יראה ויבחר לו השה, ואם אין שה, לעולה בני ואף על פי שהבין יצחק שהוא הולך לשחט, וילכו שניהם יחדו בלב שוה:

וַאֲמַר אַבְרָהָם קֳדָם יְיָ גְּלֵי לֵהּ אִימְרָא לַעֲלָתָא בְּרִי וַאֲזָלוּ תַרְוֵיהוֹן כַּחֲדָא

וַאֲמַר אַבְרָהָם יְיָ יִבְחַר לֵיהּ אִמְרָא לְעָלָתָא וַאֲזָלוּ תַּרְוֵיהוֹן בְּלֵב שְׁלִים כַּחֲדָא

וַאֲמַר אַבְרָהָם מֵימְרֵיהּ דַיְיָ יִזְדַמֵן לִי אִימְרָא וְאִין לָא אַתְּ הוּא לְעָלָתָא בְּרִי וְהַלִיכָן תַּרְוֵויהוֹן כַּחֲדָא בְּלֵב שֶׁפִי:

יראה לו השה לעלה אע״פ שנאמר לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע, ירא היה שמא יהא יצחק נשחט, אמר שמא שכב יצחק עם אשה קודם העקידה והוליד בן או בת ונמצא מקוים כי ביצחק יקרא לך זרע שהרי כבר באותו פרק היה בן שבע ושלשים שנה.

אלקים יראה לו השה לעולה בני. כלו' את בני, אמר לו ענין על ב' משמעות שאמר לו האחת לפי סברתו משמע כאומר בני הק' יראה לו השה ואומר' רבותינו כי הבין יצחק ואעפ"כ הלכו שניהם יחדו בדעת שוה לעשות רצון הבורא:

אלהים יראה לו השה. האי לו מיותר. אכן אין קרבן לשם אלהים אלא לשם הוי׳ כדאיתא שלהי מנחות. והא דכתיב בפ׳ זו בשם אלהים. הוא משום שבזה המעשה הוקבע עולת תמידין כמש״כ במקרא הסמוך וזהו טבע פרנסת א״י מאז נבראה הטבע כמש״כ לעי׳ ט״ו ז׳. מש״ה הי׳ הדבור בשם אלהים כמש״כ כ״פ אבל עיקר המעשה הוא לשם ה׳. וזהו אלהים יראה לו לה׳ ית׳: