בראשית ב, י

וְנַהֲרָא הֲוָה נָפִיק מֵעֵדֶן לְאַשְׁקָאָה יָת גִּינְתָא וּמִתַּמָּן יִתְפָּרִשׁ וַהֲוֵי לְאַרְבְּעָה רֵישֵׁי נַהֲרִין

וְנַהֲרָא נָפִיק מֵעֵדֶן לְאַשְׁקָאָה יַת גִינוּנִיתָא וּמִתַּמָן מִתְפְּרֵשׁ וַהֲוָה לְאַרְבַּעַת רֵישֵׁיהּ נַהֲרִין

ונהר. וטרם שנברא האדם היה הנהר משקה הגן לכל צד.

ואל"ף מלת ראשי' שרש ונראה במלת מראשותיכם וטעמו מכובד הראש:

ונהר יוצא מעדן. בלתי צער גשמים ועבודת אדם:

יפרד ב' במסורה הכא ואידך ודל מרעהו יפרד. כשנעשה אדם הראשון דל מן המצות נפרד מהגן:

ובתולדות הבריאה אמר גם כן: ונהר יוצא מעדן (תרגום הפסוקים י – ט"ו). אמר בתחילה "להשקות את הגן" ואחרי כן: "ומשם יפרד" להורות את גדלו של הגן. כי אנחנו רגילים לראות שהמעינות המשקים את השדות הם חלק משישים (שבשדות). ואם היו ארבעת הנהרות הגדולים משקים את הגן ההוא, הרי היה בו בגן פי שישים מהם. ואם יאמר אדם: הנה אנו רואים את ראשיתם של הנהרות האלה, והיכן מוצאם? נאמר: במחילה מכבודך, כשאנו רואים את המעינות, האם אנו רואים מהיכן בא שטפם? ומשום כך פירש לנו הכתוב את עיקר מוצאם מהיכן הוא. היות ואין אנו רואים את מוצאם ובזה ... הנהרות לאין מספר, כמו שאמר: המשלח מעיינים בנחלים וגו'. אבל אין אף אחד מהם יוצא מן הגן ההוא חוץ מאלה הארבעה. ואם ישאל אדם: ולהיכן נוהרים המים האלה? ותשובת האנשים על שאלה זו מוחלטת ומוסכמת, ובפרט מאחר שמקרא מלא הוא: כל הנחלים הולכים אל הים. אבל אנו נבאר את הדברים בפרטות ונאמר: אלהים ברא את המים שיהיו בבטן הארץ מטבע בריאתם. כי הדברים הקרים דרכם להשתרע וליהפך לנוזלים. וכשהם מתקבצים בבטן הארץ והארץ צרה מהכיל אותם, הם שוטפים [החוצה] וגועשים עד שהם ... ואחר כך ... כל נוזל מתקבץ ומתחבר שם. ומשום כך התחרה אלוהים עם איוב, ועם כל האנשים, ואמר: הבאת עד נבכי ים וגו'. וכל מים הנשאבים ונשפכים על פני הארץ, הארץ סופגת אותם והם מגיעים לעומקה. ואם יש שם מקום צלילה בקרוב המים מסתננים לתוכו, ואם אין, המים עומדים שם עד שהם מתקבצים ונהפכים לעננים וגשם או עד שהם מבקיעים להם דרך כמעין. ועל זה אמר הכתוב אל המקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת. ודבר זה נראה לנו באופן ברור כשאנו מסתכלים אל הגשם...מן המים ומה שמתקבץ מהם ומה שמתפשט בהם. הנהר פישון הוא לדעת מפרשים רבים: בלוך, מפני שהזכיר בו מחצבת הזהב ואבן השוהם. אבל הוא (הנהר בלוך) אינו בקרבת המקום חוילה. כי שני חוילה הם: בן כוש ובן יקטן. ואף אחד מהם אינו בקרבת הנהר בלוך. וכן יש שני ארם: בן כוש ובן נחור, וכן שני דדן: בן רעמה ובן יקטן. וכן שלושה שבא: בן תימא, בן יקטן, ובן יקשן. וכן חמישה עוץ: בן ארם, בן שם, בן דישן, בן שעיר, ובן נחור. ואילו הנילוס הוא בשכונת המקומות הנקראים חוילה, רצוני לאמר חבש ותימן, ובקרבתו מכרה זהב גדול, ויתכן שבחלק העליון שלו ישנם גם מרגליות ואבני בורלא. אבל בחלק התחתון אין דבר מזה.

וכשם שיש בארץ מכרות זהב כך יש בה מכרות כסף. ויש אומרים שמכרות הזהב פורות אחת בחמש מאות שנים, ומכרות הכסף פעם בחמישים שנה. ומשום כך הזהב יקר מן הכסף, ברוב הזמנים, לפי הערך הזה, דהיינו אחת לעשר. וענין הפריה (של המכרות): חלק מן העפר נהפך למוצק, במשך זמן מסוים, בתנאים המתהווים על ידי הטבע, ונהפך לזהב או לכסף. ובאופן הזה...( )...ומתפארים שדרכם לאסוף אבנים ומיני עפר ולצקת אותם באופנים מסויימים ובזמנים קבועים ולעשות מהם זהב וכסף, כמו שהטבע חודר (ופועל) בעומק האדמה, ודבר זה רחוק מאוד, ואינו מתקבל על הדעת כלל, כי אלמלי אפשר היה ליצור גוש מן הדוממים באיזה אופן היוצא מן הרגיל, כי אז אפשר היה ליצור גם בעלי חיים באופנים שאין אנו רגילים בהם. וכשם שיש בעומק [האדמה] מעינות מים קרים כך יש בעומקה מעינות מים חמים. ואנו עומדים להזכיר אותם בפרשת המבול. וכשם שיש בעומקה מעינות אש, שפתחיהם מופיעים בשלושה מקומות: בארץ סקליה, שבה נמצאת הסלמנדרה שכבר ביררתי אותה, ובניאפול שהיא המעבר לצרפת, ובמדבר שאין אני יודע את שמו, כך יש בה (בארץ) מעינות רוח המתרבים כמו שמתרבים המים. וכשהם מתגעשים מצד אחד באה רעידת האדמה, וכשהם מתגעשים משני עברים נעשה כמו בקעת מקעלו (?) וזולתה. וכשהרוחות רק נושבים, הארץ מתבקעת מחמתם ומזדעזעת. אבל בלא לקוי מאורות. ומלבד זה יש בעומקה מעיינות זפת וכספית וכדומה מהדברים שאין אני פורט אותם, מפני שזה היה חורג מהמטרה העיקרית (של פירושי) ומפני שאינם נמצאים בכל הארץ אלא בחלק ממנה.

[ונהר יוצא מעדן להשקות אבל גן עדן עצמו אינו צריך להשקות].

ונהר יוצא מעדן. שנובע שם נהר שמשקה את הגן. עתה מונה והולך איך תיקן הק' את גנו:

ונהר יצא מעדן וגו׳ ומשם יפרד וגו׳. הנה אין ספק שהענין הוא כמשמעו. אבל מ״מ יש להבין מזה הליכות עולם ותכלית חיי האדם. דבל״ז מאי נ״מ במה שהודיע שד׳ נהרות יצאו מזה הגן וכי על אלו ד׳ נהרות כונן העולם ומלואו. והלא עוד מאות ואלפים נהרות מקיימים העולם ואינם יוצאים מעדן וא״כ למאי הודיע לנו הכתוב כ״ז. ולא עוד אלא שבאמת אין ניכר לאנשים היושבים על הנהרות הללו שיוצאים המה מעדן. כידוע לחוקרי הארץ. וע״כ הנם יוצאים מתחת לארץ מעדן עד המקום שמשם נובעים ויוצאים החוץ. אבל א״כ למאי הודיענו הכתוב שכך הוא אשר המה יוצאים מג״ע. והנה בבכורות דף נ״ה אמרו חז״ל דשלש נהרות אלו למטה מפרת ומתחלקים ממנו ומפרשי שם הא דכתיב והנהר הרביעי הוא פרת. הוא פרת דמעיקרא. פי׳ קודם שיפרד הי׳ נהר אחד יוצא מעדן והוא פרת. וממנו נתפרדו ונעשו ג׳ נהרות גדולים מעיקר הנהר שהוא פרת. וכ״ז בלי ספק נוצר כך ללמדנו הליכות חיי האדם אשר הוא תכלית העולם. אלא כך הענין דג״ע התחתון שנעשה מתחלה לגמול טוב ולתענוג רוחני לרוח האדם שזוכה לה. והוא אינו גמול עוה״ב של צדיקים אשר זכו להיות נשמתם צרורה בצרה״ח ומתענגים בזיו השכינה שהוא השכר היותר מעולה גבוה מעל גבוה. אבל ג״ע זה אינו אלא שכר הרוחני לנפש החיוני שבאדם שזוכה לשכר. או גם לנשמה עד שלא הגיעה לעלות למקומה והנה הודיע הכתוב שזה התענוג וג״ע התחתון מתפשט לארבעה אופני בני האדם שמקבלים שכר טוב אחר מותם. או גם בעוה״ז ממש מתפשט מזה העדן איזה תענוג רוחני גם בהיות האדם בחיים. וארבעה אופני בני האדם (מבוארים יפה בס׳ במדבר כ״ד ה׳ במקרא מה טבו. ובס׳ דברים י׳ י״ב במקרא ועתה ישראל מה. וריש פ׳ אתם נצבים) הן המה. א׳ בעלי נכסים והליכות עולם להם. ב׳ נשים ועבדים וטפלים. ג׳ אנשי מעלה העוסקים בצרכי צבור ובגמ״ח. ד׳ המפורשים לגבוה ונעשו מרכבה לשכינה וכל א׳ מאלו ה׳ שואל ממנו באופן מיוחד אליו כמבואר שם. אמנם בפרשה זו שאנו עומדים עוד לא הגיע ביחוד לישראל שיהא ע״פ תורה ומצות דוקא אלא גם לאו״ה ע״פ דרכם וכמו שהי׳ מבריאת העולם עד מ״ת: ואמר הכתוב כאן דמג״ע התחתון מתפרד שכר לארבע׳ אופני בני האדם. וכבר המשילו גם חז״ל עונג הרוחני לנהרי עדן. ולקחו זה המשל ממה שקבע המקום ב״ה ארבעה נהרות אלו לגמול הרוחני: והנה ייחד המקום ית׳ מקומם של נהרות במדינות מורות בשמן או בטבע אותה מדינה על איזה פרט בגמול השייך לזה האופן שנקרא אותו הנהר על שם אותו האופן כאשר יבואר. כדי להתבונן ע״ז וללמוד חכמה ומוסר:

ונהר יוצא מעדן. כבר בארו החכמים הדורשים קורות האדם ותולדותיו, כי בעת החל האדם לרוב על פני האדמה ויסעו ממקומם לבקש מדינות וארצות לשבתם, ויפוצו איש לדרכו, היה דרכם אצל הנהרות שהם היה להם למורה דרך ותמיד הלכו על שפת הנחלים ויפוצו על פני האדמה. וציור הזה תפסה תוה"ק, לאמר שכמו שהגם שהכונה האלהית בבריאת האדם היה שיאכל מעץ החיים וחי לעולם בג"ע ולעסוק רק בעיון ובמושכלות, בכ"ז הכין גם האפשריות והנסיון שיסור מן הכוונה האלהית ע"י שיאכל מעץ הדעת וימות, כן הכין ג"כ האפשריות על צד הזה שיחטא ואשם ויגורש מן הג"ע ויפוץ על פני הארץ למדינות שונות, שאז ילפת ארחות דרכו דרך הנהרות, שהכין ארבעה נהרות שכל נהר סובב מדינה אחרת, שכל מדינה יש לה תכונה וטבע אחרת, שלפיהם בעת יגורש האדם מן הגן ויתישב בארבע מדינות אשר כ"א אחד מן הנהרות יסובבוה יתחלקו בני אדם לארבע כתות, לפי תכונות הארצות שיבואו שמה ששם יפרדו בני אדם אשר אכלו מעץ הדעת טו"ר לארבעה ראשים הכוללים כל עניני בני אדם למשפחותם בגוייהם, ועל כן נשא משלו כי הנהר אשר השקה את הגן היה נהר אחד מצד עצמו, והוא לפי קבלת חז"ל נהר פרת אשר סבב גם את ארץ הקדושה שתכונתה לגדל חכמים ונביאים החוזים ברוח ה', אבל משם יפרד משרשו והיה לארבעה ראשים מקיפים ארבע מדינות שטבעם ותכונתם חלוקה, כי עניני האדם ועלילותיו אחרי אכלו מעץ הדעת נחלקים לארבעה, יש הרודפים אחרי ההון והעושר למלאות בתיהם כסף וזהב וסגולת מלכים וחושבים שזה כל תכליתם ואשרם, כת שניה הרודפים אחר תאות המשגל והעדונים, וכת שלישית הרודפים אחרי הכבוד והמשרה, ואלה הם שלשה הראשים שהם מקור לכל רעות האדם שהם הקנאה והתאוה והכבוד שמוציאין את האדם מן העולם, כי כל רעות האדם ישובו אל אחת משלש אלה, שמן בקשת העושר תצמח הקנאה ובקשת הנאה והיפה ושכיות החמדה וקנינים אין קץ וכדומה, ומן התאוה הבשריית היא אשת הזמה אש וגחלים; בקשת המשרה תביא למלחמות ולרצח ולהשחית רבים, והנהר הרביעי הוא לבדו קודש לה' שהוא אשר יעסוק בחכמה וביראת ה' וימאס בהבלי העולם. וכל אחד מן השפטים הרעים האלה התגבר במדינה אחרת, לפי תכונת המדינה ההיא. מקום אשר זהב אבניה שם הבדולח ואבן השהם, משם תצמח דרישת העושר. מקום ששם החום הבוער ואנשיה כושים כי שזפתם השמש, שם הזמה והמשגל יאמר לבלה נאופים. מקום שאנשיו גבורים ואבירי לב משם יעורו חצים וקשת מגן וחרב ומלחמה, ע"ז צייר כי