בראשית ב, כב

ויבן. כבנין, רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה לקבל הולד, כאוצר של חטים שהוא רחב מלמטה וקצר מלמעלה, שלא יכביד משאו על קירותיו:

ויבן את הצלע וגו' לאשה. להיות אשה, כמו (שופטים ח כז) ויעש אותו גדעון לאפוד, להיות אפוד:

וּבְנָא יְיָ אֱלֹהִים יָת עִלְעָא דִּנְסִיב מִן אָדָם לְאִתְּתָא וְאַיְתַהּ לְוַת אָדָם

וּבְנָא יְיָ אֱלֹהִים יַת עִלָאָה דְנָסַב מִן אָדָם לְאִיתְּתָא וְאַתְיָהּ לְוַת אָדָם

ויבן. מהבנין הכבד גם מהבנין הקל כמו ויפן ויקץ:

ויבאה. חשב בהקיצו בראותו אותה כי הובאה אליו כאשר הובאו הבהמות והכתוב דבר על מחשבתו. וכן והאנשים רדפו אחריהם. או נבנת' חוץ לגן ואחרי כן הובא' אליו וכאשר הסתכל ידע שנגזר' ממנו כי צלעו האחת עם בשר' איננ' והרגיש שבשר אחר הובא בו:

ויבן ה' אלהים את הצלע לאשה. להיות לה צורת האיש וסגלותיו ושתהיה נבדלת ממנו בכלים גשמיים בלבד אשר בם יהיה הבדל ביניהם באפשרות השלמות ברב ובמעט:

ויבאה כתיב חסר והיא עולה כ"ד שקשטה בכ"ד קשוטין והביאה לו. ויביאה ד' במסורה ויביאה אל האדם. ויביאה יצחק האהלה. ויביאה אל עיר דוד. וישקוד ה' על הרעה ויביאה. דקודם שנשא בת פרעה משל בעליונים וזהו דוגמת אדם הראשון שנטרד מן העליונים ע"י חוה וביצחק היה בהיפך כי היא היתה במקום שרה כן איתא במדרש:

ויבן ה' אלהים. שם מלא על עולם מלא, וכשם שנאמר באדם וייצר ה' אלהים שם מלא על עולם מלא והוא כלול מן הנקבה וכח הנקבה גנוז בו כן הנקבה כלולה מן הזכר וכח הזכר גנוז בה. וזהו שכתוב (בראשית מו טו) אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב יחס הבנים לנקבה להורות כי כח הזכר נגנז בנקבה, וזהו (ויקרא יב ב) אשה כי תזריע וילדה זכר, ויחס הנקבה לזכר הוא שכתוב (בראשית מו טו) ואת דינה בתו, להורות כי כח הנקבה גנוז בזכר.

ומזה תמצא שני מאמרות בבריאת אדם וחוה והם מכלל עשרה מאמרות פרטיים שתמצא במעשה בראשית חוץ מבראשית שהוא מאמר כללי ושני מאמרות אלו הן ויאמר אלהים נעשה אדם, ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו, והבן זה כי המאמר בבריאת חוה מאמר עשירי הוא.

ויש שמונין עשרה מאמרות חמשה בשלשה ימים ראשונים וחמשה בשלשה אחרונים ולפי זה לא יהיה בכללן מאמר הנה נתתי לכם, אבל העיקר אצלנו כי בראשית מאמר הוא ונעשה אדם תשיעי ומאמר לא טוב עשירי ואין בכללן מאמר פרו ורבו ולא הנה נתתי לכם.

ויבאה אל האדם מהיכן הביאה והלא מצלעותיו נלקחה אלא דבר הכתוב על מחשבתו של אדם שבתחלה כשראה אותה חשב בלבו שהובאה לו כשאר הבריות וכשהרגיש בעצמו שהיה חסר צלעו אז אמר עצם מעצמי וגו׳ ודוגמא והאנשים רדפו אחריהם חשבו לרדוף אחריהם. וי״מ שנבנתה חוץ לגן ולכך כתוב ויבאה אל האדם מחוץ לגן.

ויבן ה' אלהים את הצלע שמעתי מפי' ר' משה הדרשן שהוא לשון הבנה שהבין הקב"ה הגיון האשה ובראה ממקום צנוע שבאדם לא מן הרגלים שלא תהא יצאנית ולא מן הידים שלא תהא גנבנית ולא מן הלשון שלא תהא דברנית ולא מן הגרון שלא תהא נטוית גרון. ולא מן העין שלא תהא סרקנית ולא מן הראש שלא תהא גותנית ללכת בקומה זקופה. אמר הקב"ה לכל זאת כיוונתי ולא הועיל. יצאנית דינה גנבנית רחל דברנית מרים נטוית גרון בנות ציון סרקנית ומשקרות עינים גותנית כי גבהו בנות ציון:

ל דקשה לרש"י ויבן את הצלע וגו' לאשה, משמע שבנה את הצלע להאשה להיות לה לשום דבר, לכך מפרש להיות אשה, כלומר שבנה האשה מן הצלע, וכן ויעש אותו גדעון לאפוד, (שופטים ח' כ"ז) אין פירושו שתיקן אותו לצורך אפוד, אלא תקנו שהוא עצמו יהיה אפוד: